שתי סתירות בשולחן ערוך הרב

שנה טובה לכל החברים הי"ו,

ראשית, הודעה: לכל שוחרי שועה"ר, בגירסא החדשה של 'פרוייקט השו"ת' של אוניברסיטת בר-אילן צורפו כמה מאגרים חדשים, ובהם שועה"ר (לעת עתה רק או"ח, אבל זה כידוע הרוב המכריע) ועוד ספרים חשובים שנעדרו עד כה.

מ"מ, בר"ה למדתי מעט בהלכות ראש השנה שבספר, ומצאתי בשני עניינים דברים הנראים כסותרים. אשמח אם למדני הפורום יתנו דעתם עליהם.


סתירה 1:
האם אפשר לצאת ידי חובת תקיעת שופר אם מתערבב עמו קול אחר?
שועה"ר או"ח, תקפז, א: "שמיעת קול שופר צריכה להיות בלא ערבבוב קול אחר כלל, אבל אם שמע הקול בערבוביא - לא יצא".
ולעומתו שועה"ר, תקצ, יד: "... אע"פ שכל הקולות יוצאין בבת אחת, וב' קולות היוצאין בבת אחת אין שומעין אפילו אחת מהן ... מ"מ בשופר, כיון דחביב הוא על השומע לפי שאינו אלא פעם בשנה, הוא נותן דעתו ושומע אפילו כמה קולות. ולפיכך אפילו מקצתם תקעו בחצוצרות ומקצתן תקעו בשופר - יצאו, דמחמת חביבותו נתן דעתו של השופר לשמוע קולו".

סתירה 2:
האם יש חיוב שמחה בראש השנה?
שועה"ר או"ח תקפב, א: "בראש השנה ויום כיפור אין אומרים מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, מפני שימים אלו לא נתנו לשמחה ולששון" (ומעניין שהמשנ"ב, הליטוואק, פוסק איפכא, ומורה שיש חיוב שמחה!). וכן גם שם, תקכט, ו.
ולעומתו שועה"ר או"ח תקצז, א: "מצוה לאכול ולשתות לשמוח בראש השנה".

נא התייחסותכם!

שנה טובה,

א"ג

א.

גמ' ר"ה כ"ז ע"א.

ושתי חצוצרות מן הצדדים: ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע? לכך מאריך בשופר.
למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא? ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אמאי תיסלק ליה בתרתי? פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן.
ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. אמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב? קלא אלא תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי מתרי גברי משתמעי.
ומתרי גברי מי משתמעי והא תניא בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא <יהו שנים קורין> [יהא אחד קורא] ושנים מתרגמין.
הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין אלמא כיון דחביב יהיב דעתיה,
הכא נמי כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע.
אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר:

ב.

שם לב ע"ב

מדקאמר בשעת הלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל מ"ט אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה:

נחמיה ח

ט וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--אַל-תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל-תִּבְכּוּ: כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. י וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ--כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם. יא וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל-הָעָם, לֵאמֹר הַסּוּ--כִּי הַיּוֹם, קָדֹשׁ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ. יב וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת, שִׂמְחָה גְדוֹלָה: כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם.

תועלת הלימוד במהדורה החדשה של שוע"ר היא, שכל פרט מצויין בשולי הגליון למקורות, וגם כשיש סתירות הנראות ממקום למקום או הוספות במקום אחד על השני, מצויינים גם פרטים אלו במקורות. ובענינינו:

א) מצויין בתחלת סי' תקפז, שמקור ההלכה היא במשנה (ר"ה כז, ב): התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא.
ומקור טעמה של הלכה זו הוא בטור ובלבוש רס"י תרפז: אם שמע בערבוביא לא יצא לפיכך העומד בבור כו'.
ויסוד הלכה זו היא, שהאדם העומד בחוץ אינו מסוגל לדעת אם הוא שמע רק את קול השופר, או שהיה מעורב בבת-קול של השופר, שאז אינו יוצא. ולא שייכת כאן ההלכה שמחמת חביבות קול השופר נותן דעתו ושומע את קול השופר, מתוך תקיעה של אדם אחר או מתוך תקיעת חצוצרה.

ב) במהדורה החדשה בסי' תקפב ס"י, על פרט זה שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון, מצויין במהדורה החדשה, למ"ש בשוע"ר סי' תקכט ס"ו [ויש בחול המועד מה שאין בר"ה והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב .. ושמחה זו היא מצות עשה מה"ת שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'], ולמ"ש בשוע"ר סי' תקצז ס"א [ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בראש השנה כמ"ש בסי' תקפ"א].

ובסי' תקצז ס"א מצויין במהדורה החדשה, כי סי' תקפא בשוע"ר לא הגיע לידינו, אמנם הכוונה למה שכתוב בנחמיה ח, י-יב [אכלו משמנים ושתו ממתקים גו' ולעשות שמחה גדולה], ולמה שכתב הטור שם בשם המדרש [ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס].

וא"כ מובן בפשטות, שאף שאין חיוב מה"ת לשמוח בר"ה, מ"מ אוכלים ושותין ושמחים בר"ה, ולכן נפסקה ההלכה בסי' תקצז שאסור להתענות בר"ה.


פרופיסור
אתה חייב לחלק בין "סתירה" לבין "חזרה", ובמילא לא תכנה את מה שכתב בעל התניא בסידור שלו בשם סתירה אלא בשם חזרה.

את הסידור כתב שנים רבות אחרי כתיבת השלחן ערוך, ובו חזר בו ממסקנתו בכמה הלכות. את החזרות האלו מגדיר בעל התניא בעצמו, בהקדמתו הקצרה שכתב ל"סדר ברכת הנהנין" שהדפיס בסידורו, ובו כמה חזרות מפסקיו בשלחן ערוך שלו.

בהקדמה זו כותב: "ואלו מוסיף על הראשונים קצת חדושי הלכות ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים, שלא נקבעו בלוח הראשון המיוסד ומשוכלל על פי דעת האחרונים, אשר באיזה מקומן של שבחים ועיונים הניחו מקום לגדור לרעות בגנים וללקוט שושנים".

פירוש הדברים הוא, שבתחלה הסתמך רבנו הזקן יותר על פסקי הפוסקים האחרונים שלפניו ולא חלק עליהם כל כך. אמנם אחרי שהוסיף רוב חכמה, בירר כמה הלכות על פי עיון בדברי הראשונים, ועפי"ז חלק בכמה מקומות על הכרעות הפוסקים האחרונים שקדמוהו.

דבר זה מודגש יותר במהדורא בתרא לכמה הלכות בהלכות שבת ובהלכות נדה, שבהם האריך להוכיח בכמה פרטים שלא כפסק הפוסקים האחרונים שקדמוהו.

שמעתי פעם שבחצרות האדמו"רים מקובל להתפלל ביום הראשון באופן שמדגיש את יום הדין הנורא (כלומר, ניגוני ימים נוראים), וביום השני מקובל להתפךך באוירת יו"ט רגיל (ניגונים יותר שמחים). האמנם כך הוא?

ממללא,
ממה ששמעתי באזני זה לא נכון, אולי יש במקומות שלא שמעתי.

גם אני לא שמעתי. ומה ששמעתי הוא מה שמבאר בעל התניא, בספרו לקוטי תורה (תבא מב, א):
עם היות דבר"ה הוא המשכת בחי' יראה כנ"ל אך תוכה רצוף אהבה אלא שהאהבה היא בפנימית הלב לבד ע"ד וגילו ברעדה.
ושם מז, א:
ההפרש שבין שמחה לגילה הוא כי השמחה נקרא בהגלות נגלות השמחה מבחוץ והיא בחינת חג הסוכות זמן שמחתנו. וגילה נקרא כשהשמחה עדיין בפנימית הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות. וכמ"ש וגילו ברעדה שרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ רק תוכו צוף השמחה ובהתגלות נראית ונגלית בחינת רעדה והוא בחי' ר"ה.

סתירה2

לאחר העיון אין שום סתירה.

בסימן תקפ"ב הוא מביא את ההלכה שנפסקה בראשונים ובשו"ע ,שלא אומרים בתפילה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ומבאר מדעתו כי תכלית ר"ה לא ניתנה לשמחה , והגר"א מבאר במקום שיש אימת יום הדין.

ובסימן תקצ"ז פוסק שהוא יום שמחה וכך נפסק בשו"ע שיש לשמוח בכל יום טוב .

היוצא לנו כי יש לחלק בין חיוב שמחה שיש בכל יום טוב ובין האזכרה בתפילה שמכוונת למטרת החג.







תוקן על ידי - נמדשיר - 09/10/2005 15:13:18