אל תבכו למת, ואל תנודו לו

סליחה על חזרה למקורות, ואולי המובא להלן אינו 'ספרות', ולא 'שירה', אך כבר פסק המורה הגדול שמשון מלצר, במאמר יפה ויסודי ב'בחינות' ז"ל, שהחלוקות המקובלות בסיווג ספרות אינן אלא לכאורה, ולעתים קרובות אין בהם אמת, אך מנוס, שהלא צריכים ללמד ולהעמיד פנים שיש שיטה וסדר. באמת לפעמים בפואטיקה אין רוממות שירה, ובפרוזה יש יותר ממנה, ולהיפך וכו' וכו', אך בכ"ז יש חלוקה בין שירה לפרוזה, ובין ליריקה וכו'.

לנושא של מולדת וגלות, נראה שיש בסיפור התלמודי על הקיסר, רבי יהושע בן חנניה וסבי דבי אתונא, רעיון מדהים ויסודי ביותר בהרגשה של קביעות מולדתית ועקירה גלותית, תקיפות רוח ועצמיות המבוססות על תחושת מושרשות, לעומת נמיכות רוח ודלדול חוט שדרה הנובעות מתחושה של תלישות ונוודות.

מסכת בכורות ח ע"ב:

א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה מיעבר ומוליד? א"ל: לשב שני;
והא סבי דבי אתונא ארבעינהו, ואוליד לתלת?
- הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין];
- והא קמשמשי שמושי!
- אינהו נמי משמשי כאדם;
- והא חכימי אינהו? [היינו 'סבי דבי אתונא]
- אנן חכימינן מינייהו;
- אי חכימת - זיל זכינהו, ואיתינהו לי!
אמר ליה: כמה הוו? שיתין גברי;
אמר ליה: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא אית בה שיתין ביסתרקי.
עבד ליה.
כי מטא להתם [על] לבי טבחא, אשכחיה לההוא גברא דקא פשיט חיותא,
א"ל: רישך לזבוני?
א"ל: אין,
א"ל: בכמה?
א"ל: בפלגא דזוזא; יהב ליה.
לסוף א"ל: אנא רישא דחיותא אמרי לך!
אמר ליה: אי בעית דאישבקך, סגי אחוי לי פיתחא דבי אתונא!
א"ל: מסתפינא, דכל דמחוי קטלי ליה.
א"ל: דרי כריכא דקניא, וכי מטית להתם - זקפה כמאן דקא מתפח.
אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי, דאי חזו כרעא דעיילא - קטלי להו לבראי, ודנפקא - קטלי להו לגואי. אפכה לסנדליה - קטלי להו לגואי, אפכה לסנדליה - קטלי להו לכולהו.
[אזל], אשכח ינוקי מלעיל סבי מלתחת,
אמר: אי יהיבנא שלמא להני - קטלי לי הני,
סברי אנן עדיפינן דאנן קשינן טפי ואינהו דרדקי,
אמר: שלמא לכו!
אמרו ליה: מאי עבידתיך?
אמר להו: (אנא) חכימא דיהודאי אנא, בעינא למיגמר חכמתא מינייכו.
אי הכי, ניבעי לך!
אמר להו: לחיי, אי זכיתו [לי] - כל דבעיתו עבידו בי, ואי זכינא בכו - איכלו גבאי בספינתא.
א"ל: ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה, מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה?
- שקל סיכתא, דצה לתתאי - לא עאל, לעילאי - עאל, אמר: האי נמי מיתרמי בת מזליה.
גברא דאוזיף וטריף, מאי חזא דהדר אוזיף?
אמר להו: גברא אזל לאגמא, קטל קמא טונא ולא מצי ביה. קטיל ומנח עילויה, עד דאיתרמי איניש מדלי ליה.
אמרו ליה: אימא לן מילי דבדיאי!
אמר להו: הוה ההוא כודניתא דילידא, והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי,
אמרו ליה: וכודניתא מי ילדה?
אמר להו: הי ניהו מילי דבדיאי?
- מילחא כי סריא, במאי מלחי לה?
אמר להו: בסילתא דכודניתא;
ומי איכא סילתא לכודנתא?
ומילחא מי סרי?
- בני לן ביתא באוירא דעלמא!
אמר שם תלא בין רקיעא לארעא,
אמר להו: אסיקו לי ליבני וטינא,
- מציעתיה דעלמא היכא?
זקפה לאצבעתיה אמר להו: הכא,
א"ל: ומי יימר?
- אייתו אשלי ומשחו!
- אית לן בירא בדברא, עיילא למתא!
א"ל: אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה.
- אית לן ריחיא דתבירא, חייטיה!
אמר: כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה.
- משרא דסכיני במאי קטלי?
- בקרנא דחמרא;
- ומי איכא קרנא לחמרא?
- ומי איכא משרא דסכיני?
אייתו ליה תרי ביעי, א"ל: הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי?
אייתי להו איהו תרי גביני, אמר להו: הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי?
- ורצוצא דמית, מהיכא נפיק רוחיה?
- מהיכא דעל, נפק.
- אחוי לן מנא דלא שוי חביליה!
אייתו (כל חד וחד) בודיא, פשטוה לא הוה עייל בתרעא.
אמר להו: אייתו מרי סיתרוה, היינו מנא דלא שוו חביליה.

איתינהו, כל חד וחד כי חזי שיתין ביסתרקי, אמר: כולהו חבראי להכא אתו.
אמר ליה לספונא: שרי ספינתך.
בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו, [ט ע"א][ר' יהושע נטל עמו עפר מעפר אתונא]
כי מטי לבי בליעי, מלא כוזא דמיא מבי בליעי. [ר"י נטל עמו מים ממימי אתונא],
כד אתו אוקמינהו קמי קיסר, חזנהו דהוו מעני. [שפופים ומדוכאים]
א"ל: הני לאו נינהו!
שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו. [זרק עליהם מעפר אתונא]
אקשו לאפי מלכא. [הקשו ערפם מול הקיסר]
אמר ליה: כל דבעית עביד בהו.
אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי שדינהו בתיגדא,
אמר להו מליוה להו ואיזילו לכו.
מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו,
מלו עד דשמיט כתפייהו, ובלי להו ואזול.

עד כאן.

פירוש מהלך הויכוח ודברי החכמה שבו הוא עניין רחב לעצמו, אך הלקח העיקרי הוא, שהעזים והתקיפים הללו, כל עוד היו במקומם ובארצם, היתה אישיותם במלוא עצמתה. והנה כאשר הובאו, בערמה ובנצחון, מחוץ למקומם, נעשו שפלים ונמוכים, ואיבדו את כל תוקף אישיותם ובטחונם. כאשר זרקו עליהם עפר ארצם, והריחו את ריח מקומם המקורי, חזרו ונכנסו בהם כוח ועצמה, תקיפות ורוממות רוח.

עינא פקיחא ונהורא מעליא

כל חד כמוני \ אורי צבי גרינברג

נכנסתי לארץ כמו לתוך כבשן, להוסיף עוד אש על האש האוכלת.
להוסיף עוד גוף לסכינו החד של הגורל העברי.
ובשעה אפלולה אני מרגיש את עצמי בארץ ישראל
כמו בעומק החיתוך של פצע-
ומר לי מאוד, אך לצאת איני רוצה מאותו החיתוך!

הולך אדם בעולם ועלי מגד מברך, אני על מרורי מברך כמוהו.
לעיתים רחוקות אני מביט לשחקים היהודים היפים,
שיפיים ממלכות.. ומלכות פה אין למטה, לרגלי.
רק עריה ומדבר ויגונים אכזרים –
ובשעה אפלולה אני בא אל הים ומדמה לשמוע
כי פתחו את פיהם הדגים בים
ובלשון בני אדם הם דוברים אלי
על היתמות הגדולה.

משיח לא בא עוד.