אראל היקר
כשם שבמציאות אין סתירות [אם מתקיים אין זה סתירה ואם אינו אינו] אלא בין זוויות הסתכלות, כמו המביט מצד זה או צד אחר, אך בהרכב המלא של הדברים כולם יראו את השלם ללא סתירה [יסוד אמונת הייחוד], כך לגבי הנפש.
כתבת:
"זה גם די מתאים לחוויה האישית שלי, שיש לי רצונות שונים באותו זמן, והם נאלצים להסכים ביניהם בגלל שהם נמצאים באותו גוף"
נקח את הניגוד המוכר בין לקום מהמיטה לצורך הספק לבין הישארות בו, אם מדובר על מקרה שכאשר קם האדם מזהה את הנכון לקום, הרי שאי הקימה (בעודו שוכב) קשורה בכך שהאדם ממוקד חזק יותר בהנאה הרגעית, והסתכלותו אינו רחבה ובהיקף מלא. בהסתכלות רחבה, היה רואה את המאוחר גם הוא ברושם חזק דיו, והיה קם. העוצמה של המטה גורמת לו כביכול ניגוד, שכן אין הוא חווה את עוצמת ההתאמה לקום הקשורה לנתונים מאוחרים יותר, כמו את התאמת ההנאה שבהמשך השכיבה.
האם יש כאן "סתירה"?
הסתירה נוצרת מחלוקת המבט, למרשים ולעצם [עצם ועוצמה], כלומר מזווית המרשים ההישארות במיטה עדיפה, מההיבט הענייני לקום מתאים יותר, אך בהרחבת המיקוד לכלול את ב' האלמנטים והזוויות, יימצא כי נכון לקום [במקרה זה].
נמצא כי המניע הראשוני אחיד - התאמה. האדם עושה מה שמתאים יותר לתמונת עולמו. היכולת לשוני בינינו לבין עצמנו ובינינו לאחרים, קשורה לזווית שאנו ממוקמים ולאופק חלקי בו אנו מתמקדים.
 |
|
|
