|
|
| נשלח ב-27/9/2005 05:01 |
 |
| |
גו"ג, אמשלום ור' מיכי,
אין לי את הידע לבחון זאת, ואולם זכורני ששיטת אחד מהחוקרים (אני כמעט בטוח שרא"א אורבך) היא שהשימוש במדרש בכלל רווח בתקופת התנאים עד דור החורבן, בעוד שלאחר מכן הוא יורד ומתרבות ההלכות שהן תקנות.
רוצה לומר, 'חוסר ביטחון' בדרשנות הוא שהביא את חכמים לפתח את מוסד הגזירה והתקנה, ועל כן אין בעצם קיומו, לפי שיטה זו ובהנחה שיש לה על מה לסמוך, ערעור על האפשרות למדרש יוצר.
ר' מיכי,
האם תוכל להפנותני (בטרם יצא ספרך) לרשימת הדרשות שיוצרות לשיטת הרמב"ם בהקדמה לסה"מ הלכות שהן דאורייתא?
הרי הרמב"ם עצמו דיבר על 'שלושה ארבעה בלבד' הלכות כאלו (לפי מה שזכור לי, הדינים היחידים שנלמדים י"ג מידות והם מדאורייתא לרמב"ם הם איסור ערוות הבת וקידושי אשה בכסף. האמנם?).
תוקן על ידי - ממללא - 27/09/2005 5:09:59
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 06:45 |
|
| |
מיכי,
איני מבינה את טענתך כלפי - האם העובדה שיש מחלוקת תנאית (ומשם היא נמשכת גם אל התלמודים) בדבר היותו של הפרוזבול "תקנה" או "דרשה" אינו רלוונטי כאן? הרי אלה הטוענים שהפרוזבול הוא תקנה יתייחסו אליו כאל דרבנן ואלה שרואים בו דרשה, יחייבו אותו דאורייתא! (וראה השיטות השונות בבבלי גטין ובירושלמי שביעית לעניין זה).
אני מצטערת על האסוציאציות שלך למרכז הליכוד, אבל אני חושבת, שההבחנה בין "דרשה" ל"תקנה" יש לה בהחלט גם מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים. לענ"ד הבוּרה, ההתעלמות שלך מאלה, כמו גם ההסתמכות שלך על כלי ההגיון שלך (!), מפספסת חלק נכבד מן המשמעות של ספרות חז"ל בכללותה. להבנתי, ניתן לראות גם הגיון מובנה ו"מסודר" בדרשות חז"ל, אבל לתלות את הכל במתמטיקה זה מעט מצומצם.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 08:53 |
|
| |
ממללא,
הדברים הללו הן מן המפורסמות. ואכן כשיש אי בטחון עושים גזירה או תקנה, אבל חייבים לומר במפורש שזוהי גזירה או תקנה (ראה רמב"ם ריש ממרים).
זה לא נקרא בעיניי 'לפתח את המושג גזירה או תקנה', שהרי לפחות לפי הרמב"ם וסיעתו הוא נעוץ היטב ב'לא תסור' בתורה. זה נקרא להשתמש בו במקרים רבים יותר. הרי כבר שלמה המך השתמש בתקנות וגזירות, ואפילו מששה רבנו (שתיקן להם לישראל שיהיו דורשים בהלכות החג...)
באשר לרמב"ם, ראשית גם שלושה או ארבע הם משהו. שנית, כבר הכוהו על קודקודו בעניין זה, שהרי הוא עצמו מביא הלכות רבות שיצאו מדרשות כהלכות דאורייתא. ראה בספר של נויבואר ובמאמריו וספריו של הרב נחום רבינוביץ, וכן מאמר של ידידי הרב שמואל אריאל מעותניאל ב'גולות' (הבטאון של הישיבה שם). לתת כאן רשימה של דרשות כאלו זה בעייתי, שכן סביב כל אחת יש דיון שלם וויכוחים לאין מספר.
בכל אופן, רבים טוענים ש'שלשה או ארבעה' ברמב"ם הכוונה היא 'מעט'. אך לענייננו, עצם העובדה שיש דרשות כאלו מורה שלפחות לדעת הרמב"ם ניתן ליצור הלכות באמצעות הדרש, ובזה ענייננו כאן.
לגבי קידושי כסף שהבאת, המצב הוא בדיוק הפוך. דווקא אחת התמיהות בכתבי הרמב"ם היא שאין שום מקום בו הוא קובע שהלכה כלשהי שיצאה מדרשה היא מדברי סופרים (אפילו לא 'שלושה או ארבעה'). זוהי נקודה שהעסיקה את כל החוקרים והמפרשים. דווקא קידושי כסף זוהי הדוגמא היחידה שהרמב"ם כותב במפורש שהיא 'מדברי סופרים' (וגם על כך יש נוסחאות שונות, ואולי חזר בו, וכבר נתווכחו הרב קאפח והרב רבינוביץ ועוד בזה) על אף שמקורה הוא מדרשה, ולכן מתעורר כל הויכוח סביבה. הרי התשב"ץ מסביר שכל הדרשות הן דאורייתא לפי הרמב,ם והויכוח הוא רק סמנטי. לי הקטן זה אמנם לא נראה (ואף יש לי ראיות נגדו), אבל לפחות כאמירה על המציאות בכתבי הרמב""ם זה משמעותי.
אמשלום,
כבר יצא לנו כמה פעמים לדון בנקודה זו. אמנם לא כל חשיבה היא מתמטית, ואני הראשון שאודה בזה. הרי כתבתי ספר שלם שמוקדש אך ורק לנקודה זו.
אולם מאידך, אין ה אומר שהמתמטיקה אינה נכונה. האילוצים המתמטיים הם תנאי הכרחי לא מספיק כדי להבין כל אמירה, של חז"ל או של מישהו אחר (פרט למשוררים או הוזים). על כן הדברים אים יכולים לסתור את עצמם, ועל כך דבריי.
בספרי הנ"ל הראיתי שדווקא הגישה שרואה הכל כמתמטיקה (=פוזיטיביזם) היא שמובילה לטענות כמו שלך (שאופייניו מאד לפוסטמודרניות, או הביקורת החדשה), שהכל פוליטיקה. לאחר שנוכחים לראות שלא הכל מתמטיקה, אולפ נותרים בהנחה שכל מה שלא מתמטיקה הוא פוליטיקה, המסקנה היא שהכל פוליטיקה (=אינטרסים וכוחניות ומזימות שונות, שאף פעם לא אומרים אותן כל השקרנים שאנו אפופים בהם).
לדעתי, אם חז"ל מתכוונים למשהו הם בד"כ אומרים אותו, למעט מקרים חריגים. אין טעם לתלות בהם בוקי סריקי.
לדעתי, ההגיון הפשוט והסביר ליווה גם את חכמינו ה'פרימיטיביים'. מותר להחיל גם עליהם את עקרונות ההגיון המוכרים לנו והנהוגים על ידנו.
באשר לפרוזבול, אני חוזר ואומר שכאשר יש מחלוקת ביחס אליו האם הוא תקנה או דרשה, איןן בכך כדי לומר שהמושגים הם חופפים בשום מובן. האם כאשר נחלקו חכמים האם צרת הבת ממותרת או אסורה זה אומר שאין דבר כזה איסור צרת הבת? אני פשוט לא מביןן את הטענה. לדעה אחת זוהי תקנה ולדעה שנייה זוהי דרשה. מדוע יש כאן עמימות בהבחנה בין דרשה לתקנה. ואני חוזר גם על עוד משהו: הרי לשיטתך (הצודקת) שיש כאן מחלוקת ביחס לפרוזבול, מוכח מיניה וביה שדרשה ותקנה אינם אותו דבר. שאם לא כן, אין כאן כל מחלוקת.
על כן תמיהותיי בעינן עומדות. אני עדיין לא מבין את הטענה נגד דבריי הפשוטים והברורים.
מיכי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 10:17 |
|
| |
מיכי,
לא טענתי שאין הבדל בין דרשה לתקנה, אלא שההבחנה בין אמירות והסיווג שלהן ככזו או כזו, היא תלוית אידיאולוגיה, לא פחות (ואולי יותר) מאשר תלוית מתמטיקה. הדוגמא שהבאתי מן הפרוזבול, באה להוכיח את דברי אלה, ולהראות שלא תמיד (ואולי לעולם לא) אפשר לקבוע בודאות מתמטית "אובייקטיבית" מהי דרשה ומה תקנה.
כשאני מדברת על "פוליטיקה", בהקשרנו, איני מתכונת לשקרים ותככים, אלא לאידיאולוגיה שיש לה נפ"מ למעשה גם ברמה סוציולוגית, מעבר ליומיום ההלכתי.
בדוגמת הפרוזבול, הוויכוח האם הוא מדאורייתא (דרשה) או מדרבנן (תקנה), נובע מ(וגם מייצר)פולמוס עקרוני (שיש בו גם משמעות פוליטית, במובן הדתי-חברתי-אידיאולוגי) לגבי "עקירת דבר מן התורה". מכיוון, שהנחת המוצא (לפחות בתלמודים) היא שיש לקיים את הפרוזבול, מי שטוען שזוהי תקנה, ייאלץ להסביר מדוע היא מחייבת גם כנגד (מה שנתפס בעיניו כ)דברי תורה ממש, ולתרץ מדוע אין כאן עקירת דבר מן התורה, או, מנגד, לתרץ מדוע במקרה זה (או אולי לא רק במקרה זה), אין כל רע בעקירת דבר מן התורה.
ובקשר לפולמוסנו הותיק, אני בהחלט מאמינה שחז"ל היו לא רק מתמטיקאים (אם בכלל), אלא גם משוררים. ולהבדיל ממך (האמנם?), איני מוצאת בכך כל פסול. להיפך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 10:22 |
|
| |
מיכי,
אם רצונך להבין מה גרם לי, לפחות, לכתוב את שכתבתי, אנא קרא את המכתב הבא, שנתפרסם (או יכול היה להתפרסם) בכתב-עת מדעי נכבד באוסטריה בשנת 1906.
עורך נכבד,
בגליון נובמבר 1905 של כתב העת פרסמתם מאמר מאת פקיד צעיר במשרד הפטנטים השוויצרי, ד"ר איינשטיין שמו. במאמר נטען כי הבעיות הידועות לגבי האפקט הפוטו-אלקטרי יכולות להיות מוסברות בכך שהאור מגיע אל החומר במנות קבועות בגודלן. זה לא יעלה על הדעת אפריורי, שהרי לפי זה אין הבדל בין גל ובין חלקיק, ולכן בלי לעיין כלל בטיעוניו של ד"ר איינשטיין ברור שאין דבר כזה. כעת נוכל לנסות להציע הסברים אחרים לתופעה.
לצערי, עקב תפקידי כיועץ מדעי לקיסרנו הנעלה, פרנץ יוזף יר"ה, אין לי כרגע הזמן לכך, אך לכשירווח אקרא את דברי איינשטיין, שכפי שהבנתי מנסה לטעון שיש דברים כאלה. כאמור, הבעיה שלי היא אפריורית, זה פשוט לא ייתכן.
אני מודה שבגלל זה גם אם לא תהיה לי תאוריה המסבירה את העובדות במקום כלשהו אשאר בצ"ע, אך לא איטה מדבריי.
בברכה, פרופ' דוקטור פון-ריינן-פרנונפט, יועץ הסתר של החצר לכל תחומי המדע.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 10:54 |
|
| |
גם וגם
על ההומור.
אפריורי, אי אפשר להחליט שום דבר אפריורי...
יש כאן כמה נידונים. ואשתדל להפריד ביניהם.
א. לענין קינים - מיכי טען, בעמוד הראשון, כי יש פירושים נוספים ובכלל ניתן להסביר הכל בשב ואל תעשה.
ובכן, כבר כתבתי ש-ל-א בחנתי את הפירושים עצמם אלא הסתמכתי על קהתי (וכמדומה שיש מחלוקת כאן בפירוש דעתו של התפארת ישראל, אבל זה נושא צדדי לעיקר שהוא הברגות וטעמיהן. השאלה איננה אם יש אפשרויות נוספות. השאלה היא אם יש כאלו פירושים, מסוג ההברגה או השינוי המגמתי (גם אם הוא מוצדק). אם כן, זה מעיד שהתופעה קיימת לפחות תיאורטית ומוכרת בידי הפרשנים.
יותר מכך, לגופם של דברים לא נראה לי שניתן להסתמך רק על שב ואל תעשה. יש לעיין אם שם מחוסרת כיפורים שיש לאשה מוסר על ידי הבאת קרבן אחד. לפי חלק המפרשים - שוב, לפי קהתי, עד כמה שהבנתי - השם הזה, שמחייב איסור אכילת קרבנות, אינו פוקע עד שתביא את כל קרבנותיה. לפיכך, אם חכמים פוטרים אותה מהבאת הקרבן בשב ואל תעשה, אין הם יכולים לזכות אותה באכילת קרבנות, כי זה כבר קום עשה. אמנם יש מחלוקת אם חכמים יכולים לתקן גם בקום עשה, וזו מחלוקת אמוראים במקום אחר. ובוודאי חרגתי מן הענין.
ב. עיקר מה שכתבתי נועד להראות כי יש רמת בינים בין הברגה לבין פירוש המסתמך רק על המידות שהתורה נדרשת בהן. כלומר, יש שיטה או מטא-שיטה להכרעה בין שיטות דרוש, וזו הכרעה שיכולה להראות לנו מגמתית. אלא שהתורה עצמה התירה ואף קראה לנו למגמתיות זו, לא על פי כללים פורמליים, אלא על פי צרכי השעה והדור. ונתתי דוגמא לזה, כגון חסה תורה על ממון בני ישראל.
ג. אני מאד מתפעל ממה שכתב מיכי כי גם דרשה סומכת נושאת נפקויות חדשות, ולכן אין היא יכולה להיות "משחק" בלבד. אמנם איני יודע איך יפרש מיכי את הדרשה על "נר" לחיפוש חמץ בנר בתחילת פסחים. אין כמוה כדרשה מתמיהה, והנראה שם הוא שחכמים הניחו שיש איזו דרשה שמחברת בין התקנה לחפש - דרבנן! - לבין הנר וכפו את הדרשה על הכתובים.
ד. אני מבקש להעלות נושא נוסף, אך כדאי לבדוק אותו באשכול אחר. שיטת הלימוד שלנו היא שהתנאים, האמוראים ולמעשה כל תלמיד חכם מביא בחשבון את כל ההשלכות בשעה שהוא קובע קביעה. זו דרך הגמרא בכל מקום. עם זאת, מתעורר לפעמים רושם שזה לא כך. איני זוכר דוגמאות כרגע (אני כן זוכר שיש לי דוגמאות כאלו גם בין האמוראים). האם יתכן שדרשות סומכות התאפשרו רק בגלל שמי שאמר אותן לא סבר שאפשר ליישם אותן לנפקויות חדשות, שלא כדברי מיכי?
לפי זה, היה צריך להיות איזה סימן לחכמים, שכאשר לפנינו דרשה סומכת, אין להשתמש בה כשאר דרשות יוצרות, שבהן באמת אין גזרה שוה למחצה, והמילה נתפסת ואינה פנויה, ועוד.
כתבתי בקיצור רב ענינים חשובים, ואני מקווה שבארתי עצמי כראוי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 11:53 |
|
| |
אמשלום,
אם כך אנחנו די מסכימים. אז כעת אינני רואה את נקודת המחלוקת שהעלית כנגד דבריי.
גו"ג,
ראשית, עשית זאת יפה. ועל כך אצטרף למיימוננו, אייקון.
שנית, עדיין אינני שומע את החילוק שאתה מציע מסברתי. הרי אינך מתכוין לומר שאין מקום להתייחס לסברות אפריוריות בכלל, גם אם לפעמים הן עשויות להיות שגויות. ובפרט שלא מצאתי עדיין ראיה נגדית. כשתהיה ראיה נגדית נוכל להתווכח האם להתעלם מהסברא שלי או לא.
מיימוני,
השאלה מה רמת הביניים שבה אתה עוסק. אם אכן ישנן כמה אפשרויות לצאת מפסוק, בהחלט ניתן לבחור בזו שמתאימה לסברתי. הרי אין מניעה להשתמש בסברות ככלל פרשני (ראה ספרו של משה הלברטל על 'מהפיכות פרשניות' שעוסק בכך בהרחבה). אני מדבר על אימוץ פירוש לא נכון, או פחות נכון מסיבות של מגמתיות. אגב, אם ישנה סברא לטובת הפרשנות הזו יש מקום לאמץ אותה כנגד סברות טכסטואליות (לדחוק בלשון ולא בסברא). אך אנחנו עוסקים בסברות של צרכים מקומיים ולא בסברות פרשניות.
באשר לנר בריש פסחים (דף ז-ח) הרי מדובר על אסמכתא לדין דרבנן, ומה עניינה לכאן? מעבר לכך, לכאורה יש שם גז"ש רגילה (ודוגמא לשרשרת כזו, הקרויה בלוגיקה היוונית 'סוריטס', הבאנו ב'מידה טובה' לפ' בשלח).
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 11:57 |
|
| |
בס"ד
דברי חז"ל הם ע"פ המסורת השמועה בתורה שבע"פ
ועליה לחמו הגאונים והראשונים נגד הקראים כי אי אפשר לבאר דברי התורה ללא קבלת חז"ל וכן הגר"א זצ"ל היה ממעתיקי השמועה כמ"ש בעל החזו"א
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 12:04 |
|
| |
שי, לא הבנתי.
האם אתה טוען שכל הדרשות התקבלו במסורת מסיני (כלומר שאין דרשות יוצרות)?
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 17:22 |
|
| |
ר' מיכי,
תודה על ההפניות למאמרים - איני מכיר אותם (הספר של נויבואר הוא הספר על קידושין?).
לגבי קידושי כסף - הזכרתי בכוונה את קידושי שטר שנלמדים בדרך הדרש והן דאורייתא לפי הרמב"ם, ולא את קידושי כסף שכבר נשתברו בהם קולמוסין וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 17:38 |
|
| |
נויבואר י"י הרמבם על דברי סופרים,ירושלים תשי"ז.
ספר מצוין הסוקר את כל הדעות בנושא , אלא שנשמט ממנו הקונטרס הגדול הנספח לשו"ת דברי אמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 18:05 |
|
| |
ספרן, תודה רבה
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 21:38 |
|
| |
מלמד לאדם
אני אכתוב בקיצור נמרץ, ואקוה שתבין. (בכנות, פניתי למימוני, הוא הבין את הערתי, ולא בא לי לפתוח כעת במת שכנוע חדשה)
האיסור לבשל גדי בחלב אמו, היה תקף, כאשר היה מנהג של עובדי אלילים לבשל גדי בחלב אמו בחגיהם, ועם בישולו ואכילתו עשו פולחן אלילי.
כל זמן שהיו עובדי האלילים עושים את הטקס הנ"ל, יש לציווי התורה מקום, היא אוסרת לבשל גדי בחלב אמו, כלומר היא מזהירה מלעשות את הטקס הנ"ל.
לאחר זמן, כבר בטל הטקס מהעולם, כיוון שכן, אין לציווי התורה מקום, היא מצווה מפני טקס מסוים, אבל אף אחד כבר לא עושה את הטקס, ומה מקום יש לצוות על דבר שאף אחד לא עושה??????
כך שמכיוון שהשתנתה המציאות, כבר בטלו כמה פסוקים, חז"ל ראו זאת, והחליטו למען לא יהיה פסוק לא אקטואלי, נפרש את הדבר כאיסור בשר בחלב, אכילה הנאה ובישול, דרשה נחמדה, אבל כעת איסור זה אין לו טעם הגיוני, עובדי האלילים עשו טקס בחג, טקס אלילי עם בשול ואכילה, מה מקום יש לצוות על כל בשר בחלב.
בנוסף, דוד מלכינו הנערץ אכל בשר בחלב, וכך נאמר בספר שמואל
ב יז,כז וַיְהִי, כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה; וְשֹׁבִי בֶן-נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן, וּמָכִיר בֶּן-עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר, וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, מֵרֹגְלִים. ב יז,כח מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר, וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי, וּפוֹל וַעֲדָשִׁים, וְקָלִי. ב יז,כט וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה, וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר, הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, לֶאֱכוֹל: כִּי אָמְרוּ--הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, בַּמִּדְבָּר.
כמו שאומרים, בשר וחלב מעורבים היטב. ומעולם לא חשב אף אחד לאסור בשר בחלב.
להרחבה, ראה בקישור הבא
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1413080
מלמד לאדם היקר, האמת, שכל מה שכתבתי לך, בטוח לא ישכנע אותך, גם אני לא הייתי משתכנע, תשובותיך צפויות, אבל הנח לזאת, כי הערתי הערה למימוני, ואין לי חשק לפתוח כעת במה על איסור בשר בחלב. בלינק שכתבתי נתבאר הכל, ותו לא מידי.
בנוגע לפחיתת כוח איסורם של איסורי זנות, הדברים נתבארו בקישור הבא
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1580972
בתמציתיות, בתורה נאמר שבת כהן שתזנה, תומת, תזנה= תסרך דרכיה ותאבד את בתוליה, לחכמים הדבר נראה מוגזם, שנהרוג בחורה רווקה על אבדן הבתולים, ואז הם היפנו את הפסוק כמתייחס לבת כהן הקשורה לאיש, ונחלקו האם מאורסת או נשואה.
הוכחה מוחלטת שפירוש חכמים אינו מסורת אלא מדעתם אמרוהו, עצם מציאותה של מחלוקת (הקדמת הרמב"ם למשנה), אם לחכמים היתה מסורת, כי אז הם היו צריכים לדעת, כיצד הבת כהן הזאת, האם מאורסת לאיש, או נשואה לאיש, מי שלימד אותם שלא מדובר כאן ברווקה אלא בקשורה לאיש, חייב ללמד אותם כיצד היא קשורה לאיש, באירוסין או בנישואין.
אתה יושב לפני רבך, הוא אומר לך, בת כהן איננה רווקה אלא ... ,ואז הרב מת, וחכמים לא שמעו את סוף המשפט, ונחלקו האם היא מאורסת או נשואה, זה בודאי אי אפשר לומר.
על כרחינו, שהמחלוקת מלמדת שהפירוש שלהם מדעתם אמרוהו, אבל בתקופת המקרא, כפי פשוטו של מקרא, בת כהן, גם רווקה תומת.
אחרת, מה מיוחד בבת כהן, שהיא תומת בשריפה, וכי זה סגולה? שתומת כמו כל מאורסת בסקילה! או כמו כל נשואה בחנק! על כרחינו שיש כאן דין מיוחד בבת כהן רווקה, שתומת בשריפה.
מלמד לאדם היקר, גם כאן אני בטוח שלא תשתכנע, תשובותיך צפויות, כתבתי את הכל למלא את חלקי בהסכם, אבל הכל נתבאר בקישור למעלה, ותו לא מידי.
תוקן על ידי - דרום_חוקר - 27/09/2005 22:09:05
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2005 23:32 |
|
| |
דרום היקר,
לא ברור לי איזה תשובה "צפויה" ממני. בכל אופן, לא הבנת אותי אם אתה חושב שאני אומר שאין הדרשות יוצרות, אדרבה, יש לי כמה ראיות ומשמעיות שכן.
מה שכתבתי הוא שמבב"ח אין שום התחלת ראיה, כי חז"ל לא הועילו מאומה ב"רפורם" שלהם, כי עדיין אין לה טעם מספיק.
אם היית אומר הפלפול שלך אודות מצוות קרבנות, שמאחר ששוב אין לה מקום, החליפוה במצות תפלה=עבודה שבלב, אז הבנתי, אבל זה לא אמרת, לפי שגם אתה מודה, שחז"ל לא עקרו פולחן הקרבנות, הם רק הוסיפו עבודה אחרת - עבודה שבלב (ואולי בגלל שרצו שגם בזמן שאין ביהמ"ק, יקיימו באיזו בחינה המצוה של עבודה, ומשום הכי הוא שדרשו כן). אבל בבב"ח לא הבנתי.
וכן בנוגע לדרשתו בבת איש כהן, אינני שולל האפשרות של דרשות יוצרות. אך עדיין אין בראיותך להכריח לכאן או לכאן אם הם גם מגמתיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2005 08:27 |
|
| |
מלמד לאדם היקר
שמחתי על דבריך מאוד, חשבתי שאצטרך לטרוח כעת, ולהסביר את דעותי, ואני רואה שאתה מסכים עקרונית, למציאותם של דרשות יוצרות, כלומר הלכה חדשה שנוצרה בגלל הדרשה.
מכיוון שכך, אתה מצפה בדרשות היוצרות של חז"ל למציאותו של טעם הגיוני, כמו הטעם שהיה במצוה המקורית, והרי דבר זה אני מעולם לא טענתי, אדרבא אני סובר כמותך, מכיוון שבדרשה היוצרת אין את הטעם המקורי של מצוות התורה, כי אז בנוסף לבעיה על הוצאת המקרא מפשוטו, והמצאת הלכה שמעולם לא אמרה ה', יש כאן גם המצאת מצוות שאין להם טעם.
בנוגע למגמתיות, אני לא יודע מה אתה חושב שאני חותר, אני סה"כ חותר להבין את מה שאמר ה', פשוטו של מקרא, והמגמתיות שיש בדרשות היא, שלא יעלם אף פסוק מהתורה ויהפך ללא רלוונטי, ולכן גם מצוה שכבר אין לה טעם, או שאי אפשר לקיימה, המציאו חכמים לפסוק שבה הסבר מחוכם, ובכך אותו פסוק עדין אקטואלי ומעשי.
כך שהמגמתיות היא קדושה ונעלה לדעת חז"ל, לשמר את כל מצוות התורה, לבלתי ידח ממנו נידח.
|
|
|
|
|
