לפי דעתי השיוך שאתה עושה בין "ההווה" המוחלט לבין שמו של הקב"ה הוא בעייתי.
ראשית, אין לנו שום אפשרות להציע פירוש כלשהוא על שמו המפורש של בורא העולם (כפי שכתוב במורה נבוכים).
שנית, לדעתי מדובר פה בתואר חיובי שיכול להוביל להתייחסות לא נכונה. בתורה הרי גם כתוב "אהיה אשר אהיה", כלומר ההתייחסות אל האל היא למעשה לא רלוונטית (ושים לב שאהיה כתוב בלשון עתיד).
תוקן על ידי - שואל098 - 11/5/2002 8:41:00 PM
נשלח ב-6/11/2002 15:12
שואל נכבד,
לא "ההווה" 'ה'מוחלט בה' הידיעה כאילו שהוא יש מסוים נתפס, לא תואר שהוא חיצוני [ולא שייך כאשר המתואר והתואר אחד] ולא פירוש המפרש [בש' שמאלית] את המתפרש, אלא "הווה" שאינו זקוק ולא שייך להיות נתפס, מתואר ומתפרש. [באשכול מילון, מתבארת המלה עוד.]
ההבנה תלויה בצורת הסתכלות-השתכלות נכונה ולא בהסברים ארוכים. ראה נא באשכול על מצווה ועושה בהודעה שכתבתי על צורת ההסתכלות של נותן הצדקה וכללית באשכול "השם".
["אהיה אשר אהיה", מתייחס אך להתנהגות עתידית].
לעדינות הנושא ועומקו, נראה כי אם יש להאריך, אז עדיף באישי.
נשלח ב-9/11/2002 18:39
ווטו יקר
אני חלילה לא חשבתי שאתה מזהה את ה' עם המציאות של העולם.
הנושא, כמו שאמרת, הוא עדין וממילא לא נראה לי שאני אצליח לרדת לסוף דעתך (בטח שלא דרך התכתבות בפורום) אבל יכול להיות שבכל זאת כן הבנתי משהו ממה שהתכוונת אליו.
בכל זאת אני סקרן לגבי מה שאמרת ""אהיה אשר אהיה", מתייחס אך להתנהגות עתידית", ואשמח אם תרחיב בעניין.
נשלח ב-12/11/2002 13:52
שלום שואל,
הרי משה שאל "הנה אנוכי בא אל בני ישראל וכו' ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם?"
אלוקים השיבו לומר לבני ישראל "א'היה שלחני אליכם" והוסיף אלוקים לומר אל בני ישראל "השם [המפורש] וכו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וכו'".
גם בראש פרשת וארא שמשוחזרת "שיחה" זו נאמר "ושמי השם [המפורש] לא נודעתי [לאבות] וכו' לכן אמור לבני ישראל אני השם [המפורש] וכו'" וכן בכה"ת אין א'היה מוזכר כשם השם. [בכל זאת יש מקום לחשוש לקידוש המלה בתור אחד מהשמות הקדושים המאפיינים, לפי מה שכתבתי הבוקר בענין השם "צבקות" באשכול של מבחן על הרמב"ם ובדומה לקידוש המלה "שלום".]
לפירוש משמעות א'היה, הרי חז"ל [ברכות ט:] מפרשים שהכוונה במלה היתה כמין בשורה לישראל שהוא אשר יהיה עמהם והקדים את הבשורה להודעת השם [המפורש]. שכפי שהביא רש"י בתחילת וארא ש"שמי לא נודעתי" היינו שעדיין לא הוכחה שמירת הבטחת השם לישראל טרם הוצאתם ורק על ידי ההוצאה תתברר להם משמעות השם שמדובר ב"הווה" הכל ואינו רק המבטיח אלא גם המקיים, הרי א'היה פירושו של השם ולא השם עצמו.
לכן כדי שתגובתם לא תהיה כזו של פרעה "מי השם אשר אשמע בקולו" ושהיה צורך להכניס לו את המסר בכוח, הקדים את פירוש השם שאכן ידעו שהשם הוא אשר יהיה עמהם ולא יכנס אצלם אף לרגע שם ללא הבנת משמעותו הגורם לדחייתו.
{לעצם מאמרם ז"ל בברכות על שתי האמירות שבכתוב, שקודם אמר אלוקים למשה "א'היה אשר א'היה" ולאחר מכן אמר לומר לבנ"י בלשון "א'היה שלחני אליכם" ודרשו ז"ל שהאמירה הראשונה היתה כביכול לומר לבני ישראל "אני הייתי עמכם בשיעבוד זה ואני אהיה עמכם בשיעבוד מלכויות" וע"ז טען משה "דיה לצרה בשעתה" והסכים הקב"ה כביכול לומר להם רק "א'היה שלחני אליכם".
השאלה היכן נרמז דיון כזה בכתוב.
שמעתי ע"ז ביאור יפה. הרי ישנן שתי אמירות אחת למשה "א'היה אשר א'היה" ואחת לבני ישראל "א'היה שלחני אליכם" כתשובה לשאלת משה מה יאמר לבני ישראל, הרי אם כן לכאורה האמירה הראשונה מיותרת ואין לפרש דברי חז"ל כפשוטן כאילו התחרט הקב"ה אחר שמשה כביכול "האיר את עיניו".
אלא פירושו שיש ללמוד מהתשובה הראשונה למשה שכאשר הוא שאל "מה אומר עליהם" התכוין לא רק לתשובה עבורם, אלא כיון לשאול גם עבור עצמו שביקש משה לדעת את השם.
[כן אנו מוצאים שישנם השואלים בענייני אמונה בדרך של "אם ישאל אותך בעל תשובה שאלה כזאת, מה תאמר לו?".]
מעכשיו מובן שהשם חילק את התשובה לשתיים האחת אמירה למשה המזכירה גם גלויות עתידיות והאחת אמירה לבני ישראל שיהיה עמהם בשעבוד זה ללא הזכרת שאר גלויות דדיה לצרה בשעתה.
אלא שחז"ל בשפתם האינטואיטיבית הממחישה, ביטאו את העניין כאילו אמר השם למשה לומר לבני ישראל גם את האמירה הראשונה, משה טען נגד והקב"ה כביכול הסכים לטענה!}
נשלח ב-20/12/2002 09:18
שואל098
כתבת:
"חלילה לא חשבתי שאתה מזהה את ה' עם המציאות של העולם"!
אלא מה? 'נמצא מחוץ למציאות'? - סתירה במונחים. אמנם כמובן לא 'תוך המציאות' כמאמיני הקדמות, כי אז אינו מוחלט - לכן בחרו כאן להשתמש בשמו (עליו חקרת למעלה) 'הווה' שהיא מלה שאין לה את ההטעיה של קונוטציה להיות מוגבל, כי במלה 'מציאות' מבינים שכאילו אינה כוללת את כל האפשרויות שניתן לדמיין.
בעצם יש אשכול שלם על הנושא - 'השם',
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=119938
הנקודה הנוגעת לנו היא בדבריו אלו של ד"ר נתיב:
'החוזרים בתשובה... מחפשים גיטו רוחני בעולם חרדי אשר בו כל חדש "אסור מן התורה". מעט מאד חוזרים בתשובה מגיעים לאורתודוקסיה המודרנית או לקונסרבטיבים, כי בזרמים אלה יש "ביגמיה", דהיינו התמודדות מתמדת בין שתי נשים צרות זו לזו: ההלכה שהלכה והזדקנה מאז השולחן ערוך, והמודרנה הצעירה התובעת בקול את שוויון האשה, שוויון כל הנבראים בצלם אלוקים, הערכת האדם לפי הישגיו ומעשיו ולא על פי מוצאו, לאומיותו ומינו.
האבן נגף העיקרי להתפתחות היהדות בכיוון הנזכר, הוא הנאמר בהערת מיימוני אלי לעיל:
'האליליות לא מתה. היא חלק מההויה האנושית. אותה תפיסת מחשבה שמנסה למצוא קוטב התייחסות אל ההווה המוחלט גוררת התפתחותם של סמלים ומיתוסים. לכן היהדות נתונה כל העת במאבק מול הנטיה לחשיבה מיתית של עבודה זרה. כלי המלחמה וזירת הקרב השתנו, המלחמה עדיין נמשכת.'
כפי שהסביר מיימוני באישי, זו בעצם ה"פונדמנטליות שכל ילד נולד עמה". הרי ככל שחלשה הדעת, היא עדיין זקוקה לגיטימית להיאחז בשקרים קדושים ו'סימנים' למיניהם. באשכול עץ הדעת הובא כבר הרעיון שהבעיה האנושית (שנדמה שהעיר עליה רוני גרין), היא שהאדם שוכח להוריד את הקביים (בהדרגה) כאשר מתרפא. עם התבגרותו אינו משיל מעליו את הטפלות שהטפיל למחשבתו כאשר היה זקוק להן, שכעת הן משבשות לו את הדעת.
אין לי שם נאות יותר לכך מאשר 'הטיפשות האוניברסלית'.
תוקן על ידי - עצכח - 08/07/2004 14:50:00
נשלח ב-24/12/2002 20:47
כתבת "נמצא מחוץ למציאות - סתירה במונחים" אבל בעצם כבר המילה "נמצא" היא סתירה במונחים!
לכן הקושי הגדול שלי לזהות את ה' עם "הווה" אפילו שהווה הוא דבר בלתי נתפס לחלוטין עבור האדם, שמוגבל מטבעו בזמן.
נשלח ב-24/12/2002 21:48
הווה אינו דבר ואינו נתפס, אלא ידוע בידיעה פשוטה (לאדם שבראש הידע העמוק ה'אחד' אינו מוגבל בזמן) שהוא 'כל הוא והוא'. הצורה הטובה להסביר היא בתנועת ידיים המקיפות הכל מכל כל.