|
|
| נשלח ב-28/10/2005 01:39 |
 |
| |
לפני רי"ו:
"סיפור זה מובא במקורות רבים, ביניהם במחזור ויטרי, חיבור הלכתי וגם סידור תפילה שנכתב על יד תלמיד-חבר של רש"י, רבי שמחה בן שמואל, שחי בצרפת ונפטר לפני שנת 1105. את הסוד הזה למד רבי עקיבא מן המת עצמו, ששמע על כך ממלאכי החבלה הממונים עליו. אלו אמרו לו, "אלמלי היה לו לעני זה בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך, והם עונים אחריו יהא שמיה רבא מברך, מיד מתירין אותו מן הפורענות"".
http://judaisme.sdv.fr/israel/chopin/articles/articles.htm
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2005 03:43 |
|
| |
דרום_חוקר
<"אשמח אם ימצא המקור הישיר לנושא זה, מאמתי התחילו לסבור שיש ביד החיים להועיל למתים">
ראה באשכולי:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1068008
ממתי התחיל החי "להציל" את המת?
ייתכן שהדבר התחיל בהקרבת הקרבנות עבור נפטרים.
בספר עזרא פרק ח פסוק לה, נאמר: "הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לה'", ולדברי רבי יוסי במסכת תמורה דף טו עמוד ב, "על עבודה זרה הביאום. ולדברי רב יהודה בשם שמואל: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו".
וראו מהר"ם (יבמות דף פ"ו עמוד ב, בד"ה ומבני לוי) הכותב: "ודבר תמוה הוא ש(הלויים) חיו כל אותם הימים עד שחזרו מן הגולה".
בספר חשמונאים ב' פי"ב, מסופר, שלאחר שהתברר ליהודה המכבי שלוחמיו חטאו, הוא אסף מהעם תרומות, ושלחם לירושלים להקריב מהם קרבנות, לכפר על נפשות החללים שנפלו במלחמה.
תוקן על ידי - נישטאיך - 28/10/2005 3:43:34
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2005 10:30 |
|
| |
תודה לנישטאיך על דברי החכמה
נראה שהדבר תפס תאוצה בתקופת הראשונים, אבל קודם לכן היו בודדים שעשו זאת פרי יוזמתם האישית, ומחשבתם המבורכת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2005 10:38 |
|
| |
לטעמי יש להבדיל בין דברים, שהם דומים אבל שונים:
כפרת הבנים על האבות זו לא "עוד" אמונה טפלה, זה פסוק מהתורה: "והתודו את עונם ואת עון אבותם", ואנו מקיימים אותה בוידוי שלנו, כאשר אנו אומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" (משפט זה עצמו מיוסד על תיאור הוידוי בנחמיה). הקרבת קרבן בגין חטא האבות אינה בהכרח כדי לזכות את האבות, או לקדמם במעלתם לאחר שמתו. אני הייתי קושר זאת בהחלט לתהליך הכפרה והתשובה של הבנים.
צירוף חטאי האבות לחטאי הבנים בא, לטעמי, לסתור טענות של "סבל ירושה" - בסגנון של "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו". כנגד טענה כזו, יש מעין "פטנט" - אם טענתך היא שאתה סובל בגין מעשי אבותיך, "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהנה", אז ניתנת לך האפשרות לכפר לא רק על חטאיך - עליהם מוסכם שיש להענישך - אלא גם על חטאיהם. אבל שוב, בהקשר הבנים ולא בהקשר האבות.
זה כנגד זה, התורה והנביאים מתארים "פקד עון אבות על בנים", אבל חז"ל מבארים שמדובר בבנים עושי מעשי אבותם הרעים, וגם בתורה ניתן להבין זאת ממילת "לשנאי", וההיפך ל"אהבי ושמרי מצותי". (פרשנים אחרונים קישרו זאת גם ל"זכות אבות" - אם אתה נהנה מזכות אבות, אתה גם עשוי לשלם על חובות אבות. למיטב ידיעתי, אלה דברי שד"ל על פסוקי י"ג מידות בשמות ל"ד או בסמוך).
מתוך זה שהבנים עלולים להענש על מעשה אבותיהם, רק מתבקש הוא שתינתן להם האפשרות ההוגנת לכפר על מעשי האבות, כדי שהם עצמם לא יענשו. אבל אין בכך, כפי שפתחתי, כדי לסייע לאבות עצמם.
בזכות אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם.
(ציטטתי כאן פסוקים מהזיכרון, משגיאות נקוני)
נוהל שכן
זה כאן!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2008 08:16 |
|
| |
השכן,
אצ"ל "כדי שהם עצמם לא יענשו" אלא די "כדי שהם עצמם יינתקו מתחושת השיוך לחטאי אבותיהם" ותחושת שיוך זו אינה עונש אלא נתון המחליש את חומרת העבירה בעיניהם ובדומה להבדל בין אשם לחטאת [ואם כי באשם התבטאו "להגן מיסורים" הכוונה רק בדרך משל ועוד שאולי גם את התחושה הזו ניתן לכנות "יסורים"].
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2015 08:23 |
|
| |
המקור של נישט אינו כל כך ממצה כי אולי ציבור שאני (כנס"י אינה מתחלפת)
|
|
|
|
|
