מהות מידת הביטחון ואמונת "הצור תמים פעלו"

ירוחםשמ:

וחוץ מזה גם השמש זורחת כל יום ויום.

*****
גוברנור:

ירוחםשמ כתב לאמור "וחוץ מזה גם השמש זורחת כל יום ויום"
ניתן לזהות סדירות, עקביות, מתכונתיות, בתופעות טבע, ולו ברמה הסטטיסטית, ואפילו תופעות טבע כאוטיות ניתנות היום לטפול. אולם בהבט האישי - עולם אשר נטען עליו כי הוא מנוהל ומושגח על ידי האל עלינו באפן אישי, הינו indistinguishable לחלוטין מעולם שהוא כאוטי, שרירותי, אקראי באספקט האישי, ולא נותר אלא למלמל "נפלאו דרכי האל"
 
 
אמור לחכמה, אחותי את; ומודע, לבינה תקרא (משלי ז ד)

*****
ירוחםשמ:

למרות מה שכתבת והכל נכון, אבל בכל זאת אני רגיל להגיד כל יום.
בורא יום ולילה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור ומעביר יום ומביא לילה, וכו וכו וכו, אני ממשיך עם הדברים והאמירות הבנאליות האלה,

אפיקבנגב:

chouteng,
לדעתי התורה מנסה להסביר לקורא שאין שום דבר מנותק מה' ("אין עוד"), ולאור זה נאמר "שוויתי ה' לנגדי תמיד". (כמדומני מתהילים)
שזה מצטרף לחזון של אחד הנביאים (אשמח לעזרה עם הרפרנסים) שתמיד יהיו עשירים ותמיד יהיו עניים.
יתכן שכל זה בא ללמדך שעליך לקחת בפרופורציות הנכונות את העונש שהוטל על האדם הראשון להוציא בזיעת אפו לחם מהאדמה.

מיכההמרשתי:

זאת שאלה שגם אני שאלתי את עצמי פעם - לגבי "אין סומכין על הנס" ומהו נס אם לא תופעת טבע שקורית בהשגחה - בזמן הנכון ובמקום הנכון?

וא"כ אסור לסמוך על ההשגחה! צריך רק להאמין בה.

לפי זה יהיה צריך להאמין באפשרי, ולסמוך ולבטוח רק על הידוע.

ייתכן שאני טועה, אבל כך יוצא מהאמרה (של הגמרא)  ש"אין סומכין על הנס".


מיכי

הרי זה פשוט שכל מי שמחליט לעשות משהו מייד הוא ניצב במדרגה זו. ולא רק בביטחון. אבל אם אדם בא לימלך - כנראה שהוא לא בטוח במדרגתו, ואז אחת מהשתיים: או שהמשיב ישער באיזה מדרגה הבא לימלך. או שהמשיב יאמר לו שזה תלוי במדרגתו.

א_ב_ג_ד:

צ'אוטינג

החזו"א מחלק בין אמונה שבשכל לבין אמונה שבלב. בשכל כולנו "יודעים", אך בפועל, ברגשות, בלב, לא את הכל אנחנו מפנימים. וזו עבודה של שנים: "והשבות אל לבבך".

כשבאים על האדם ייסורים או סיטואציות המשאירות אותו במידה מסוימת מעט חסר אונים, אז הוא נוטה למאוס בשימוש בכוחותיו [אותם הכוחות שמציאותם מונעת את השבת האמונה אל הלב - הרי אני יכול גם לבד!] שהסבו לו את הייסורים או את חוסר האונים, או שדי בכך שהם כבר לא יסייעו לו. ואז במידה מסוימת הוא זוכה להשיב אל הלב את האמונה - סרה לה כמעט כל לגיטימציה הגיונית לתליית העתיד שלי בכוח שלי - לפחות לאותו רגע.

לדעתי הרגעים האלה יכולים לסייע לנו להכיר את עצמנו ולקדם אותנו בעבודת ה'.

יענטע: גם זו לטובה (הצור תמים) 7/1/2003

ידוע לכל את הסיפור על נחום איש גמזו, שעל כל מאורע גם כשהיה שלילי, היה אומר 'גם זו לטובה'.

ופעם באמת ממה שהייתה נראית צרה צרורה, יצאה הצלת ענק.

אני שואלת אם זה משפט שיפוטי או ייחולי. האם נחום היה בטוח שזה לטובה? אז אם כן מה הצורך לומר. אם לא היה בטוח, האם שיקר כדי לנחם את עצמו? ועוד על זה קיבל שכר!

אבל אולי זה היה רק משפט ייחולי שקיוה כך שיהיה לטובה ואולי קיוה מתוך שגם לא רצה שיהיה חילול השם שאין ח"ו הצור תמים פעלו. אז מובן למה קיבל שכר.

אני מעוניינת 'לשמוע' איך אתן/ם מבינות/ים את העניין!

מיימוני:

יענטע

עמדת על נושא חשוב ביותר.
ויש לשאלתך כמה תשובות.

אבל תחילה אני מבקש להראות מה בין שיטת נחום איש גמזו לשיטת רבי עקיבא.

נחום איש גמזו אומר: הכל לטובה. גם מעשה זה שקרה לי הוא טוב.
רבי עקיבא אומר: הכל לטובה. בחשבון הארוך, יתברר כי הנזק המיידי לכאורה הביא לתועלת לאחר זמן.

דוגמא לדברי רבי עקיבא היא הסיפור המפורסם על ר"ע, הנר, התרנגול והחמור.
מעשה ברבי עקיבא שהגיע לעיר קטנה, אך סרבו לקבלו. הוא נאלץ לשהות מחוץ לעיר, ביער.
בא רוח וכיבה לו את הנר.
באו חיות רעות וטרפו לו את התרנגול ואת החמור.
נשאר רבי עקיבא בידים ריקות, אך נענה ואמר:
כל מה שה' עושה, הכל לטובה!
אחר כך היה רעש גדול. ובבוקר התברר כי באו גדודים והתנפלו על העיר ושבו את כל יושביה.
אבל רבי עקיבא ניצל, כי לא היה לו נר שיאיר בלילה למרחוק, ולא היו לו תרנגול וחמור שיריעו בקול וימשכו את תשומת ליבם של השונאים.

נמצא שהנזק המיידי, כיבוי הנר, אבדן התרנגול והחמור, היו כדאיים בטווח הרחוק יותר, כדי למנוע שבי.

למרות שדברי נחום איש גמזו נראים שונים, שאפשר לראות את הטוב כבר במעשה הנוכחי, הדוגמא לזה, שמובאת בגמרא, מתאימה יותר לרבי עקיבא.

נחום איש גמזו נשלח עם מתנות יקרות למלך. באכסניה, נגנב הרכוש, ובארגז שלו הטמינו הגנבים, בעלי האכסניה, חול פשוט.
כשהגיעו לארמון, רצו להרגו, כי היה זה ביזיון. נעשה לו נס, ואמרו שמא החול הוא של אברהם אבינו, שמושלך על אויבים והורגם.
בדקו וכן היה.
נתנו לו מתנות יקרות ושילחוהו לדרכו.
והנה, בשעה שהתבררה ההחלפה ואמרו לו שעומדים להרגו, נענה נחום איש גמזו ואמר:
גם זו לטובה.
והרי גם כאן יש לנו נזק מיידי, שהופך לתועלת בטווח הארוך.

לפיכך, אפשר שלמרות שינוי הלשון, גם ר"ע וגם נחום איש גמזו מביעים אותו רעיון עצמו.

בלשוננו היום: אל תסתכל בנזק המיידי, אלא הבא בחשבון שבטווח הארוך יתברר כי מה שקרה עכשו היה לתועלת, כפי מה שה' הביא עליך כאן היה לטובה.

_______________________

איך נפרש את דברי ר"ע ונחום איש גמזו?

אפשר לעשות זאת בכמה רמות:

א. זו קביעה פשוטה (ובוודאי היא תראה פשוטה למי שהתחנך בחינוך שלנו), שמתארת את המציאות. זה אולי לא משפט ברמה של "המים נוזלים", אך זו אמת בדיוק כמו זו. היא מלמדת אותנו שכל מה שקורה לנו הוא משמים, והוא לטובתנו. אם נשברה רגל הפרה החורשת, הרי זה בגלל שאם נסתכל בבור שנכשלה בו, נגלה בו תיבת יהלומים.
פירוש פחות תמים יהיה שהמכה שבאה משמים מהווה אתגר, שמפתח את כישורינו ומרומם אותנו, בחינת ייסורים בונים את הנפש, וכשלון מלמד אותנו לתקן את הפגמים שהביאו לכשלון.

ב. הפירוש התמים של א' נתקל לפעמים בסתירות. מה נאמר על מי שניסה לברוח מידי הנאצים, אך נלכד בידיהם ונהרג באכזריות. היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?
אין ברירה אלא לומר שהטוב הוא בטווח הארוך מאד. טוב לעולם שכולו טוב. ארוך לעולם שכולו ארוך (לשון הגמרא בסוגיא אם יש שכר מצוות בעולם הזה).
מעין זה הם דברי הרמח"ל כי לעתיד לבוא יתברר שכל מה שעבר עלינו הכל היה לטובתנו. וכן הם דברי ר' נחמן מברסלב, שכל אירועי האדם יוצרים יחד סימפוניה נפלאה. ומן הסתם זה קיים בעוד ספרים שנעלמו ממני.
כמובן, יש לשים לב כי בכך איבד המשפט את מובנו הפשטני של א', והפך לאמונה המעניקה סיוע רגשי לאדם השבור, ומחזקת את אמונתנו בהשגחה הפרטית.
המחיר התיאולוגי הוא להבין שאין כאן נחמה למי שרוצה לראות תועלת במישור המיידי. מי שאיבד ממון רב לדוגמא, ורוצה להסתמך על דברי ר"ע ונחום איש גמזו כדי לדעת שעוד מעט יחזיר לו המלך שפע של מתנות, לא ימצא נחת, שכן אין הבטחה כזאת בדבריהם.
כדאי בהקשר זה להזכיר את דברי החזון איש המפחידים מאד. כי ה' עושה הכל לטובה, ואמונה בכך היא מה שמכונה בפי הבריות "בטחון". אולם אין זה בטחון להאמין שהכל יסתדר לפי רצוני הנוכחי, אלא לדעת שהכל יסתדר לפי מה שה' חושב לטוב עבורי, אבל הטוב הזה אינו בהכרח מה שאני מייחל לו כרגע!
זאת בניגוד לתפיסה היומיומית של אנשים רבים, ומי נקי ממנה, כי אם אאמין "חזק חזק" שה' יכול לעשות הכל, הוא גם יתן לי את מבוקשי.

ג. במישור אחר, נוכל לפרש את דבריהם של ר"ע ונחום איש גמזו לא רק כייחול, אלא כנראטיב. כלומר, כהסבר שאנו מציעים לעצמנו על התנהלות העולם.
הסבר כזה מאפשר לנו לשמור על אופטימיות, למעשה על היכולת לחיות ולהחזיק מעמד, גם בשעה שאנו ניצבים מול מציאות שוחקת ומאמללת.
הכרזתם של נחום איש גמזו ור' עקיבא היא התרסה מול מכות הגורל, עימות עם התפיסה הטרגית של יוון ועד לניהיליזם המודרני. אירועי חיינו אינם סתם מקרים. הם אירועים בהשגחה פרטית שמכוונים, בטווח הארוך, אולי אפילו בטווח הארוך שיתברר רק "לעתיד לבוא" ובימות המשיח, כי הכל בחשבון, והכל לטובה.
כפי שמעיד השימוש במלה "נראטיב" הלקוחה מאסכולה מודרנית בפסיכולוגיה (אדמיוחד, אני מקווה שהבהרתי את עצמי), זו תיאוריה לגבי המציאות, אך תיאוריה שהיא חזקה מן המציאות. היא אינה משנה את העולם, אלא את התייחסותנו. היא מאפשרת לנו לשמור על אמונה, שלמעשה לא תיתכן לה הפרכה. גם מי שמוצא להורג בשריפה על אמונתו, או סובל ממחלה ממארת ל"ע, יודע כי מה שה' עושה הכל לטובה, וזה נותן לו כוח להתמודד עם הייסורים המרים.

האם הבהרה זו אינה מנטרלת למעשה את האמונה? האם ברגע שמתבררת התועלת שבאמונה זו, היא אינה הופכת למשחק פסיכולוגי?

אני סבור שלא. אולי להפך.
כמובן, יש מי שישתמש בניתוח כזה כהצדקה לביקורת על הדת שמשמשת מפלט לייסורי החיים. אך, מצד שני, אמונה זו מוכיחה כי הדת מעניקה תוכן ומלמדת אותנו לכוון את חיינו לאור אמונתו.
בעולם ניהיליסטי, היא מלמדת אותנו לחפש את בעל הבירה (=הארמון). כדברי הרב י.ד. סולוביצ'יק, היא מאפשרת לנו, כשהארמון בוער, לזהות את בעל הארמון שמניח לו להמשיך לבעור, ובעל הבירה מציץ עלינו ואומר: אל תדאגו, אני כאן, אני יודע שהארמון שלי בוער. ובכל זאת, אני איתכם.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו