לקראת ה'ימים הנוראים'

מיימוני

שאלה אחת יש לי על כל השיטה שזה "רק" חינוכית וכדו' וכו'.

אם יש בדבר באמת תכלית חינוכית וכו'. [שיעיד ע"ז כל מי שניגש לזה באיזה מידה של רציניות. אם כי צריך הרבה ליזהר שלא להיתפס לטפל] למה אתה מנסה להמעיט את הדבר הזה על ידי הגילוי שזה לא כל כך באמת וכו'. הרי זה בכל אופן היפך הכוונה?? 

השאלה מובנת, ? אם לא אחזור ע"ז, כי אותו שאלה יש בהרבה נושאים כאן. 

אכזבה עצומה.
אם כל החשיבה מביאה שהבן אדם הוא המרכז, אוי לאותה חשיבה.
מה לעשות שכלי קטן כנראה, ולא זכיתי להבין למה חשיבה צריכה להוציא אותנו מהחשיבות המסורתיות שאדון כול הוא במרכז.

יהי אור וצבי

האשכול הזה ישן נושן, כאשר עיניכם הרואות. לכן אין די לשאול שאלה בקיצור אלא צריך להרחיב. אחרת אני יכול לענות רק על דרך ההשערה.


על התכלית החינוכית של המצוות

בדבר זה אני הולך בשיטת הרמב"ם. למצוות יש טעמים בכמה רמות, וכולן צורך האדם. החברה והפרט. שלימות ובריאות הפרט בגוף ובנפש, וקידומו ככל הניתן. דוגמאות: איסור גזל שומר על הצדק בחברה. חובת מעקה מלמדת אותנו להיזהר מפגיעה גם במצבים נדירים יותר. חובות השבת מלמדות אותנו, בכלל ובפרט, להאמין בה' שברא את העולם. הן גם מעניקות לנו הזדמנות להשקיע ביצירת קשר איתו. (האם מיציתי את ההסברים של המצוות האלו? איני יודע. צריך לעיין. דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע - משל מפורסם על כך שדברי ה' משרתים תכליות רבות).

האם זו המעטה בערך המצוה או החשבתה?

אולי השאלה של יהי אור מכוונת כלפי מעשה, מצוה או תקנה דרבנן או מנהג, שקושרים בו כוונות אחרות, ואני בא להעמיד את הדבר על אמיתותו? אולי זה נאמר כלפי מה שכינו בפורום שק"שים (=שקרים קדושים או שקרים הכרחיים לדעת הרמב"ם). למשל, לדעתי, האמונה במלאכים. אם התורה מצאה לנכון לספר סיפורים על מלאכים למרות שאלו אינן עובדות אלא תיאורי חויות וכיו"ב, אז האם ראוי לחשוף זאת ברבים?

זו שאלה טובה מאד. ולדעתי אכן כן. אני סבור שיש התקדמות באנושות ובעם ישראל. ולא עוד, אלא שאם משאירים את עם ישראל באמונות הבל חוטאים לכוונת התורה. וגם מזיקים לאלו שמתקשים להישאר עם אמונות שקר ברורות.

אני מקוה שעניתי על השאלה הנכונה. אם לא, נא לפרט. כמובן, את דעתי כתבתי, אם גם אני סבור שאני צודק.

***
צבי

לא הבנתי את השאלה אבל אולי לכך התכוונת.

אפשר לדבר על שני מרכזים. המרכז שהחינוך אמור להוביל אליו, והמרכז שהמצוות פונות אליו שעליו ליטול חלק ולבצע.

ה' הוא מרכז המצוות והתורה כי הוא נתן את התורה והמצוות. לשמו אנו עושים אותן. אבל המצוות מוטלות על האדם והן משרתות את חינוך האדם. החינוך הזה, בתורו, מכוון את האדם, כל אחד לפי דרגתו ויכולתו, לעבר ה', והבנת המצוות מלמדת אותנו על רצון ה', על טובו וחסדו, על הצדק והמוסר שהוא רוצה ועל החסד והארכת האף (=המתנה שלא להעניש) שהוא מגלה. תיאור מרגש של מידה זו, אם גם במשלים מאד אנושיים, נמצא בספר "תומר דבורה".

האם זו היתה שאלתך? האם עניתי עליה?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

"הבנת המצוות מלמדת אותנו על רצון ה', על טובו וחסדו, על הצדק והמוסר שהוא רוצה ועל החסד והארכת האף (=המתנה שלא להעניש) שהוא מגלה."

אחרי השואה לכתוב מילים כאלה זו סתם התעלמות מן המציאות.
מה גם שברור לכל שאין קשר בין דת למוסר.ואכמ"ל.

"את חיל יום פקודה"

"אל אמונה בערכך דין אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין קדוש"

הציטוטים האלו הם תגובה לדברי אקשמאי בעמוד הראשון של האשכול שכתב:

"עד לימי הביניים, ימי רדיפות וצרות, אנחנו לא פוגשים 'תודעת דין' מושרשת בעם."
בהנחה שאנו מאמינים בשכר ועונש, ובהנחה שאנו מקבלים שהחטאים כוללים הרבה דברים מעבר לעבודה זרה, ושלא בטוח שכל עם ישראל היו צדיקים גדולים באותם זמנים (בניגוד לסברה הרווחת בקרב שומרי המצוות ואולי גם בקרב אלו שלא), אז השאלה היא אם הצרות היו הסיבה לתודעת הדין, או שהחטאים שהביאו להם הם הסיבה לתודעת הדין.