האם יש איסור הלכתי לצפות בסרט

כפשוטו.

תודה, החזרת לי את אבדתי.

''מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור ... ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים".

כשלמדתי הלכה זו בשו"ע המחבר, הבחנתי שבדבריו בסעיף זה, ישנה סטיה חדה מנושאי הסימן וההלכה שבהם הוא עסק, שהוא איסור עשיית וקריאת דברי חול בשבת, שלאחר שכתב שאסור לקרוא בדברי חול בשבת, הוא המשיך בנושא שאינו ענין לכאן-איסור הקריאה בספרי חשק, ו"הרגשתי" שהוא ניצל את ההזדמנות שנזדמנה לידו, כדי להזכיר את איסור הקריאה בדברי חשק, ואף שאין זה מקומו.

שמתי לב שהוא מתייחס בהלכה זו לספר "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק", ששמו הוא "ספר עמנואל", וחשבתי: מהו ספר זה, ולמה זכה לפירסום עולמי לדורות חינם?

גם הבחנתי, שהמחבר אינו מסתפק בהוראת איסור הקריאה בספרים כמו "עמנואל", (אף שהזכרת השם לצורך ההלכה היא מיותרת), אלא הוא אף "מחסל חשבונות", עם זה שחיברן, מי שהעתיקן, ובפרט עם המדפיסן, והרגשתי שהוא מייחס חשיבות "שלילית" מיוחדת ל"ספר עמנואל", אך לא ידעתי ספר זה מהו.

כששאלתי את חברי: מהו ספר "עמנואל" זה? הם ידעו רק לומר לי: "בטח אחד מהספרים החיצונים".

וכשהמשכתי לשאול: ולמה בחר המחבר בספר לא ידוע? הם לא ידעו לענות מה לי.

כשבחנתי את ההלכה עצמה, נחה עיני על המלים: "הכותבן, המעתיקן, והמדפיסן".

הכותבן והמעתיקן, לא הוליכו אותי לשום כיוון, שהרי כל ספר נכתב, ורוב הספרים העתיקים אף הועתקו, אך ההדפסה הגבילה את הספר, לתקופה של בערך 75 שנים, בין שנת 1475 (השנה בה נדפס הספר העברי הראשון), עד לימי כתיבת השו"ע.

התחלתי ברשימת הספרים העבריים שנדפסו בשנות האינקונבולא, (ספרים שנדפסו בשנים שמהמצאת הדפוס, ועד שנת 1500), וגיליתי ביניהם ספר בשם "מחברות עמנואל", שנדפס בשנת 1491 בברישה, וחובר ע"י יהודי איטלקי מתקופת הרנסנס.

והרי סיפורו של המחבר והספר, כפי שהוא במאמרו של פרופ' שלמה סימונסון: "קהילת רומא", (מתוך מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט), המופיע באתר "דעת":

http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/roma.htm

"... גדול משורריה של איטליה היהודית וקהילת רומא בפרט היה *עמנואל* בן שלמה בן יקותיאל ממשפחת הצפרוני, הידוע בשמו המקוצר * עמנואל הרומי*. הוא נולד בשנת 1261 בקירוב. חוץ משירה עסק בפרשנות המקרא, בפילוסופיה, במדעי הטבע, ועוד. מהלך חייו הוא טיפוסי לאיש הרנסנס. הוא נדד ממקום למקום ומעיר לעיר, במרכז איטליה ובצפונה. את רומא עזב כנראה סמוך לשנת 1321, לרגל פקודת גירוש שנגזרה באותם ימים על יהודי העיר (אף כי לא בוצעה). משווים את גורלו לגורל בן-דורו המפורסם ממנו דנטה אליגיירי.

בעת נדודיו חי בחסותם של פטרונים עשירים, בדרך כלל בתפקיד של מורה פרטי. בכך פתח מסורת של שורת מורים-מלומדים ורבנים, שניהלו חיים דומים בתקופת הרנסנס.

יצירתו המפורסמת ביותר הן "המחברות", בהן צרף למסכת אחת את שיריו ואת מליצותיו (פרוזה בחרוזים) על ידי קישור של סיפור היקף. בעניין זה נהג לפי הדוגמה של המקאמה הערבית ושל חיבורים דומים בספרות הרומאית, ואולי שימשה לו דוגמא ה- "ויטה נובה" של דנטה. החיבור מחולק לעשרים ושמונה "מחברות" ובראשן מבוא. בסגנון, בלשון הציורית ובשאר פרטים מושפע עמנואל הרומי מחוגי המשוררים הספרדיים של תור הזהב ובפרט מ-אלחריזי. תוכן "המחברות" הוא מבדח ולעתים ליצני. לעיתים הלשון היא מלאכותית, כתוצאה מכוונת המחבר להפגין את כשרונו לעשות בלשון כאוות נפשו, ולעורר בדרך זו התפעלות אצל הקורא.

הנושאים שדן בהם עמנואל כוללים: *שירי ידידות, יין, אהבה*, חידות, מכתמים ומכתבים, וכן פה ושם כתב גם על נושאים רציניים, כגון קינות ופיוטים. בין האחרונים הפיוט "יגדל אלוקים חי", אשר נכנס לסדר התפילה, והוא עיבוד פיוטי של י"ג העיקרים לרמב"ם. עם זאת ניכרת בשירתו של עמנואל השפעת השירה האיטלקית בדורו. הוא שהכניס לשירה העברית את הסוניטה האיטלקית. בשירי האהבה שלו ניכרת השפעת הסגנון האיטלקי החדש בדורו. ביניהם תרגום מילולי של אחד משירי דנטה. ה"מחברת" האחרונה הנקראת בשם "התופת והעדן" היא תיאור ה"ביקור" שערך בגן עדן ובגהינום, כאשר דנטה והקומדיה האלוקית שלו משמשים לו דוגמא בנושא ובסגנון ובאי-אילו פרטים סיפוריים. כן חיבר שירים באיטלקית.

הרבה נכתב על קשרי עמנואל עם דנטה. הוכח שלא הכירו איש את רעהו, אף כי אחדים מהמשוררים הנוצרים מידידי עמנואל השתייכו לחוגו של דנטה.

השפעתה של הקומדיה האלוקית על הספרות העברית ניכרת גם בדורות הבאים. משה בן יצחק מריאיטי, שחי ברומא במחצית הראשונה של המאה ה- ט"ו חיבר חיקוי לקומדיה בשם "מקדש מעט". משה מריאיטי הביא בשירו את הסגנון של דנטה: erza rima, כלומר קבוצה של שלוש שורות מתחרזות...".

עד כאן מדברי פרופ' סימנסון.


מליצות שיחת חולין ודברי חשק, אך האם הוא "ספר עמנואל" שבשו"ע?

חיפשתי קשר בין המחבר וספר עמנואל, וייתכן שמצאתיו.

"מחברות עמנואל", כספרים רבים של תקופת-ימי הרנסנס, כלל *שירי ידידות, יין, אהבה*, והוא-עמנואל, "לא שם מחסום לפיו וכאחד הנבלים מלא פיו שחוק ודברי כעור כמהלל נשים רכות ובתולות יפות, אף כי ייתכן שעשה זאת רק למלאות חפץ האנשים אשר תמכוהו, וגם לחקות על מעשי בני דורו האיטלקים אשר הסתפקו בשירי עגבים, במשלי אהבה ושירת דודים", ("אוצר ישראל" בערכו, עמוד 98 טור א).

הספר נדפס בפעם השניה בקושטא שבטורקיה בשנת 1535, שנה לפני שהמחבר עלה מטורקיה לארץ, וייתכן ששם הכיר המחבר את ה"מחברות", וידע על תוכנם והשפעתם ה"שלילית" על הציבור, ומכאו לשונו הקשה, על מי שכותב, מעתיק ומדפיס ספרים שכאלה.

ועדיין אני שואל: הוא שראם, הגדירם: "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק", אך מהי הגדרת האדמוה"ז למחברות, שכתב: וכו מליצות ומשלים של שיחת חולין כגון ספר עמנואל, ואצ"ל דברי חשק...".

האם ספר עמנואל הוא "דברי חשק", או רק "מליצות ומשלים של שיחת חולין"?

האם זכה רומי זה שספרו "מחברות עמנואל", נכנס לשו"ע, בגלל זכות "פיוטו" "יגדל אלוקים חי", שנכנס לסידור התפילה?

בתיקון תפילה שבסידור "אוצר התפילות", נאמר על תפילת "יגדל": "ושמע מה בפי החכם מהרשד"ל הבוחן ובודק גנזי נסתרות, וז"ל במבוא למחזור בני רומא חלק שני דף י"ח, בערבית ליל שבת יש מנהג בני רומא, השיר הידוע יגדל, ושם מחברו לא נתפרסם עדיין, ... וממה שהשתמש בשיר הזה המשורר עמנואל הרומי סוף מחברת ד, בשירו המתחיל אפתח בכינור, נראה שהיה השיר מפורסם כבר קרוב לתחילת האלף הששי, כי ידענו שעמנואל זה השלים ספרו בשנת הצ"ג., ועיין צונץ בספר "על הפיוטים", דף תק"ז".

האם זה אומר שעמנואל הרומי לא כתב את הפיוט, אלא רק השתמש בו?

ניתן לצפות בהן באתר האוניברסיטה העברית:
http://www.jnul.huji.ac.il/dl/books/html/bk1197579.htm

ונא לא לשכוח את ההלכה:

"מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור".

נפלאות דרכי ההשגחה.

בשבוע שעבר יצא לי לדבר עם יהודי חשוב ממוצא איטלקי, היהודי סיפר לי- בין השאר - על סיוריו בבתי כנסת עזובים באיטליה ועל ה"מבצע" שסיגל לעצמו "לסחוב" מאותן בתי כנסיות ספרים ישנים ולמוסרם לספרייתו של הרבי מליובאוויטש.

(אין זה גזל כיון שהחוק האיטלקי מחרים ושולל את בתי הכנסת העזובים כאשר עוברת תקופה מסיויימת לטובת הממשלה והותיקן).

בין השאר העביר לרבי את ספר עמנואל מדפוס ראשון. לפני שהכניס זאת עשה תנאי עם המזכיר שלא יאמר לרבי מי הביא את הספר (כיון שזכר את ההלכה הנ"ל בשו"ע), אך אם תגובת הרבי תהי חיובית "אל תשכח מי הביא לך את זה".

כאשר נכנס המזכיר לרבי והספר בידו שאל הרבי "ווער האט דאס געבריינגט", המזכיר שתק. ואז הרבי אמר "ער איז געווען אחשוב'ע מקובל". כמובן שהמזכיר מיד אמר את שמו של היהודי.

בשעת מעשה אכן לא הסתדרו אצלי הדברים - ההלכה בשו"ע ודברי הרבי - אך מדבריך אפשר להבין שאפשר לקיים שניהם.

כפשוטו

<"בשעת מעשה אכן לא הסתדרו אצלי הדברים - ההלכה בשו"ע ודברי הרבי - אך מדבריך אפשר להבין שאפשר לקיים שניהם">

איך אפשר?

איני שוכח שלא כל רבני הרנסס, ובפרט הגדולים שבהם, היו מה שאנו מצפים מרבנים היום, בעבר עסקתי כאן באריה די מודינא, אף שהוא אינו דמות טיפוסית, והיה דמות קיצונית לכל הדעות, אך אעפ"כ, לא כ"כ מסתדר אצלי, שהרבי אמר על מי שכתב שירי אהבה ויין, ו"לא שם מחסום לפיו וכאחד הנבלים מלא פיו שחוק ודברי כעור", "היה מקובל חשוב".

סיפורו לא כ"כ מתקבל אצלי.

חוששני שנתערבבו פה שני יוסף בן שמעון. מחברות עמנואל הן לעמנואל הרומי, הקדום, שחי בימי דנטה ויש אומרים שהכירו, עכ"פ מבחינה ספרותית יש קירבה ביניהם. הספר הזה הוא אחת הדוגמאות של פרוזה מחורזת, סגנון של מקאמות שהיה חביב מאוד במזרח וגם באיטליה אצל הלא יהודים וגם אצל היהודים. ספרו של רבי יהודה אלחריזי 'תחכמוני' הוא יצירת מופת בתחום, אם כי מחקרים אחרונים הוכיחו שחלק רב ממנו לקוח מפרי יצירתו של החרזן הערבי הגדול אל חרירי, ואף השם דומה.

איני מבין, כלום צריך להזדקק לאתצר דעת כדי ללמוד על תחום השירה והפיוט העבריים בימי הביניים. מוטב להכיר את ספרו הגדול של חיים שירמן ועוד.

לגבי בירור פרטים על שיר, פיוט או משוןרר או פייטן, הספר העיקרי עדיין הוא אוצר השירה והפיוט של דאוידזון.

לגבי חידת הסיפור על עכמנואל, ובכן היה עמנואל המשורר והפייטן שאכן הרחיק לכת יותר מכל המשוררים בתחום של חשק וזימה והיה רבי עמנואל חי ריקי הקדוש, שנודע כמקובל גדול, ויש הסבורים שאליו התכוון רבנו הזקן בתניא, כשכתב על החכמים בעיניהם לענין מלוא כל הארץ כבודו.

ואולי היה זה אחד מספרי מקובל זה שהובא לספריית ליובאוויץ', ואין לזה כל קשר לעמנואל הרומי שזכה [יחד עם בן דרוסאי] להיות מונצח לעולם ועד בשו"ע. רבים וגדולים היו בוודאי נותנים הרבה כדי ששמם יונצח בשו"ע.

אגב, מספרים על רב ידוע ברוסיה שהיה מתפאר כל ימיו: 'דער רבי האט מיר דערמאנט אין זיין ספר', וכוונתו הייתה שבאחת מהתשובות בשו"ת הצ"צ נכתב: 'ודלא כאותו מורה שוטה שטעה ...', וידע הרב הנ"ל שאליו היתה הכוונה.

אף בזה יש להתפאר...

1981

דגים,

תוכל גם לברר - לתועלת כולם - האם ר' עמנואל חי ריקי הוא שכתב את "יגדל אלוקים חי".

תוקן על ידי - כפשוטו - 01/09/2005 21:15:54

פשוט שלא. האריז"ל שקדם לר' עמנואל חי ריקי התנגד לאמירת היגדל.

דומה וזו של דגים היא ספקולציה.

אם כן הקושיא חוזרת למקומה, שכן אותו יהודי אמר לי ש"ספר עמנואל" שהוא הביא לרבי היה מאלו שנדפסו בשנות האינקונבולא.

אגב, איני זוכר אם הלשון היא אכן "א חשוב'ע מקובל" או "מקובל" לבד. כך או כך קושיא היא.

בכותבי "נראה שאפשר לקיים שניהם" התכוונתי לומר, שאם אכן אותו עמנואל כתב גם את הפיוט הנפוץ כ"כ בתפוצות ישראל - "יגדל אלוקים חי", הרי שאפשר להחיל את השאלה גם על הסתירה לכאורה בין שני החיבורים. כשתתורץ זו תתורץ גם חברתה.

אגב, *נישטאיך* קצת קשה לומר שהמחבר מצא מקום להרחיב בנושאים קרובים (א) האם ישנם עוד מקומות כאלו בשו"ע? (ב) הרי במקור הדברים - בתוס' - מופיעים הדברים יחדיו. ואם היה פוסק שאסור לקוראם בשבת יכולנו לטעות שסובר כר"ת המתיר (בפשטות) בחול. ולכן לכאורה הוא פירט.

נקודה נוספת, המשנה ברורה הנזכר מאריך גם בנוגע לתיאטראות וקרקסאות, לא הזכיר זאת כי ראיתי שהענין כבר עלה לדיון קודם לכן.

תוקן על ידי - כפשוטו - 01/09/2005 22:07:01

כשמזכירים את חכמי איטליה מתקופת הרנסנס, יש להזכיר את ר' אליהו בן אשר הלוי, המכונה אליה בחור (אחד מספריו הראשונים נקרא "הבחור", והוא אחד מהספרים הראשונים בהסטוריה של המו"לות היהודית שניתנו עליהם הסכמות). מחד, יהודי תלמיד חכם, שחיבוריו מוזכרים אצל גדולי דורו והדורות הבאים (למשל: שד"ל בפירושו לתורה). מורה לעברית (ומנסח הכללים לאבחנה בין שווא נע לנח), מבעלי המסורה, ומוציא לאור של ספרים רבים. מנגד, פילוסוף לא שגרתי, שנראה שראוי היה לתלות את תמונתו על כותל המזרח של עצכ"ח. נולד בנירנברג, אך חי ונפטר בוונציה.

דוגמא לסגנון כתיבתו, הוא ספרו "מסורת למסורת", העוסק במסורת המקרא. בהקדמה הוא מסביר שהמלה מסורת אינה בתנ"ך, ואילו הפועל מס"ר נמצא פעמיים בכל המקרא, בפר' מטות. הוא מסביר את המילה לפי המשנה ("ומסרה ליהושע") והתרגומים. ואגב, הוא טעה בזאת, שכן הפועל מופיע פעם אחת נוספת, ביחזקאל, במילה "מסורת"...

אבל אנחנו בשירי חשק קעסקינן.

ר' אליה בחור תרגם לאידיש את הספר בבא דאנטונא, שהוא סיפור אבירים אנגלי. הספור עוסק בקורותיו של אביר שהולך להלחם בכופרים המוסלמים בארץ הקודש ובמזרח בכלל, וקורות נערתו הנשארת בודדה בארמון. לפי דברי בחור בהקדמה, הוא תרגם את הסיפור מספר וולשי, בעזרת מילון וולשי-איטלקי שהשיג.

הספר מכיל למעלה ממאתים עמודים, כתוב בלשון מחורזת ומשולב בהומור רב. בין היתר, כשמתאר בחור את הנערה, הוא כותב עד כמה היה הוא, אליה בחור, חפץ לראותה...

הסיפור סיפור אנגלי, שגיבוריו הם בבא האביר, ריצארד, דער הערצוג גווירון, מאקברון ועוד שמות אנגליים. בצדם, נמצא גם רשע בשם לוציפר, כשם השטן הנוצרי. אבל אי אפשר להמנע מהצורה הכל-כך יהודית ששם בחור לספרו. מעבר לעובדה שמלך אנגליה יודע להתבטא נהדר באידיש, גם הצורה והמסגרת מיוחדים.

התרגום מתחיל בפניית המתרגם לקוראיו, ולקורא נדמה שספר מוסר לפניו:

"איך אליה לוי דער שרייבר..."(אני אליה לוי הסופר).

ובהמשך הקדמה ארוכה בחרוזים:
"אונ' וויל אן היבן בשעה טובה.
אן דעם דוזיגן בוך דש דא היישט בובא"
(ותהיה לנו בשעה טובה,
הוצאת הספר על הקרוי בובא").

לאחר מאתים עמודי עלילה, המתחלת באנגליה ומגיעה עד בבל, חוזר בובא הגיבור לנערתו, והיא אליו. ואליה בחור? הוא, בחרוזים האחרונים, מספר (בגוף שלישי) כמה קשה עבד, מאייר ועד ניסן שלאחריו, על התרגום. ומה שכרו?

"אונ' זול אנוז דר לוז אויז אונזר פיין.
אונ' זול אונז די גינודן געבן.
דש מיר אל מושן זוכ זיין.
משיחש צייט צו דר לעבן.
דער זול אונז בורן גי ירושלים היניין.
אודר אירגץ אין איין דורפלן דר געבן
אונ' זול אונז דש בית המקדש וויר בויאן
וכן יהי רצון אמן טרויאן".

(אליהו בחור מאחל לעצמו בגוף שלישי, שיזכה לטוב, שיזכה לחיות בזמן המשיח, שיזכה ללכת לירושלים, ואפילו רק לאחד מהכפרים סביבה, ושיהיה בית המקדש כבר בנוי, וכן יהי רצון).

לאחר בית זה נדפס באותיות גדולות, "חסלת מסכת בבא דאנטונא".

יש טענה בין חוקרי האידיש, שהביטוי "באבע מייסעס", שאנו מתרגמים ל"סיפורי סבתא", אינו אלא "בבא מעשה" - סיפור האבירים המפורסם של זמנו.

אגב, לפי מה ששמעתי, בתו של אליה בחור נישאה לכומר, אולם היחסים בין החותן לחתן היו טובים, ובזקנתו אף גר בביתם.

(בידי רפרודוקציה של ההוצאה הראשונה, אייזנה 1541, שיצאה ע"י יהודה א. יפה, ארה"ב 1949. הוצאה זו כוללת הרבה מתולדות חייו של ר' אליה בחור, ואודות הספר הזה. ההקדמות וההסברים באידיש (מודרנית, לא כמו הספר...) ובאנגלית).

(נראה שפתחתי כאן נושא חדש. אולי צריך הייתי ליחד לר' אליה בחור אשכול משלו...)




למי בכלל חשוב מה כתוב בחתימה שלי?