עד היכן חובת השתדלות

ב"ה.

שאון עמים,

לגבי הדוגמה הספציפית של אתרוג, חושבני שבגמרא מפורש עד שליש. כמובן שהשליש הזה הוא נושא לדיון בגמרא עצמה ובמפרשים.

רמח"ל מבאר במסילת ישרים פרק החסידות שזה תלוי בדרגת האדם.

תוקן על ידי - שאון_עמים - 18/08/2005 18:47:26

מלמד לאדם, מאיזה מסכת דבריך לקוחים התוכל לבארם בעברית פשוטה ?

נראה לכאורה מסברא, שאם יש אומדנא שההשתדלות לא תועיל לקיום המצווה, הרי שמעיקר הדין אין חיוב להשתדל כלל, והרי הוא כאנוס.

כלומר, אם הסיכוי מאוד קלוש שבסופו של דבר תצא המצווה אל הפועל, נראה לי שמותר להתייאש מראש.

אני מתאר לעצמי שניתן למצוא ראיות פרטיות לכך מהש"ס והפוסקים, אך אין לי ראיות כאלו כרגע.

האם מישהו יכול להוסיף משהו בעניין זה?

- דו"ד

שמעתי על נושא חובת ההשתדלות למשל בענייני ממון שנאמר על מעשר ויש כאלה שנותנים חומש מעל לחומש נדמה שזאת כבר עבירה.
אני מעוניין לדעת היכן כתוב במקורות על סוגיה זאת, ומה המסקנות

חובת השתדלות לאוו דווקא בענין מצווה

בא נניח למצוות מוגדרות כמו ולקחתם לכם פרי עץ הדר,
אפילו מצוות ת"ת ( בהנחה ששיש מצווה כזו - או אפילו לא - הרי הכל נלמד מיהושע שלן שם כל הלילה וחז"ל דורשים שלן בתורה ובהלכה , עדיין בנביאים, ועדיין לא ציווי)

הרי יש את העניין של אלף נכנסים אחד יוצא - וכן מה נאמר 'זכה נעשית לו סם החיים לא זכה נעשית לו סם המוות ' שלפי מיעוט הבנתי הפירוש : זכה הצליח וראה חיל בלימודו , והאחר לא זכה ,ולא ראה חיל ויגע לריק , מתי בן אדם יכול להגיד לעצמו ' אני לא זכיתי ! ולקום ולעזוב את לימוד התורה ' ?


וכן בעוד תחומים של חול , כגון : נניח , אדם שמשקיע נאמר בתחום מסוים כמו מסחר ביהלומים , והוא אינו רואה הצלחה , עד כמה הוא אמור להשתדל ועזיבתו לא תתפרש כיאוש , אלא כהבנה שזהו זה , תחום זה 'אינו בשבילו או ' מיצה את עצמו ' .


אני מודה שהשאלה התעוררה בי לאור המחלוקת הפוליטית לגבי התפילות נגד גירוש גו"ק שבאו הבמקרים ( מלשון ביקורת )ואמרו , שהתפילות גובלות כבר במשהו שמעבר למותר לבקש , ומעבר ליכולות שלנו לשנות , והם חסרות ערך חס וחלילה

ב"ה.

לגבי התפילות,

התפילות שהן מעבר ליכולת שלנו לשנות, והן חסרות ערך, מוגדרות ומודגמות במשנה (ברכות, פרק ט' משנה ג'):
"הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא. הי'ה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהי'ו אלו בני ביתי הרי זו תפילת שוא".

שאון עמים,

הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, מעמיד את העולם הבא לעומת ההשתדלות, וההשתדלות האמורה היא המודעות ל'צורה האנושית' כלשונו - לשלמות. במודעותו זו של המשתדל הוא מתגבר לתקן את מידותיו הרעות, להמירן במידות טובות - השתדלות = שיתנוסס הנס.

וכדבריו:


"העולם הבא]

והתכלית הוא העולם הבא, ולעומתו הוא ההשתדלות.

ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ועם היותו הוא התכלית המבוקש, אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה, שיהיה עובד להשיג העולם הבא, כמו שביארנו במה שקדם. אבל יש לעבוד על הדרך שאומר.

וזה: כי כשיאמין שיש שם חכמה, והוא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המידות הטובות הם המצות, והמידות הרעות והם העבירות, ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וכשיעשה זה ישלם בו העניין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה. וכשיהיה אדם שלם, הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו.

וזהו שנאמר (תהלים לב) "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום". כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ, כמו המתג והרסן, ואין ראוי שיהיה אדם כן.
אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו, רצוני לומר צורת האנושית כשתהיה שלימה, היא תמנענו מאותן הדברים שמונעים ממנו השלמות, והם הנקראים מדות רעות. והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות, וזהו המידות הטובות. זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה העניין הנכבד והנעלה..."





תוקן על ידי - riv - 06/09/2005 11:52:32