דיון במושג ה"שכל האנושי"

האשכול נפתח באישור מיימוני.

ישנו מינוח נפוץ למדי שמתמשים בו לרוב "שכל אנושי".


כשרוצים לדון על מהלך מחשבתי ועל צורת קבלת החלטות נהוג לומר ה"שכל האנושי " חושב כך.
*******
לכן אני חושב שכדאי לדון בנושאים הנ"ל:
א. להגדיר את המונח שכל .
ב. להגדיר את הענין למה אנו משתמשים בערך אנושי , האם כי דרגת השכל הגבוה היא שכל אנושי או כי אנו משתמשים בה כי אנו אנשים אבל אנו מסכימים שקיימים דרגות גבוהות יותר של שכל.
ג. האם השכל האנושי הוא שוה לכלל האנושות או שונה , והאם הוא שונה איך ניתן למדוד את השוני , ולמה באמת השכל שונה בין אנשי העולם.
ד. איך האדם מקבל את שיכלו , האם הדבר תלוי בו או לא , האם הוא יכול לפתח את שכלו או לא.
ה. ידוע שישנם הגדרות חכם פקח נבון בר דעת , מה היחס של הגדרות אלו לשכל.

************

יש לדון מהו בעצם השכל , ואני יתן משל כדי שתובן השאלה.

יזם פלוני החליט להקים ישוב במקום פלוני , לצורך הקמת הישוב דרוש חשיבה מרובה צורת קבלת החלטות מסוימת ידע בהפעלת גורמים במצבים מסוימים.

כמובן שאותו יזם דרושים לו הרבה כישורים דרושה לו חכמה פיקחות תבונה וכו' .

אנו יכולים לנתח את האדם בכל שלב שבהקמה האם הוא חכם פקח נבון וכו' , כ"כ אנו יכולים להמתין לסופו של התהליך ולאחר מכן לנתח את העבר.

כשננתח לאחר מעשה בעצם נגיע למסקנא שצריך כאן הרבה פקחות הרבה חכמה הרבה תעוזה .

ולכן לענינינו אני טוען שהמושג "שכל" הוא ההשכלה הראשונית שנפלה לו בראש לבנות ישוב , שאר הפעולות הם כבר גילוי השכל אבל לא השכל בעצמו , ולגילוי השכל צריך חכמה , ולפעלת החכמה צריכה להיות האפשרות להוריד אותה להבנת השותפים שצריכים לסייע בבנית הישוב.

לכן מסקנתי היא השכל היא מהות בלתי נתפסת והיא מחולקת לפי דרגות הבריאה חי צומח דומם מדבר.

ולכן אני טוען ש"שכל אנושי " הוא אותו שכל נעלם שיש לכל הברואים בדרגה שוה.

אבל לא לכל אחד יש את הכלים הנכונים איך להוריד את השכל לשפת המעשה , והכלים מחולקים לפי קבוצות אנשים , פקחים נבונים וחכמים.

ההגדרות דלעיל פקחים חכמים ונבונים הם בעצם הכלים לגילוי השכל.

ולכן אנו משתמשים בהגדרה "אנושי" כי אנו מדברים על רמת שכל שיש לנו אמצעים לגלות אותם לכן לא לכל אחד המושג "שכל אנושי" זהה , תלוי כל אחד האם יש לו את הכלים לגלות אותם או לא.

כמובן שיש כאן הרהב מקום להאריך , אבל אני חושב שלצורך הדיון קיימים מספיק נתונים , ודרכי ברורה דיה כדי להמשיך בדיון.

נמדשיר

לדעתי התשובות לשאלותיך נמצאות אצל הרמב"ם. הן בהקדמה למסכת אבות שם ישנה הגדרה מדויקת ל"שכל האנושי", והן במו"נ בו הוא עומד על משמעות המושג חוכמה, בארבע משמעויותיה ושימושיה -


************

הרמב"ם מבחין בין 'הכוח השכלי' לבין 'השכל האנושי'- ז"א יתכן אדם שיש לו הכוח השכלי,(= הפוטנציאל), אך הוא איננו משתמש בו ואינו מפעילו, מכאן, שאדם זה ישאר בלי שכל חרף היותו בעל כוח שכלי

*****************



"והחלק הדיבורי הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל ובו תהיה ההסתכלות.
ובו יקנה המלאכות,
ובו יבדיל בין המגונה והנאה שבפעלים.

ואילו השכלים מהם:
א) מעשי, ומהם:
ב) עיוני.

א) והמעשי:
ממנו: מלאכת-מחשבת,
וממנו: מחשבי.

ב) והעיוני:
הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינם משתנים מכפי שהם. ואלו אשר יקראו 'חכמות' סתם.

ומלאכת המחשבת הוא הכוח אשר בו יקנה המלאכות:
כנגרות,
ועבודת האדמה
והרפואה והמלחות.

והמחשבי הוא הכוח אשר בו יסתכל האדם בדבר שירצה לעשותו, בעת שירצה לעשותו, אם אפשר לעשותו, אם לא.
ואם אפשר, איך צריך שיעשה .




http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/1-2.htm


*********************************

במו"נ חלק ג' פנ"ד מדבר על ארבע דרגות ב'חוכמה האנושית' על משמעות מושג ה'חוכמה'(= השכל האושי מושג ע"י הכוח השכלי)כפי שקוראים אודותיה בפסוקי התנ"ך כולו

מתוך ארבע המשמעויות שונות של 'החוכמה', שלוש הראשונות הן חיוביות, ה'חוכמות סתם' במשמעות חוכמת האדם המתגלמת בעיקר בהשגיו הטכנולוגים. במשמעות השניה - הוא מתיחס לחוכמה פרקטית המעשית גם לפי הפשט.'מלאכת מחשבת'. במשמעות השלישית הוא מתיחס לחוכמה המוסרית שהיא בתיקון המידות. ואילו המשמעות הרביעית היא ניטראלית, ומשום היותה קשורה בעורמה, עצה, מרמה, ותחבולה, היא יכולה להיות גם טובה וגם רעה. בכל המקרים האלה מכנים את בני האדם הקשורים בהם: חכמים.


"השם חָכמה חל בעברית על ארבעה עניינים, כי הוא חל (1) על השׂגת האמיתות שתכליתן השׂגתו יתעלה. הוא אמר: והחָכמה מאין תמצא [ואי זה מקום בינה] (איוב כ"ח, 12)1. ואמר: אם תבקשנה ככסף [וכמטמונים תחפשֹנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא] (משלי ב', 4-5). וזה תדיר. ו(הביטוי "חוכמה") חל (2) על סיגול המלאכות2, איזו מלאכה שתהיה: וכל חכם לב בכם [יבֹאו ויעשֹו... את המשכן את אהלו...] (שמות ל"ה, 10-11), וכל אשה חַכְמַת לב [בידיה טוו] (שם, שם, 25). הוא חל (3) על סיגול מעלות האופי3: וזקניו יְחַכֵּם (תהלים ק"ה, 22), בישישים חָכמה (איוב י"ב, 12), מפני שהדבר הנקנה בהזדקנות גרידא הוא ההכנה לקבלת מעלות האופי4. והוא חל (4) על ההערמה5 והתחבולה: הבה נתחכמה לו (שמות א', 10)6. בהתאם למשמעות זאת אמר: ויקח משם אשה חֲכָמָה (שמואל ב', י"ד, 2), כלומר, בעלת הערמה ותחבולה. ובמשמעות זאת: חכמים המה להרע (ירמיה ד', 22). אפשר שחָכמה בעברית מורה7 על ההערמה והפעלת המחשבה, ויש שהערמה ותחבולה אלה תהיינה להשׂגת מעלות שׂכליות או להשׂגת מעלות אופי3 או להשׂגת מלאכה מעשׂית או לשם רעות ותועבות.
התברר אפוא שחכם נאמר על בעל המעלות השׂכליות ועל בעל מעלות האופי ועל כל בעל מלאכה מעשׂית ועל בעל תחבולה לשם תועבות ורעות. בהתאם להבהרה זאת היודע את מכלול התורה לאמיתה ייקרא חכם משתי בחינות, מבחינת המעלות השׂכליות שהתורה כוללת ומבחינת מעלות האופי שהיא כוללת. אבל, מכיוון שהעניינים השׂכליים שבתורה מקובלים ולא מוכחים בהוכחה מופתית בדרך העיון8, קבעו בספרי הנביאים ובדברי החכמים את ידיעת התורה כמין אחד ואת החוכמה סתם9 כמין אחר. אותה החוכמה סתם היא אשר בה מוכחים בהוכחה מופתית העניינים השׂכליים שקיבלנו מן התורה בקבלה10. כל מה שאתה מוצא בספרים בשבח החוכמה ובדבר נפלאותיה11 ומיעוט הקונים אותה - לא רבים יחכמו (איוב ל"ב, 9), והחָכמה מאין תמצא [ואי זה מקום בינה] (איוב כ"ח, 12)12 - ולשונות רבים מעין אלה, כל אלה (מוסבים) על אותה חוכמה המלמדת אותנו את ההוכחה המופתית לדעות התורה. גם בדברי החכמים ז"ל זה תדיר. כוונתי שהם קובעים את ידיעת התורה כמין אחד ואת החוכמה כמין אחר. הם ז"ל אמרו על אודות משה רבנו: אב בחָכמה, אב בתורה, אב בנביאים13. על שלמה נאמר: ויחכם מכל האדם (מלכים א', ה', 11)14. אמרו (חז"ל): ולא ממשה15, מפני ש(הכתוב) מתכוון בדברו מכל האדם מבני דורו. לכן אתה מוצא אותו מזכיר את הימן וכלכל ודרדע בני מחול (שם), החכמים המפורסמים באותם ימים.
החכמים ז"ל גם ציינו שמהאדם נדרשת בתחילה ידיעת התורה. לאחר זאת נדרשת ממנו חוכמה. לאחר זאת נדרש ממנו מה שמוטל עליו מהלכתה של התורה, כלומר להקיש מה ראוי שיעשׂה. כך ראוי שיהיה הסדר. תחילה יש לדעת ידיעות אלה בקבלה10. אחר זאת יש להוכיחן בהוכחה מופתית. אחר זאת יש לפרט את המעשׂים שבהם תהיה ההתנהגות טובה. זה לשונם ז"ל בדבר היות האדם נתבע לתת דין וחשבון על שלושה עניינים אלה בסדר הזה: כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו: קבעת עתים לתורה? פלפלת בחָכמה? הבינות דבר מתוך דבר?16. התברר לך אפוא שידיעת התורה בעיניהם מין אחד, והחוכמה מין אחר, והיא אימות דעות התורה באמצעות העיון האמיתי17. לאחר כל מה שהקדמנו תשמע את מה שאנו אומרים"



http://taupress.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_54.htm

ריב

לא הייתי ממליץ כלל להביא כאן מהרמב"ם, ובוודאי לא ציטוט ארוך, ועל אחת כמה וכמה בלי להסבירו ביתר אריכות.

הסיבה היא ששיטת הרמב"ם אינה ברורה, בוודאי לא למי שאינו מכיר את הרקע בפילוסופיה האריסטוטלית והמוסלמית.

די אם אציין שהרמב"ם סבר שהשכל הוא יש בפני עצמו, שלאדם יש שכל בכוח, פוטנציאלית, ועליו להפוך אותו לשכל בפועל. והוא עושה זאת על ידי קנית ידיעות. עם זאת, התהליך הזה יש לו פנים כפולות. מצד אחד, אנו לומדים דברים, כל מקצוע לפי ענינו, וגם החייט, דרך משל, לומד לתפור. מצד שני, לכל ידיעה יש פן אונטולוגי. היא מציאות. והיא מציאות יותר מאשר העולם, אולי.

אני חושש שמה שכתבתי כאן לא היה ברור דיו. ואני מתנצל. אך ברור ששיטת הרמב"ם המצוטטת כאן לא מועילה לנושא. היא רק מעלה נושא קרוב שטעון אף הוא הסבר ופיתוח.

אם תרצי, הסבירי נא את שיטת הרמב"ם, וראשית כל צריך לחלק את הדיון לרמות: האונטולוגית, הערכית (יש ידיעות חשובות ויש פחות), האופן שבו הידיעה נקנית (במתמטיקה לעומת חייטות) וכו'.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

לעניות דעתי אין שום קשר בין הפילוסופיה האריסטוטלית והמוסלמית והמושג 'השכל הפועל' וכו',לבין ההגדרה שהבאתי משמונה פרקים, שם הרמב"ם מתעלם מ'השכל הפועל' אינו מזכיר אותו, ומתייחס אל 'החלק השכלי' לכשעצמו, כפוטנציאל ששייך לטבעו של האדם, וככוח הספציפי והעיקרי הקיים אך ורק בנפש האדם.

ואם נחזור לנושאי הדיון אליהם ביקש נמדשיר להתייחס

א. <להגדיר את המונח שכל > - אזי שעל פי הגדרתו של הרמב"ם, הודות לכוח השכלי והפעלתו, יכול האדם להגיע אל השכל.ז"א השכל הוא תוצר של שימוש הכוח השכלי.(= ניצול הפוטנציאל)

ב. < להגדיר את הענין למה אנו משתמשים בערך אנושי , האם כי דרגת השכל הגבוה היא שכל אנושי או כי אנו משתמשים בה כי אנו אנשים אבל אנו מסכימים שקיימים דרגות גבוהות יותר של שכל.>

- אנו משתמשים בערך אנושי מפני שהאדם יכול להגיע עד גבול מסויים של ידע, וגם אם נסכים שקיימות דרגות שונות גבוהות יותר או פחות - לדרגה הגבוהה ביותר ישנו גבול אותו אי אפשר לעבור, כמו התשובה שה' נותן למשה על בקשתו "הראני נא כבודך"

ג. <האם השכל האנושי הוא שוה לכלל האנושות או שונה , והאם הוא שונה איך ניתן למדוד את השוני , ולמה באמת השכל שונה בין אנשי העולם.>-

על פי הרמב"ם "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו" מכאן שהשכל האנושי שווה לכל האנושות.השכל שונה בין אנשי העולם מפני שלא כולם מנצלים את הפוטנציאל באופן שווה.

ד.< איך האדם מקבל את שיכלו , האם הדבר תלוי בו או לא , האם הוא יכול לפתח את שכלו או לא.>

התשובה לשאלה זו טמונה בהגדרה ל'חלק השכלי' משמונה פרקים.


ה. <ידוע שישנם הגדרות חכם פקח נבון בר דעת , מה היחס של הגדרות אלו לשכל.>

לשאלה זו לדעתי אפשר למצוא תשובה במו"נ חלק ג' פנ"ד בו מדבר הרמב"ם על ארבע דרגות ב'חוכמה האנושית' על משמעות מושג ה'חוכמה' (= השכל האנושי המושג ע"י הכוח השכלי)כפי שקוראים אודותיה בפסוקי התנ"ך כולו

מתוך ארבע המשמעויות שונות של 'החוכמה', שלוש הראשונות הן חיוביות.

הראשונה ה'חוכמות סתם' במשמעות חוכמת האדם המתגלמת ב'הכרת האמת', ובהשגיו הטכנולוגים.
במשמעות השניה - הוא מתיחס לחוכמה פרקטית המעשית גם לפי הפשט.'מלאכת מחשבת'.
במשמעות השלישית הוא מתיחס לחוכמה המוסרית שהיא בתיקון המידות. ואילו המשמעות הרביעית היא ניטראלית, ומשום היותה קשורה בעורמה, עצה, מרמה, ותחבולה, היא יכולה להיות גם טובה וגם רעה. בכל המקרים האלה מכנים את בני האדם הקשורים בהם: חכמים.

*****************




תוקן על ידי - riv - 15/10/2005 23:48:58

רצוני להציג את ניתוח העינין מבחינת הקבלה.

שכל היא ניתוח של רצון כלומר לאדם יש רצון והשכל מגלה את מהות הרצון .

הכלים לניתוח השכל מתחילים בחכמה הכוונה שהחכמה מפרקת את הרצון לגורמים ולפרטים אבל הפרטים הם עוד בעינים שיכליות כלומר האדם רואה בדמיונו את המוצר הסופי איך ברצונו לראותו.

ובקבלה ההגדרה של שכל היא פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר.


פנימיות הכתר "עצם הרצון" וחיצוניות הכתר גילוי הרצון או השכלת הרצון.


ולכן החכמה נקראת מאין תמצא כי החכמה צריכה לפרק מהשכל שהוא לא מושג למשהוא מושג , כלומר החכמה היא יש מאין.
כלומר ע"פ הקבלה שכל הוא רצון שמשלשל מרצון העליון , ומושג בכלים שכליים אבל אינם ניתנים למישוש בכלים מושגיים.

ולכן כמו שאין לנו השגה במהות הבורא אין לנו השגה במהות השכל.

ולכן גם איננו יכולים להבין את מקור הרצון , כמו בדוגמא מהיכן בא הרצון לבנות עיר.

אנו יכולים להשיג את עומק הרצון רק לאחר שהדברים מתבצעים .

את דרך השתלשלות הרצון של האדם עד לביצוע אנו יכולים לדון בצורה שבה בוצע הראיון , והניתוח הוא לא על השכלת הרעיון אלא על דרך הביצוע, כלומר יתכן שרעיון שמבחינה שיכלית הוא " מבקיר" צריך גם כלים לביצוע.

כלומר השכל הוא "אור" ודרך הביצוע הם "כלים"



תוקן על ידי - נמדשיר - 16/10/2005 13:49:21