רוח המצוה = בניין אב = כללו של דבר

בדיון שהתחיל בנושא ריבית: http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1600916 התפצל דיון על פורמאליזם לעומת "רוח המצוה" (ע' בדיון בין הרב מיכי - mdabraham - לבין הח"מ). "רוח המצוה" הוא מושג מודרני ומעורפל - כל אחד יכול להבין אותו על-פי תחושותיו האישיות; אולם, במאמר זה אראה, שחכמי כל הדורות ייחסו חשיבות רבה למושג זה, גם אם הגדירו אותו בצורה אחרת.

נתחיל מדברי חכמי התלמוד על פרשת משפטים. בפרשה מנויים כמה מקרים שבהם אדם אחד צריך לפצות אדם אחר על נזק שנגרם לו. ברוב המקרים מככבים שוורים. אילו היינו פורמליסטים לגמרי, היינו אומרים, שאם חמור בעט בסוס והזיקו - אין בעליו של החמור צריך לשלם פיצויים, שהרי מבחינה פורמלית מקרה זה אינו נזכר בתורה. אולם, כולנו מבינים שעל פי "רוח המצוה", בעל החמור צריך לשלם, שהרי אין הבדל עקרוני בין חמור שבעט לבין שור שנגח.
ומה אמרו חז"ל? הם לא השתמשו במושג המעורפל "רוח המצוה" - הם השתמשו במידה "בניין אב"; לאחר דיון ארוך בתחילת מסכת ב"ק, הם הגיעו למסקנה "לא הרי זה כהרי זה, ולא הרי זה כהרי זה, הצד השווה שבהם, שדרכם להזיק ושמירתם עליך וכו'" - כלומר, המקרים שבתורה הם דוגמאות בלבד, הם באים ללמד אותנו רעיון כללי יותר: כל רכוש שדרכו להזיק - בעליו חייב לשמרו, ואם לא שמרו כראוי - חייב לשלם פיצויים על הנזקים שגרם.

נעבור לדברי הרמב"ם על איסור "דורש אל המתים". איסור זה מוגדר בתלמוד ( סנהדרין סה:) כך: " ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה "; אילו היינו פורמליסטים לגמרי, היינו אומרים שרק המעשה הספציפי הזה הוא שאסור (ואכן, כך אמר לי מישהו שהתווכחתי איתו לגבי "איגרות הקודש" - אני טענתי שאיסור "דורש אל המתים" כולל גם איסור לפנות אל הרבי מליובאביטש באמצעות "איגרות הקודש", והוא טען שהאיסור כולל רק את המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות וכו'); אולם, הרמב"ם הבין את האיסור באופן כללי יותר (הלכות ע"ז יא:יד): " איזה הוא דורש אל המתים--זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם--כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו--לוקה ": לאחר שהביא את הדוגמה שבתלמוד, הביא דוגמה אחרת, ולבסוף הכליל וכתב "כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו"; הרמב"ם לא השתמש בביטוי המעורפל "רוח המצוה", אך הוא הבין שהאיסור "דורש אל המתים" מתייחס למטרת המעשה ("שיבוא המת ויודיעו"), ואין זה משנה מהם האמצעים הטכניים שבהם משתמשים כדי להשיג מטרה זו. אם הפתיחה באיגרות הקודש נכללת בכלל זה או לא - זה נושא לדיון נפרד (לפירוט ע' כאן http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-18-11.html); לענייננו העיקר הוא שהרמב"ם הבין את דברי התלמוד כדוגמה בלבד, לא כהגדרה פורמאלית וממצה של האיסור.

ונעבור לדבריו של אחד מרבני דורנו - הרב ד"ר מיכאל אברהם, במאמר שהתפרסם ב"תחומין" כה, שמטרתו לבדוק את המקור לדיני זכויות יוצרים בתורה. הנחת היסוד של המאמר היא, שאסור לפגוע בזכויות יוצרים, והשאלה היא רק - מהו המקור לכך בתורה. לאחר שהרב מיכי בודק כמה אפשרויות ודוחה אותן, הוא מגיע לדיון באיסור "גניבת דעת". איסור גניבת דעת מוסבר בתלמוד ע"י מספר דוגמאות; אילו היינו פורמליסטים לגמרי, היינו אומרים שרק הדוגמאות הללו הן שנאסרו, וכל מה שלא נאסר בפירוש - מותר; אולם, כבר הראשונים הבינו שלאיסור גניבת דעת יש "רוח", כלומר - יש עיקרון כללי הגיוני ומתקבל על הדעת, שעומד מאחרי הדוגמאות; רש"י הגדיר עיקרון זה כ"גרימה להכרת-טובה מוטעית"; הרב מיכי טען שהגדרה זו היא מצומצמת מדי, והציע הגדרה כללית יותר - "גניבת אינפורמציה"; לפי הגדרה זו, גם פגיעה בזכויות יוצרים אסורה משום גניבת דעת. גם הרב מיכי לא השתמש בביטוי המעורפל "רוח המצוה", אולם לענייננו העיקר הוא אופן החשיבה והניתוח של האיסורים המנויים בתלמוד - לא כאיסורים פורמליים שכל אחד עומד בפני עצמו, אלא כדוגמאות שיש מאחריהן עיקרון כללי.

ואף אני אלך בדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים, ולא אשתמש עוד בביטוי המעורפל "רוח המצוה" בדבריי על ריבית והיתר עסקא; וכך ייראו דבריי לאחר התיקון:

לא הרי ריבית ממון כהרי "קרוב לרווח ורחוק מהפסד", ולא הרי שניהם כהרי המלווה את חבירו ולן בחצרו חינם, ולא הרי שלושתם כהרי המעמיד חנווני למחצית שכר. הצד השווה שבהם, שיש בהם תוחלת רווח חיובית למלווה, ותוחלת רווח שלילית ללווה, והם אסורים משום אבק ריבית לפחות; אף הלוואה בהיתר-עסקא למשקי בית, שיש בה תוחלת רווח חיובית לבנק, ותוחלת רווח שלילית לאדם הפרטי, יש לאסרם לפחות משום אבק ריבית.

אראל,
ראשית דומני שגם הדוגמא לגבי ממון המזיק הובאה בספרי ('שתי עגלות'). יכולת לבסס הכל על דבריי.
בכל אופן, ככלל אני מסכים לדבריך, אלא שכאן חוזרת השאלה בדבר היחס בין גדר לטעם. ברור שאנו תמיד עוסקים בהכללות, ואין ספק שכל הכללה מניחה הבנה כלשהי (שאל"כ יופיעו הקרוקודילים, כדבריך). ובכל זאת אנו לא דורשים טעמא דקרא. היחס בין גדר לטעם טעון הבהרה (זה נעשה באשכול סמוך שלא הספקתי לעבור עליו).
אציין רק שביחס לגניבת דעת דומני שזה בהחלט חיפוש גדר ולא טעם, שהרי אני מכליל את הדוגמאות שמצאנו בש"ס ובפוסקים, ומגיע להגדרה כללית. הגדרה זו אינה תואמת בהרכרח לאיזו אינטואיציה ראשונית (האם ישנה אינטואיציה שצריך להיות איסור על גניבת אינפורמציה?). אם כן, זוהי הכללה שמתאימה יותר לגדר מאשר לטעם.

לגבי ריבית, מתוך בניין האב שלך ניתן לאסור כל עסק שאדם עושה כאשר הוא בעל סיכוי חיובי להרוויח (דומני שרוב העסקים הם כאלו). ניתן אמנם לחלק בין עסקים שהם 'סכום אפס', שנעשים בין שני סוכנים (=AGENTS), שבהם יש תוחלת רווח חיובית לצד אחד. לעומת עסקים שמהווים השקעה בשוק כלשהו, ואין מישהו קונקרטי שעומד להפסיד כנגד רווחיי. אולם גם כאן, האם תאסור על מישהו להמר עם חבירו בסיכוי רווח שונה מחצי?
לכן לדעתי זוהי הגדרה רחבה מדיי, ובכדי לאסור הלוואה בריבית למשקי בית אתה צריך לחדד יותר את הייחוד בריבית. וכשתחדד אותו יותר בכיוון זה תגיע להגדרה מצומצמת שאינה עומדת במבחן האמפירי של דיני ריבית הכלליים בהלכה.

בכל אופן, כאמור, ההבחנה בין גדר לטעם היא בעייתית מאד וטעונה בחינה מעמיקה.


מיכי

עדיין לא זכיתי לקרוא את "שתי עגלות..."

לגבי טעם המצוה - התכוונת לאשכול זה?:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1628580
עדיין לא הספקתי לעיין בו, אולם מעיון בערך "טעמא דקרא" באנציקלופדיה תלמודית נראה, שעיקר המחלוקת בין ר' שמעון וחכמים היא, האם מותר להתייחס לטעם כדי לצמצם את הדין, ולפסוק שהדין נוהג רק במקרה שבו הטעם נוהג (בין אם זה לקולא או לחומרא); אולם, כאשר רוצים להרחיב את הדין, ולמצוא את הכלל שמאחד את כל הפרטים - כאן בוודאי יש חשיבות רבה לטעם, לפחות כל עוד אנחנו מסוגלים להבין אותו.

לגבי אינטואיציה ראשונית - אין בינינו מחלוקת, מעולם לא טענתי שצריך לפסוק רק על-פי אינטואיציות ראשוניות; אלא שלפעמים, המסקנה שמגיעים אליה לאחר עיון, "במקרה" זהה לאינטואיציה הראשונית.

לגבי ריבית - אתה צודק, ההגדרה שלי היא כללית מדי, היא כוללת נתינת מתנה, או מכירת חפץ בפחות/יותר משוויו. התעלמתי מגורם הזמן, שהוא גורם מהותי בהגדרה של הלוואה (המתנת מעות). הנה הגדרה מתוקנת:
כל עסקה שיש בה תוחלת רווח חיובית לצד אחד, ותוחלת רווח שלילית לצד השני, ויש מרווח-זמן של לפחות כדי-הליכת-פרסה בין תחילת העיסקה לבין סיומה - יש לאסרה משום אבק ריבית לפחות (ויש לדון לגבי שיעור פרסה, ואין כאן מקומו).

בכל מקרה, אם יש לך הגדרה פורמלית טובה יותר, שכוללת את כל הפעולות שחז"ל אסרו לעשות משום ריבית, אשמח מאד לקרוא.

אראל,
הימור עם סיכויי רווח שונים מחצי יוכיח.
גם הוא מתחיל ביום א', כשמהמרים על הסוס שיזכה במירוץ, ומסתיים בסוף המירוץ ובעת התשלום.
לשון אחר:מה שחסר בהגדרתך אינו ממד הזמן אלא ממד ההלוואה. דומני כי הוא מהותי כאן, ואתה לא ממש מצליח לעקוף אותו בינתיים.


מיכי

.

מבלי להכנס לכל הדיון, דבר שאולי עוד אספיק ואעשה, רק אציין כי הגדרתו של ר' סגל לעיל את האיסור, שומטת הלוואות עם ריבית שנעשות לזמן קצר.

בשווקים פיננסים ערים, קיים המושג של Day Robber . סוחרים בניירות ערך המבצעים עסקאות רבות מאד לזמנים קצרים ביותר, כאשר הם מתחילים כל יום בלי מלאי של ני"ע, וכך גם מסיימים אותו.

בשווקים אלו, מצוי מאד גם לקחת הלוואה נושאת ריבית לזמן קצר מאד.

למשל, סוחר כזה רואה הזדמנות לרכישה מוצלחת, וכדי לגבות אותה, הוא נוטל אשראי מהדילר/מהברוקר שלו, תמורת תשלום עמלה.
עמלה זו היא ריבית לכל דבר, שכן הוא לווה סכום, ולאחר כמה דקות מחזיר סכום גדול יותר.


האם מימד הזמן הכרחי כדי לקבוע שמדובר בהלוואה נושאת ריבית?

מיכי: הבעיה בהגדרה שלי היא הסימטריה - ההגדרה שלי כוללת גם אדם הנותן לחברו 100 ואומר לו "תחזיר 90 בעוד שנה", מצב שאפשר לקרוא לו "אנטי ריבית". המצב שתיארת הוא "אנטי ריבית", כי תוחלת הרווח של המלוה (=המהמר) היא שלילית, ותוחלת הרווח של הלווה (=המארגן) היא חיובית.

מואדיב: גורם הזמן בהחלט הכרחי: אם הזמן הוא 0, זו לא הלוואה בריבית אלא מתנה. הבעיה בהגדרה שלי היא שה"שיעור" שנתתי לזמן הוא קבוע, כאשר למעשה לכל סיטואציה יש "קבוע זמן" משלה.

אפשר לתקן את שתי הבעיות ביחד:
כל עסקה שיש בה תוחלת רווח חיובית לצד א, ותוחלת רווח שלילית לצד ב, וצד ב מסכים עם הפרש התוחלות רק משום שיש מרווח זמן בין תחילת העיסקה לבין סיומה - יש לאסרה משום אבק ריבית לפחות (כלומר, אילו לא היה מרווח זמן, צד ב לא היה מסכים).

הגדרה זו כוללת את המקרה שתיאר מואדיב: הלווה לא היה מסכים לשלם יותר, אילו היה צריך לשלם מייד; אך היא אינה כוללת הימורים: המהמר היה מסכים להפרש התוחלות, גם אם התוצאות היו מתפרסמות מייד.

דומני שחזרנו למה שחז"ל כינו: דמי המתנת מעות.האם זה לא בדיוק אותו דבר? אז האם אנחנו לא שוב בנקודת המוצא?



מיכי

נו טוב, ברור שאם מתחילים מדברי חז"ל, מגיעים בסוף להגדרה מקבילה להגדרה של חז"ל...

אבל לפחות הרווחנו הגדרה מפורטת יותר, וגם קריטריון ברור שאפשר להפעיל על כל עיסקה כדי לראות אם היא נכללת בהגדרה או לא (האם הצד שתוחלתו שלילית היה מסכים לעסקה אילו לא היה מרווח זמן)

תוקן על ידי - אראלסגל - 27/10/2005 23:51:48

.

ר' סגל, חוששני שלפי הגדרתך האחרונה, שכירת רכב מהווה עסקה אסורה.

תוחלת הרווח של המשכיר חיובית, תוחלת הרווח של השוכר שלילית, וכן הלאה.

אראל,

מי שכותב לאגרות קודש סבור שהרבי חי, ומבחינתו אין זה דורש אל המתים כלל, ונראה שהוא שוגג.



נוהל שכן
זה כאן!

מואדיב: קודם-כל הבהרה: ע"פ ההלכה, סכום ההחזר צריך להיות זהה לסכום ההלוואה במטבע המקומי (שקלים), כלומר, בהגדרה שלי יש להוסיף שחישוב התוחלת נעשה בשקלים.

כעת, בעסקה של השכרה, לא בטוח שהתוחלת של המשכיר היא חיובית, כי הרכב מתבלה וערכו (בשקלים) יורד.

אמנם, אם דמי השכירות גבוהים במיוחד, התוחלת היא בבירור חיובית, ולכן, לשיטתי, ייתכן שצריך להגביל את דמי השכירות.

אולם, במשק חופשי אין בכך צורך, כי אם שער הריבית הוא 0, ומישהו מציע רכב להשכרה בדמי-שכירות גבוהים מדי, אז מישהו אחר ייקח הלוואה בלי ריבית, יקנה רכב וישכיר אותו בדמי-שכירות נמוכים יותר, כך שבמצב של שיווי-משקל כלכלי, התוחלת בעסקת השכרה תהיה 0.