סכנת התדמית - מייצגים

כותב ספרן:

<דגים, את ספקך, כבר הכריעו בבית המדש ההודי-סיני-טיבטי, ואמרו ששרש כל הבעיות של האדם הוא האני/אגו שלו.
ואני מניח מקום להתגדר,להצבעה על מקבילות יהודיות.>

דבר בעיתו מה טוב, והנה בבית המדרש המעזריטשי-הקלונימוסי-החבד"י-הנובוהרדוקי-ועוד, כבר הכריעו ג"כ ש'שרש כל הבעיות של האדם הוא האני/אגו שלו'.

בפרשת השבוע (ראה אנכי...), הביא בספר מאור ושמש בשם הרבי ר' בער, את פירושו הידוע על 'אנכי עומד בין ה' וביניכם' - קרא: אנכי - עומד בין ה' וביניכם, ה'אנכי' הוא המסך המבדיל ומרחיק את האדם מן הקב"ה.

וידוע גם הפירוש של אחד מגדולי החסידות
[שכחתי מי], על הפסוק:
אם יסתר איש במסתרים, ואני -
לא אראנו נאום ה'.
אבל
אם יסתר איש במסתרים, ואני לא -
אראנו נאום ה'.

עבודה זו קרוייה בחב"ד 'ביטול היש'. וכאימרה
הידועה, שאומר חסיד חב"ד לרעהו:
אני כלום, אתה כלום, הכול כלום,
הבה נלגום מעט משקה.
(או: נשאר רק ללגום מעט משקה].

או הסיפור הידוע על אחד מתלמידי בעל התניא,
שבא אליו חבירו באישון לילה ונקש על דלתו,
לשאלה מי שם, השיב: אני,
הדלת לא נפתחה, עד שהבין הבא, כי חטא בכך
שהשתמש במלה מגונה זו.

נושא זה עומד ביסודן של הרבה משיטות המוסר,
ונתבארה בהרחבה בספרו של הרא"א דסלר זצ"ל,
מכתב מאליהו ועוד. שם תיאר,
אולי בקורטוב של קיצוניות,
את השפעת ה'נגיעה' של האגו על השכל, ועל
האיזון השכלי, ועוד רבים וטובים.
לעומת זאת כידוע, החזו"א באמונה ובטחון,
מגביל את ההרחקה הקיצונית והטוטאלית של חששות
הנגיעה, והשיחוד העצמי, ורואה בכ"ז אפשרות
לשכל האדם לפעול באופן אובייקטיבי, על אף
נגיעותיו ונטיותיו. ויש פנים לכאן ולכאן.

החידוש הוא, ברעיונו של הסבא מסלובודקה זצ"ל,
שכמדומה אין לו חבר בזה, של חשיבות האגו,
או מידה מינימאלית של אגו, לקיומו של האדם,
ושלולא זאת לא יוכל לחיות כלל.

האדם אינו יכול להתקיים ללא מידה מינימאלית
של הערכה עצמית, של הכרה בערכו ובחשיבות
קיומו ותפקידו בעולם,
אין הוא תולעת ולא יתוש, לא חידק ולא וירוס
שאגב גם להם תפקיד בעולם.

ועוד לענין האגו והתדמית. בשיחותיו בוועדים,
היה המשגיח, תלמידו ונושא כליו המובהק של הסבא,
הר"מ חדש זצ"ל, מדגים את גדלות האדם והכרת ערכו,
בשאלו, האם הנכם מעלים על דעתכם את הרבי מגור
[אז הבית ישראל] מהלך בגאולה ומפצח גרעינים...!

כיום אפשר לומר, האם אי מי ראה את הרבי מאמשינוב
שליט"א, נשען על הכסא בשבתו עליו? האם ניתן לראותו
מתרווח באפס מעשה, או אף נוסע לנופש וכיו"ב?

יש בעולם כאלו, שהתדמית שלהם
קרובה מאוד למהותם העצמית.

דגים,

חן חן על הענותך לאתגר המקבילות.

יש לדון,לפי המובאות,על הגדרות מדויקות,מהו לדברי

מקורות אלה "אני" "יש" וביטולו וכו'

התיאור על הב"י אכן ממחיש. על האמשנובער,אינני בטוח

שהוא נוגע,שם מדובר בחסרונה של חווית קבלת עול מלכות

שמים תמידית [דבר הנדרש רק מיחידי סגולה כדברי הרמב"ן

בנימוקי החומש על הדביקות המתמדת,והקדימו הר"מ בסוף

מו"נ,והדבר דורש אשכול בפנ"ע.]

דגים

"ביטול האני" הוא הביטול של האני כמרכז, האני כערך בפני עצמו, אך אין "ביטול ההכרה האישית". וזה בדיוק זהה למקבילה שהביא ספרן.

לא הרי "קיום האני" שספרן מדבר עליה כהרי "ביטול האני" שבעלי המוסר דנים בה.

כשבעלי המוסר דיברו נגד האני, הם דיברו נגד התדמית. הם אמרו תעשה מה שנכון, ולא מה שינפח את תדמיתך, וזאת הגדירו כ"ביטול האני". הם לא טענו שאין לאדם מד אישי, אדרבא היהדות מכוונת לעשות את האמת מפני שהיא אמת, ושכל אדם יעשה כרמתו וכיכולתו האישית. ואדרבא, בעלי המוסר חוזרים ומשננים, שכל אדם נתבע על פי רמתו האישית, ואינו יכול להסתפק בהישג תואר או רמה תדמיתית.

בעלי המוסר א"כ טוענים ל"קיום האישי" ול"ביטול תדמית האני"

בזה דומים בעלי המוסר לתורות שהביא ספרן, זן וכיו"ב.

התדמיות בעולם העסקים, במפגשים בין בני אדם-

במקום שאנשים ילמדו להעריך את התוכן של הבן אדם, מלמדים היום את האנשים איך להפגין תדמית טובה יותר. חברה העוסקת בעיצוב תדמית כותבת מה מרשים את מי שמראיין אותנו; "מחקרים הוכיחו כי 55% משפיע שפת הגוף, סגנון הלבוש וצבע הבגד, 38% סגנון הדיבור ו7% על פי התוכן והמסר עצמו". במקום שמחקר כזה יעודד חברות להשקיע במראיין, איך יוכל לשפוט יותר על פי התוכן, מעודד המחקר להתאים את המרואיין לתדמיות.

ראה זה פלא, אפשר שיש בזה קשר, עם הפנמה והחצנה.
יש גדולים שהרעישו את העולם בפעולותיהם,
תוך צלצולים רבים ורמים,
ויש גדולים שכל מעשיהם היה בקודש פנימה
(כגון הגר"א וכגון הח"ח וכגון החזון איש),
לא שימשו בשום תפקיד, לא רבנות ולא ראשות
ישיבה, לא עסקנות צבורית, ולא הנהגת צבור,
ישבו ספונים בחדרם הקט, פרושים מן העולם,
ובכל זאת יצא שמם וטיבם בכל העולם.

כמדומני שהמשל על זה נמצא בחסידות (חב"ד?),
כדימוי לאדם המבקש להאיר את העולם,
והריהו מתהלך עם הנר שבידו,
ומנסה להאיר כל מקום שהוא מגיע אליו.
לעומתו ישנו מי שהוא בבחינת שמש,
שגם אם הוא נעול בחדר קטן,
די בחרכים שבחדר כדי להפיץ
אורו בכל העולם.

האם נתאר את ההבחנה בין פנימי וחיצון,
בין האני/אגו ובין התדמית,
כהבחנה בין שמש לבין קרני השמש?

האם אין אנו גולשים לחקר 'הדבר כמות שהוא באמת',
שיש הוגים שהתיאשו מגילויו?

בעיולם החומר רק לאחרונה נתגלה הגרעין,
האם הוא הלוז שבדבר, והמעמידו?
והלא הצליחו לפצח גם אותו, ונתברר
שגם הוא מורכב מאלמנטים שונים,
עד לטשטוש שבין חומר לאנרגיה.

האין גם גרעין ברוח/נפש/נשמה/חיה/יחידה?
הניתן לפצח אותו ולגרום לפיצוץ רוחני?
האין הפסיכיאטריה טוענת לכך?

כבר הערנו כאן שרבנו הגדול חתם סופר
הקדים את פרויד בהבחנה בין פסיכוזה לנוירוזה.
כמדומני שיש כבר היום דעות המבקשות
לטשטש מחדש הבחנה זו, אלא שאלו כנראה
כופרים כלל בקיום הנשמה וכו' [עד שנראה
שמקצוע זה מסוכן לאמונה יותר מכל
המקצועות שחוששים בהם מכפירה].