http://www.nrg.co.il/online/1/ART/983/529.html

תורם כליה נפטר כתוצאה מסיבוכים.

סיבת פרסום מות התורם בשבוע שעבר, לא היתה בגלל המיתה הנדירה, אלא מפני שה"תרומה", לא היתה "תרומה" אלא קניה ומכירה.

הפרוצדורה נחשבת לבטוחה. שיעור הסיכון מתמותה לתורם לאחר הניתוח נמוך ביותר, וקורה אחת ל-3,000 תרומות.

השתלת כליה מתורם חי היא פרוצדורה המוכרת בעולם מזה עשרות שנים. ומבוצעת במרבית ממדינות העולם. בישראל מבוצעות השתלות כליה הן מן החי והן מן המת, החל מאמצע שנות החמישים, וככל שהשתכללה יכולת ההשתלות, גם עלה הביקוש לאיברים, ונוצר מחסור גובר והולך באיברים להשתלה.

יותר מ-‎1,000 איש במדינת ישראל ממתינים מדי שנה לתרומת אברים. למעלה מ-‎600 סובלים מאי-ספיקת כליות חמורה, וללא תרומת כליה, ובדחיפות, הם עלולים למות. במהלך הציפייה להשתלה, נפטרים כ-‎50 איש בכל שנה, בהיעדר כליה להשתלה, ועשרות אחרים תופסים את מקומם ברשימת ההמתנה לתרומה.
אף שהשתלת איברים מן החי הפכה למעשה-שיגרה בארץ, אין בה עדיין חוק מפורש שיסדיר נושא מורכב זה. חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953 בהוראות הסעיפים 6 עד 6ד בו, קובע הוראות אלו ואחרות באשר לתרומת אברים - אך כשמו של החוק כן תוכנו, ואין הוא עוסק בתרומה מן החי, ברבות הימים באו לעולם כמה וכמה הצעות חוק: כך, למשל, הצעת חוק איסור סחר באיברים, תש"ס-2000; הצעת חוק איסור סחר באיברים, תשס"ב-2001 (ה"ח תשס"ב, 108); הצעת חוק איסור סחר באיברים, תשס"ג- 2003 וכן הצעות חוק פרטיות, אלא שכל אלו לא הגיעו לכלל בשלות.

בהיעדר חקיקה בעניין, חובר והופץ חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שעניינו השתלת אברים מן החי, חוזר המבוסס על החלטת הועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם, 1988), ונועד להסדיר נושאים שונים הכרוכים בהשתלת אברים מתורם חי.

החוזר מבחין בין סוגי תורמים: קרובי משפחה מדרגה ראשונה (אח, אחות, ילד, אב, אם, בן-זוג, סב, דוד, דודן) מזה, ומעגל התורמים ה"אלטרואיסטים",- מי שאינם קרובי משפחה, מזה.

ההליך המכונה "תרומה אלטרואיסטית" מנוהל בידי ועדה הערכה ארצית, ושתי תכליות עיקריות הן המוליכות אותו, התכלית האחת היא, לוודא כי אין ניתן תגמול כספי או חומרי אחר עבור תרומת אברים, או, במילים אחרות: לעשות למניעת סחר באברים. שומה על הוועדה לוודא כי "מניעי התרומה אלטרואיסטים, אינם כרוכים בתשלום או פיצוי שווה כסף או אחר". תכלית מוסרית-ערכית זו מדברת בעד עצמה, וייעודה הוא למנוע חשש כי מעוטי-יכולת ייאלצו, למחייתם, למכור אברים מגופם לבעלי-יכולת; וכי מעוטי-יכולת יהפכו להיותם ספקי-אברים לבעלי-יכולת. ובלשונם של דברי ההסבר להצעת החוק משנת תשס"ב-2002 (שם, 108):

מי שמוכר איבר מגופו, עושה כן, מכוחה של מצוקה כלכלית קשה. חברה המאפשרת את הברירה הזו, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת חלקי גוף, ומתעלמת מכך שזו לעולם אינה באמת בחירה חופשית איננה חברה נאורה.

... תרומת איברים מן המת היא מעשה נאצל המציל חיים, אך צדו השני, הוא איסור על החי למכור את איבריו כביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק.
ואמנם מדינות לא מעטות בעולם התרבות עיגנו בחקיקה - או בהנחיות פנימיות - איסור על סחר באברים. העיקרון האוסר על סחר באברי-אדם, - איסור על תשלום או על קבלת תשלום (לרבות כל פיצוי או תמורה אחרים) עבור אברי-אדם. (עד כאן עפ"י גיהאד גדבאן נגד משרד הבריאות, בג"ץ 5785/03 http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/0305785.doc

מה יעשה אדם שאינו מוכן למות, או להיות צמוד למכונת דיאליזה, ואין לו קרובים מדרגה ראשונה המוכנים לתרום לו כליה?

האם עליו לחכות עדשימות למות רק מפני שהחוק אינו מרשה קניית כליה?

אם הוא עשייר הוא ימצא אדם המוכן למכור לו כליה אחת, ולצורך התרומה הוא יהיה "חבר קרוב טוב לב".

אם המחיר מתאים.

האם לא אמרו חז"ל: וקנה לך חבר?


כזה הוא סיפורו של התורם נשוא מאמר זה, שתרם כליה עבור "חברו הטוב" תמורת תשלום, ושילם בחייו.

כשישנה דרישה לכליות, וישנם אנשים המוכנים לשלם עבורן "מחיר טוב", יהיו גם מאכערים שיחפשו קליינטים הנלחמים על חייהם וספקים הנמצאים במצוקה כספית, אך יש להם כליה מיותרת.

לאדם שתי כליות, אך הוא מסוגל לחיות חיים נורמלים עם כליה אחת, ללא פגיעה משמעותית באיכות חייהם.

וכנ"ל, על אף עשרות שנים של השתלות איברים בישראל, אין עדיין במדינת ישראל חוק המסדיר את נושא השתלות, סעיף ‎ 34(יג) לחוק העונשין (תשל"ז-1977) נותן בעקיפין הגנה לרופא הקוצר איבר מן החי ומבצע השתלה: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אותו בהסכמה כדין, תוך כדי פעולה או טיפול רפואיים, שתכליתם טובתו או טובת הזולת". אלא שגם סעיף זה אינו מדבר אלא על אחריות פלילית בלבד, ואין בו משום מתן הגנה על אחריות אזרחית.

הצעת חוק בנושא ההשתלות, שמטרתו היא להסדיר את תרומת האברים והתשלומים באופן מסודר וחוקי, נמצאת עתה בשלב הדיונים, וממנה ניתן ללמוד על הדילמות העומדות בפני המחוקק, שמצד אחד רצונו לעודד הספקת איברים מצילי חיים להשתלות, ואילו מצידה השני הוא מסרב להתיר סחר באיברים מצילי חיים,

http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/16/1098.rtf

הצעות החוק באשר למכירת איברים:

מצד אחד נאמר בסעיף 11 (3) להצעת החוק, שאין התורם יכול לתת הסכמתו כנגד תמורה כספית או טובת הנאה אחרת, אך גם נאמר בו, כי יאושרו לתורם החזר הוצאות ממשיות, הכרוכות בביצוע הפעולות הרפואיות, לרבות ביטול זמן, אובדן הכנסה או הפסד זמני של כושר השתכרות, או כל פיצוי סביר אחר, ובלבד שאושרו ע"י הוועדה.

הצעת חוק המתירה תשלומים מסויימים באישור, אך אינו מציינת מי הוא זה האמור לאשר או לשלם את ההוצאות והתשלומים.

אף שהצעת החוק מציעה פיצוי לתורם מטעם המדינה עבור אובדן ימי עבודה וחופשת מחלה, הרי הוא פיצוי צנוע בהשוואה למחיר כליה בשוק השחור, והשאלה היא, האם יהיה בפיצוי זה כדי לעודד את התרומות החוקיות, ולפתור את בעיית המחסור בכליות, שיצמצמו את עלויות טיפולי הדיאליזה לחולים הממתינים להשתלות כליה, שנאמדות ב-1.1 מיליארד שקל בשנה.

לדברי שר הבריאות גרם המחסור החמור בתורמים, לתעשיה עבריינית של סחר באיברים המאפשרת פתרון למצוקתם של חולים עתירי אמצעים, אשר באמצעות מתווכים ובתמורה לסכומי כסף נכבדים ביותר משיגים כליות להשתלה, בגלל המצב הכלכלי הקשה בישראל גם נדחפים יותר ויותר ישראלים - בעיקר נשים חד-הוריות - למכור כליה מגופם כדי לקיים את עצמם ואת ילדיהם, (זוארץ רותי. "מוכרים כליות", ידיעות אחרונות, 5.3.03, ‎4 בסרגליק בילי. "למכור כליה כדי להאכיל את הילדים". ידיעות אחרונות, ‎20.8.03., ‎5 נאה בוקי. "שוק האיברים", ידיעות אחרונות, ‎18.6.03., ‎6 זינגר רוני. "המשטרה חשפה רשת ישראלית שסחרה באיברים להשתלה", הארץ, ‎18.6.03).

כצעד נגד הסחר באיברים מוצעים בסעיף 19 לחוק, עונשי מאסר וקנסות כספיים על העבריינים:

על פי סעיף קטן (א) מוצעים עונשי מאסר או קנס כספי גבוה לנותן או מקבל תמורה עבור איברו של אחר כדי שיושתל בגופו של אדם שאינו קרובו, וגם למתווך, ואילו על פי סעיף קטן (ב) מוצע עונש לרופא הנותן אישור או המבצע השתלה בניגוד להוראות החוק.

לעומת הצעה זו ל"פיצוי" בלבד, הוגשה הצעת חוק פרטית, (הצעת חוק פרטית: השתלת איברים התשנ"ח 1998 - ח"כ אבי יחזקאל), המאפשרת גם קבלת תמורה כספית בעד תרומת איבר. הצעת חוק זו מיועדת לעודד אנשים שנמצאו מתאימים לתרומת אבר להשתלה, תוך פיקוח נאות.

אך ההסתדרות הרפואית הודיעה כי היא מתנגדת לאישור תשלום מטעם המדינה לתרומת כליות מן החי, וקוראת לעודד תרומות כליה מן המת.

מטרת הצעת החוק, היא מניעת מכירת איברי אדם, אפילו כשהדבר נעשה בהסכמתו החופשית של התורם, מפני שטובת הציבור דורשת את איסור מכירת האיברים, אף שאיברים אלו נועדו להצלת חיים.

ההתנגדות העקרונית למכירת איברים, או אף למתן תמורה כתמריץ עבור תרומת איברים, הוא מפני החשש שהן מזילים את גוף האדם, גם עצם המחשבה שעשוי להתפתח שוק איברי אדם גורמת סלידה, גם ישנו חשש שעניים ישמשו חלקי חילוף לעשירים, אף שעניים אלו שאינם נפכעים, מצילים חיי אדם, וכן שהמכר והסחר באיברים עלול לגרום לביצוע פשעים על מנת לספק את הביקוש.

גם נטען, שמלבד הבעייה המוסרית הכרוכה בניצול אדם הנמצא במצוקה כלכלית, ייתכן שמבחינה חוקית האילוצים הכלכליים המביאים את האדם למכור אחת מכליותיו, מונעים את המסכים מלהעריך נכונה את ההשפעה השלילית האפשרית על בריאותו ואיכות חייו כתוצאה מסילוק איבר מגופו, המבטלים את ההסכם, אף שהחלטות רבות בחיים נעשות תחת אילוצים כלכליים, והן קבילות מבחינה משפטית.

קשה לומר שיש לאדם אוטונומיה מוחלטת על גופו, איבריו של האדם "הם שלו" עד לגבול מסויים, שהרי החוק אינו מאפשר לאדם לפגוע בעצמו, כמו למשל איסור הסיוע להתאבדות או לנהוג בצורה המסכנת רק את הנהג, טובת החברה והציבור מגבילות את חופש האדם לעשות בגופו את אשר הוא רוצה.

סיכום ביניים.

גופו של האדם הוא שלו, אך טובת הציבור דורשת שמסחר באיברים יהיה אסור, אף אם האיסור מסכן חיי אדם.

האם ההלכה מתירה תרומות ומכירות איברים

במאמרו "משפט שיילוק לאור ההלכה", טען הרב זוין שהסכם לחתיכת בשר מגוף האדם, אינו מחייב לפי ההלכה, מפני שגופו של האדם אינו שלו להתחייב עליו, והמקור לדבריו הוא בשו"ע הרב, (הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד):

"אסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער...".

אך אין להלכה זו כל השלכה לאיסור תרומת כליה או כל אבר אחר, שתרומתו אינה גורמת נזק לתורם, או כאשר התועלת מהתרומה גדולה מהנזק הנגרם מתרומתה, ובפרט בתרומת איבר "מיותר" לצורך הצלת חיי אדם.

אלא שיש לשאול אם יש לאסור אפילו תרומות כליה "שאינה צריכה" בגלל סיכויי התורמים למות כתוצאה מסיבוכים, אפילו אם הם אחד לשלושת אלפים, ואף אם לא ימות, הרי התורם חושף את עצמו לסכנה אפשרית עתידה הנובעת מהיות לגופו רק כליה אחת, כי אין לו עתודה במקרה והכליה היחידה תיפגע, האם יש בזה כדי לאסור את התרומה?

ואכן, בשו''ת מנחת יצחק (ח''ו סימן קג) אוסר הרב וייס לתרום כליה מסיבות אלו, גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח''ט מה), כתב לאסור לתרום כליה, ואילו הרב עובדיה יוסף, (שו''ת יחוה דעת ח"ג סימן פד) כתב, שלפי מה שאמרו לו רופאים, דרגת הסיכון לתורם הכליה היא מועטת ביותר, וכתשעים ותשע אחוז חוזרים לבריאותם התקינה, אין כל חשש לתרום כליה כדי להציל אגם ממוות בטוח, והוא מסיים את תשובתו, שלא רק שמותר לתרום כליה, אלא אף חייבים לעשות כן.

הרב שאול ישראלי ז"ל ראה בתרומת כליה "מידת חסידות", "ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה" ("תרומת איברים מאדם חי - סיכון התורם וקבלת תשלום". ו"ת, אסיא נ"ז-נ"ח, כרך ט"ו, א-ב, כסלו תשנ"ז. http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/trumat1-2.htm
ובעוד שבסעיף 11 של הצעת החוק מוצעים עונשי מאסר או קנס כספי גבוה לנותן או מקבל תמורה עבור איברו של אחר כדי שיושתל בגופו של אדם שאינו קרובו, וגם למתווך, הרי לא כן עתבו פוסקי ההלכה.

בדבריו כתב הרב ישראלי:

אף שכלל נקוט בידינו, שמצווה שהתורה מחייבת לעשות אדם לרעהו, צריכה להיעשות ללא כל תשלום... אכן תרומת אבר או רקמה, שנתרמת לצורך השתלה בגוף החולה, שכפי שכבר נתבאר, שאין בזה חיוב מעשי, כי כאמור, אין זה כלול במצווה של "השבת גופו", רשאי התורם לקבל שכר. שכן נקבע בהלכה חיוב תשלום מחמשה סוגים והם: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, במקרה של אדם שהזיק את חברו באלה העניינים. ושם נקבע גם דרך ההערכה של גובה התשלום.

כמו כן אומרת ההלכה שחיוב תשלום זה קיים אפילו כשהניזק הרשה לחברו שיזיקו, אם בחבלה ואם בחיסור או השחתת אבר. ואפילו אם אמר לו במפורש שפוטרו מכל תשלום. והדבר מוסבר בנימוק שאין אדם מוחל על אבריו.

אין אפוא שום סיבה לאסור על התורם מגופו, לבקש ולקבל תשלום תמורת תרומתו. גובה התשלום ניתן להיקבע ע"י התניה בין התורם לבין מי ממשפחת מקבל ההשתלה.

כן נכון הדבר גם עבור תרומת דם אפילו כשהדבר נצרך לצורך הצלת חיים, כיון שאין לקבוע בזה חיוב מוחלט.

תשלום זה, כל עוד הוא בגבולות סבירים, אין לראות זאת כסחטנות או כבלתי מוסרי מאחר שלתורם נגרם בזה סבל גופני ועתים גם נפשי, וכאמור כבר נקבע שאין אדם מוחל על ראשי איברים.

עם זאת יצוין שרק התורם עצמו הוא שרשאי לקבל תשלום על תרומתו. אבל המתווך בין התורם לבין משפחת החולה, בין שזה אדם פרטי ובין שזה מוסד שמקבל על עצמו הטיפול בזה, הוא חייב לעשות זאת משורת הדין, שהרי זו טרחה שכל אחד מחויב בה מגדר "השבת גופו". על כן אסור לו לקבל תשלום על זה, פרט ל"שכר בטלה" כאמור במקרה של השבת אבדה. וראוי לעגן זאת בחוק. שכך אנו ניצלים מסכנת התפתחות מסחור באיברים.

ושלא כדבריו כתב בנשמת אברהם ח"ד סימן תכ סעיף א, בשם הרב ש. אויערבאך, שלט רק לתורם מותר לקחת תשלום עבור כלייתו ובפרט אם הוא עני או רוצה לפרוע את חובותיו, אלא גם למתווך מותר לדרוש תשלום עבור התיווך.

מחבר ה"נשמת אברהם" מסיים בדברי מוסר:

"אך יש לעיין לגבי הקהילה שמאפשרת לאדם להגיע למצב כה ירוד מבחינת חובות וכ"ש מבחינת אי יכולת לשלם עבור טיפול נחוץ, אך יקר, שלא מצא שום אפשרות אחרת אלא לממור אחד מאבריו כדי להרוויח כסף למחייה או לרפואה".

גם הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר, התומך בתרומת איברים לשם הצלת חיים, ומתיר קבלת תשלום עבור תרומת אבר, אלא שגם אינו מרגיש בנוח, וכותב :

"ברם נכון לתת את הדעת על תופעות בלתי רצויות העלולות לעלות על פני השטח, כי במקום הצלת מפשות במקום פיצוי על נזק צער וריפוי וכו' יכולה לצמוח תעשיה של סחר-מכר באברים בעידודם של אינשי שלא מעלי שיעסקו בספסרות ואע"פ שאין איסור בעצם קבלת דמי תיווך, לכן צריכים האחראים לעמוד על המשמר לוודא שלא יהיה מצב כזה אבל לא ניתן לומר שבגלל כל מיני חששות תיאסר תרומת אברים תמורת פיצוי כספי, ולתקן תקנה כזאת למנוע דבר זה למיגדר מילתא במקום הנוגע להצלת נפשות דבר זה מסור לבית דין הגדול ולחכמי ישראל...".

הם כבר עשו את הכל מלבד תקנות בנושא ההשתלות.

לאדם בעלות על איבריו כמו על ממונו, שאם לא כן - אי אפשר למכור דבר שאינו שלו. לאדם קניין על גופו, אך אין לו בעלות על נפשו‎ .

לדברי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, (‎13 "נטילת איברים להשתלה מתורם חי - היבטים הלכתיים". אסיא מ"ה-מ"ו, כרך י"ב, א-ב, טבת תשמ"ט), מאחר ואין מקור הלכתי, לא בתורה ולא בתקנות חכמים, לאיסור תרומת כליה תמורת שכר לכן, לא ניתן לאסור רומת כליה בשכר כל עוד אין תקנה תקפה בנידון.

כאמור בפתיחה, ההשתלות החלו בעולם רק בשנות החמישיםומאז פורסמו מאמרים, פסקי הלכה וחיבורים רבים.

ביבליאוגרפיה רחבה במאמרה של טבנקין חוה. "סוגיות במכירת כליה מן החי להשתלה על פי המשפט העברי והחוק הישראלי", אסיא ס"ג-ס"ד (כרך ט"ז, ג-ד) כסלו תשנ"ט כרך ט"ז, ג-ד, הערות 37-68http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/sugiyot-2.htm

ד"ר מיכאל ויגודה "תרומת איברים מן החי והמסחר בהם", הערה 12.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/eyvarim1-2.htm


פרופ' א. שטיינברג: "תמורה עבור תרומת איברים מן החי היבטים אתיים, חברתיים והלכתיים", קובץ הציונות הדתית – מוקדש לכבודו של ד"ר זרח ורהפטיג, עמ' 417-441, http://www.medethics.org.il/articles/misc/organ2.doc








תוקן על ידי - נישטאיך - 19/09/2005 12:39:18

מטפחת

<יצויין כי הרב אלישיב אסר לקנות איברים מנידונים למוות בסין, איני יודע אם מפני חילול השם או בגלל בעיה עקרונית>

הרב אלישיב על השתלת איברים מנידונים למוות בסין

 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2215939&forum_id=1364

goo.gl/ZdjyH7

לפי פירסומים בפורום שמותר להזכיר את שמו, מדובר בעמותה שזוכה לשבחים, פועלת ללא עשיית רווחים, והצילה אלפים.

הידיעה שמצטט נישטאיך (ואיקון ירוק לו על תשומת הלב והאשכול בכלל):

אשכול בבחח

המעצרים היום בעמותת מתנת חיים - דעתכם?
   מחבר: מפרשן

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=3139232&whichpage=3&forum_id=771#R_7

עדות (בעילום שם):

קיבלתי באישי ונתבקשתי לפרסם:

קרובת משפחתי קיבלה כליה דרך מתנת חיים ואני אשמח לעשות קצת סדר בעניין.

במערכת הרגילה של תרומות אברים, ישנם שני מאגרים נפרדים, מאגר תורמים (ריק בדרך כלל) ומאגר חולים הזקוקים להשתלה. החולים במאגר מדורגים עפ''י קריטריונים שונים כמו חתימה על כרטיס אדי, סכנת חיים ועוד. 

ברגע שנכנס למאגר איבר להשתלה, מתחילים לבדוק התאמה רפואית לפי הדירוג ברשימה ואם יש התאמה, מבצעים את ההשתלה.

אני חושב שעד שלבים מאוד מאוחרים (חודשים לאחר ההשתלה), אין למשפחת התורם שום ידיעה מי הנתרם.

במקביל, היתה תמיד אפשרות לתרומה מן החי שהתבצעה, עד קום העמותה, ע''י קרובי משפחה שתרמו כליה לקרובם המטופל בדיאליזה. במקרה כזה, ברור שאין שום כפיפות לדירוגי המועמדים של הועדה לתאום השתלות, אלא התורם היה מצהיר שהוא תורם כליה לבן משפחתו.

על המסלול הזה התלבש הרב הבר שליט''א, וחידש את מסלול התורמים האלטרואיסטים. ברגע שבא מישהו ואמר שהוא מוכן לתרום כליה, מצא לו הרב הבר נתרם שהתאים עם רצונו של התורם. הרבה מאוד אנשים רצו לתרום רק ליהודי, רק לשומר מצוות, רק לאיש, רק לאשה וכן הלאה. רק ברגע שנמצא זיווג מתאים, ניגשו אל הוועדה כאשר התורם אומר במפורש שהוא תורם למישהו ספציפי. בצורה הזו הם הצליחו להימנע מהדירוג של משרד הבריאות.

הכח שהיה בידי הרב הבר הוא בשליפת הנתרם שהוא לכאורה חפץ ביקרו והצעתו לתורם. הרב הבר אמר לי בזמנו שהקריטריון שלהם לדירוג הוא עפ''י סדר הרשמתם של המועמדים, ז''א שאלו שממתינים (ברשימה) הרבה זמן ישלפו ממנה ראשונים בכפןף לתנאי התורם. הוא אמר לי שיש שני מקרים שבהם הוא מתערב בסדר הרשימה: סכנת חיים מיידית ומקרה של תרומה שיכולה להציל יותר מחולה אחד, למשל אם יש קרוב משפחה של מישהו שמוכן לתרום אבל אין התאמה רפואית, אפשר לעשות הצרחה עם תורם של העמותה שיתרום לאותו החולה וקרוב המשפחה יתרום לאחד מחולי העמותה. 

אני מוכרח להדגיש שבמקרה שלנו לא דובר בשום שלב על כסף, לא במפורש ולא ברמיזה, לא איתנו ולא עם אף אחד אחר. אנחנו בקשר עם עוד כמה משפחות של מושתלי כליה שקיבלו אותה דרך ''מתנת חיים'' ומעולם לא שמענו איזושהי תלונה או דיבור דופי בנוגע להתנהלותו של הרב הבר או אי מי מעובדי העמותה.

אני רוצה לאחל לו שיצא זכאי וצח כשלג מכח הספור הזה, אני בטוח שאין בו ממש ושימשיך לקדש שם שמים ולהציל הרבה אנשים שחיים בסבל מתמשך של טפולי דיאליזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");