לחצן מצוקה - סיפור לילדים ביתד

מיימוני,
באיטליה היהדות הלכה הלוך וחסור.
בגרמניה יבאו רבנים מהמזרח, כל ראשי בית המדרש לרבנים היו יבוא, ר' עזריאל הילדהיימר ורד"צ הופמן הונגרים ואלו רא"א קפלן והרב וינברג ליטאיים.
מה יקרה עם ארה"ב - ימים יגידו, אבל גם שם קיימים תהליכי הקצנה.
אני באמת מרגיש במבוך.

מימוני.

נתכעס לו מר. ואני לא אמרתי לו הרוצה בחשיבה פתוחה ילך למזרחי אלא הבוחר בחשיבה פתוחה ימצא עצמו במזרחי.

ישבתי לי וקראתי בספרו של החכם הספרותי ש"י עגנון, שיצא שמו מעל כל הסופרים בארצנו, 'אורח נטה ללון'. ובספרו הוא מספר על אביו שהיה חכם מכל תלמידי החכמים בעירו, על בית המדרש הישן שישבו צעירים וזקנים ועסקו בתורה וכן על החסידים.

ואומר שם ש"י עגנון אותם שישבו ולמדו בבית המדרש הישן האמינו בחקירה והלכו בניהם ונעשו רופאים, ועורכי דין וכדומה. ואותם חסידים שלעגו לספרים חיצוניים ישבו בניהם ועסקו בתורה ונעשו רבנים ושוחטים.

וחשבתי לעצמי מדוע אותם חסידים התנגדו להשכלה, והבנתי שאותה השכלה בטלה את אמונתם בצדיק, בנס. וכדי לשמור עליה בזו לאותה ההשכלה.

עולם החקירה עולם חילוני הוא. תבניתו חילונית ועיקרו חילונית. ברגע שהנך מחליט להיות דתי צריך אתה לשאול מה מקום יש לבורא בעולם שכזה. זהו ספק שיושב ועושה את דרכו באדם עד שנותרת רק קליפה ריקה.

במצב הזה אם אתה רואה בקב"ה את מקומך היחיד אין אתה יכול להיכנס לספקות וחייב אתה להסתגר.

ממשיך ש"י עגנון ומספר על עסקני אגודת ישראל. חקירה יש לו, מה ההבדל בינהם לדור הישן של עובדי ה' בבוצ'אץ' עירו? ועונה ומסביר ש"י עגנון את ההבדל בין אותם ששמו מחיצה בין הבורא לאדם לאותם ששמו מחיצה בין אדם לאדם. בעבר שם האדם מחיצה בינו ובין הבורא, בימינו שמים האוגדאים מחיצה בין האדם לאדם. צדיקים לעומת רשעים.

גם זו ראיה שצריכה להסתגרות. אם יחשף רז זה כי כולנו בני אדם מה מקום יהיה לקבוצה נפרדת של אגודאים? למלחמת בני האור בבני החושך?

ושמע האמת ממי שאמרה.

כלום טעיתי? או כעסתי?

א. להשכן - את הדוגמא הבאתי כי זה מה ששמעתי. שמעתי גם דברים אחרים מפי אותו רב עצמו, אלא שאיני זוכרם בדקדוק הראוי.

באתי להראות יכולת להשתמש במה שיוצא מתוך ד' אמות של "אין לי אלא תורה" - במובן השלילי לדעתי.

ב. וצדק - איני סבור שעגנון היה גדול שבסופרים. לא מצד סגנונו, ולא מצד עלילותיו, ולא מצד בנית הגיבורים בספריו. אבל זה טעמי, כמובן.

לגבי האבחנה שלו, אם הוא צדק, זה עצוב מאד.

ובוודאי שלא כעסתי על מה שכתבת. באתי לומר שנתת הגדרה חדה כאבחת חרב ל"מהו חרדי". חרדי הוא מי שדוגל תמיד בסגירות. ועל זה תהיתי. על ההגדרה, כי היא עושה רושם נכון, ולא עליך חלילה. וכי אכעס על המראה המציגה לי את פני? השאלה היא רק אם המראה מדוייקת, או שמא זו מראה של לונה פארק.

ג. אריק - שלך קשה משל כולם. לדבריך, אם רוצים גדלות בתורה, צריך לוותר על פתיחות המחשבה והקריאה והידע?

יש לדון הרבה בדבריך, וזמני קצר מדי. באופן עקרוני, אגדיר כי יש כאן משוואה, שמופיעה גם בדברי אחרים, כגון עגנון המצוטט כאן, בין גדלות בתורה, ביראה ובאמונה מכאן, לבין העדר פתיחות, ידע והשכלה, מכאן.

ויש איזה שינוי, למשל, ברמת הלימוד ובאופיו. לא הרי לימודו של הרמב"ם כלימודם של בעלי התוס', וכל שכן אחרונים המפורסמים במזרח אירופה.

האם יש איזה קשר בין זה לזה? אני תוהה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני.

תודה. חששתי.

חרדיות איננה רק סגירות, אבל חרדיות היא בעיקר תורה. יש מן החרדים שנפתחו, לדוגמא בעלי המוסר, או חלק מבעלי התורה לפני השואה (הנצי"ב, הר"י בלוך, בעל השרידי אש), אבל רוב החרדים מעדיפים להסתגר. החברה שלהם בארץ בנויה על הסתגרות.

אינני חושש שאי אפשר שיהיו גדולי דור עם פתיחות. לדעתי זה אפשרי אבל כאן אנסה להציע את מחשבותי.

בתורה יש צד חופשי אמיתי שכן כל לומד תורה חייב ללכת אחרי האמת שלו וללמדה ואסור לו לעצור בעצמו מלומר את דברו. עד כדי כך הדברים מגיעים עד שאפילו זקן ממרא למרות שאסור לו להורות את דעתו, מותר לו ללמדה בישיבתו. הסיבה לכך היא שהתורה היא האמת החיה בליבם של אנשים. ולכן כל אמת שכזו צריכה לפעם בליבו של אדם ואין הוא יכול לגור מפני איש.

זהו המקור לאנרכיה היסודית בחברה היהודית כפי שכותב ש"נ אייזנשטדט (בספרו על הדמוקרטיה יצא בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה). התורה מיסודה היא אנרכית כיון שהאדם חייב לללכת אחרי האמת שלו ואסור לו להתעלם ממנה.

צד החופש של התורה איננו קיים רק ביכולת הבחירה אלא גם ביכולת ההליכה אחרי האמת.

הצד המאזן של האנרכיה הם החוקים שקבעה תורה. זקן ממרא, החיוב לשמוע בקול סנהדרין ואפילו מזידין, דין מלך ועוד. במצב כזה מתקיים איזון בין הצד האנרכי לצד המבני חברתי המתקן עולם.

אם זה נכון משמע שאין התורה צריכה לחשוש לפתיחות שכן כנגד האמת החיצונית צריכה לבוא אמת פנימית. אלא מאי לצורך זה צריך לבנות את האמת הפנימית בשלב מאד מוקדם. וצריך שאנשים יבואו וילמדו תורה כבר בשלב מוקדם כדי שיוכלו לרכוש גדלות בתורה שתבוא כנגד הצד שכנגד.

מספיק שיקומו גדולי דור חזקים גם בצד האמוני וגם בצד התורני כדי להציב קודקוד נגדי לעולם החיצוני. אלא מאי לא עלה הדבר בידי הדתיים לאומיים מסיבות שונות. אני מאמין שיעלה אבל הדבר זוקק זמן (וחשיבה!).

ושמע האמת ממי שאמרה.

מיימוני,
כפי שציינתי אני נבוך.
אני יכול לדבר מנסיון אישי. כשאני מגיע הביתה אחרי יום עבודה אני עייף למדי ובקושי אני מצליח לפתוח ספר. אם אדם רוצה ללמוד מקצוע מדעי ברמה סבירה ולשמור עליה, גם הוא עשוי למצוא את עצמו ללא אנרגיה אחרי יום לימודים/עבודה וכדברי רשב"י תורה מה תהיה עליה, ומאידך תלמיד חכם אחר יום לימודים/הוראה/ישיבה בדין גם הוא עייף מכדי ללמוד עוד מקצוע מדעי בצורה מעמיקה, וכיצד יתיחס לעולם שאינו מכירו?
אני יוצא מהנחה שהחברה הדתית חייבת לכלול אנשים שעוסקים בכל התחומים ואי אפשר להסתפק רק בחייטים וסנדלרים, אלא צריך גם אקדמאים הן ישומיים והןם תיחאורטיים, החברה החרדית בצורתה הנוכחית יש בה אלמנט של סמיכות על שולחנם של אחרים, לא רק בבטחון אלא גם בידע מדעי.
אז מה הפתרון? יאמרו כולם הרמב"ם יוכיח, אבל בזמנו של הרמב"ם היקף הידע, הן המדעי והן התורני היה קטן לאין ערוך ויהודי מוכשר כמו הרמב"ם יכל להשתלט על כל הידע שהיה בתקופתו אולם כיום בכל מקצוע יש התמקצעויות ותתי התמקצעויות כך שהדוגמא של הרמב"ם אינה רלבנטית.
תיק"ו.

תוקן על ידי - אריק123 - 20/09/2005 21:30:01

וחדק

יישר כוח. אני מאמץ את ההגדרה זו, כי אף שלי היא.

אבל מן הסתם יש גם הגדרות אחרות, והיושר האינטלקטואלי מחייב להודות בכך. במיוחד שיש להבדיל בין תיאור סוציולוגי או מילוני לבין תיאור נורמטיבי, העוסק בראוי ולא במצוי.

(אם כי אפשר שכל חרדי יוגדר לפי מה שיודה שהגדרה זו ראויה היא. אך לפי זה, האם לא רובנו הם חרדים, גם, למשל, אריק, שנדמה לי מזהה עצמו עם חברה אחרת במקצת?).


אריק

העלית נושא חדש, נראה לי. האם זה שהידע המודרני מחייב התמקצעות שולל כל רכישת ידע?

כמו כן, רבנים ותלמידי חכמים ידועים בכך שהם לומדים גם כשהם עייפים. איני סבור שרק החזון איש עשה זאת. וכמדומה שגם מדענים משקיעים גם כשהם עייפים.

יתכן גם שהאידיאל ההומניסטי של אדם המתמצא במדעי האדם החליף את אידיאל המדע הכולל שניתן היה להשגה בימי הרמב"ם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם אני מנסה ללמוד כשאני עייף, עד כמה זה יעיל ועד כמה אפשר להגיע להישגים, מסופקני.
ההתמקצעות שוללת במידה מסוימת ידע כללי, כי בעוד שבזמן הרמב"ם הידע הכללי היה כל הידע, ואדם משכיל היה מסוגל להקיף את כל הידע, הרי ההתמקצעות מניחה שאי אפשר להקיף את כל הידע.
מסתבר שיתכן ולאדם יהיה מושג רחב למרות שהוא מתמקצע בתחום מסוים.
כאנקדוטה, לפני כעשרים שנה, כשלמדתי מתמטיקה, שאלני שכן חרדי מה הקשר בין המתמטיקה שאתה לומד לבין חקר הטבע. ספרתי זאת לר"מ בישיבה דלית וענה לי שהשאלה הזו מוכיחה על בורות, גם אם לא כל אחד אמור להיות פיזיקאי או מתמטיקאי, הרי שמי שאינו יודע שמדעי הטבע כתובים היום בשפה מתמטית הרי הוא בור.

מיימוני ואריק,
אתם עוסקים כאן בשני נושאים שונים. שאלתו המקורית של מיימוני היתה האם גדלות בתורה מחייבת ויתור על פתיחות המחשבה, הקריאה והידע. מכאן עברתם לשאלה האם מעשי לשלב ידע ברמה מדעית גבוהה עם תורה ברמה גבוהה. זו שאלה אחרת לגמרי, ונדמה לי שיש דוגמאות המראות שהדבר אפשרי - ליחידי סגולה (למשל, הגרי"ד סולובייצ'יק, הרב ליכטנשטיין, או הרב נחום רבינוביץ'). הדוגמאות האלה תופסות גם לשאלה הראשונה, ודומני שהאפשרות הזו רחבה יותר מאשר מקובל לשער. אני עצמי זכיתי להכיר ראש ישיבה ליטאית חשובה, שקרובת משפחה מזרוחניקית היתה מבקרת בביתו בקביעות ומביאה לו ממיטב הספרות העברית (ואולי היא עדיין עושה כן). קשה לי להאמין שזה מקרה בודד.

גו"ג
השאלה העקרונית כאן אינה מנותקת מהמעשית. אם אין אפשרות לביטוי ממשי יתכן ועקרונית זו הוכחה שלא זו הדרך.
הדוגמאות שהבאת מענינות גם מזווית אחרת. אם נניח שיש יחידי סגולה שמסוגלים להיות בולטים במספר עולמות, הווי אומר שלימוד אחד אינו חייב לבא על חשבון משנהו, ומכאן שהיהודי הפשוט יותר יכול להיות משכיל ברמה מסוימת ותלמיד חכם ברמה מקבילה.

על רקע מה שנאמר כאן עולה חשיבות הידע הכללי שנרכש בגיל צעיר. במקרה שלי, בבית הספר הממ"ד והישיבה התיכונית שלא דרשו הרבה, באווירת הפתיחות הד"לית שהיתה בביתי, יכולתי לקרוא בספרים שרציתי ללא הגבלה. למי שגדל בחברה שאת חוקיה משרטט מיימוני אין הזדמנות כזו.