בס"ד
בקשר לנושא זה, וורט נחמד בשם הרבי מאפטא, כמדומני.
בסוף יום כיפור מבקשים לשנה הבאה, ולא- מהרה יבנה המקדש, ואם כן- הבקשה היא עכ"פ שנהיה ביום כיפור שם, אבל לא בקשנו שלפני כן יבנה, במסגרת זו. וכאשר מגיעים לפסח, בסוף סדר פסח כהלכתו אומרים לשנה הבאה- כלומר, לפחות שפסח הבא נהיה שם.
יוצא שאנחנו דוחים תמיד את בנין המקדש עוד ועוד, כל פעם בעוד חצי שנה. ותי' ע"פ דברי תוס' בר"ה שאלו ואלו דא"ח, וגאולה בתחום המחשבה תתבצע בתשרי אבל למעשה תהיה בניסן.
בקשר לשאלה שהבאת לדיון, בעקרון מובא ב"ספרים" (הייתי רוצה לקנות פעם את הסדרה הזאת) שאחדות אמיתית שמחברת הפכים תיתכן רק ע"י ביטול אל השורש, ששם שורש כל נשמות ישראל אחד, עץ עם הרבה ענפים. אחרי יום כיפור זה מובן- כאשר נקיים מכל עוון, ובפסח כאשר אנחנו מדגישים בלילה את הענין של "חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים", וכמו שכתב האוחה"ק (האזינו), שההעמקה בסיפורי יציאת מצרים מעוררת בנו את תחושת העבדות והשעבוד לבורא עולם, ופוק חזי- כמעט כל מקום שמוזכר בתורה ענין עבדותינו לרבש"ע, מוזכר ענין יציאת מצרים. לכן גם שם מתגלה היסוד המחבר בין כל ישראל, שכולנו חייבים להיות רק כפי רצון הבוי"ת.
ביום הכפורים- בתחום הרוחני. בפסח- בתחום המעשי.
 |
|
|
