הגר"ע יוסף הסביר את דרך פסיקתו בדברי הפתיחה ליביע אומר.
להלן תמצית דבריו על-פי קטנות הבנתי:
א. הורונו רבותינו בירושלמי כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. והשמיעונו כי אין להורות הלכה למעשה אלא עפ"י יסודות נאמנים בתלמוד.
ב. אף שעיקר ויסוד ההלכה בתלמוד, אין בכחנו להוציא דין מן הגמרא בלא עיון בפוסקים ראשונים ואחרונים. והשיב רבינו מהר"י בן מיגאש שאותם שמדמים בלבם להורות מחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך, אבל המורה מתשובות הגאונים אע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שיודע בתלמוד וסומך על עצמו, שאע"פ שהוא מורה מסברא בלתי אמתית מראיות הגאונים ז"ל מ"מ אינו טועה בזה שהוא עושה ע"פ ב"ד גדול מומחה לרבים. אשר על כן ראוי להתבסס בעיקר על פסקי הראשונים אשר מפיהם אנו חיים, עם חקירת וידיעת טעמן ונימוקן ע"פ התלמוד, והא בלא הא לא סגיא.
ג. ידוע מה שאמרו רז"ל טובה צפורנם של ראשונים מכרסם של אחרונים, ולכן ברור שאין להקל ראש כנגדם לסמוך על הכרעתנו מן התלמוד, כי מה נדע ולא ידעו הם, אא"כ בראיה ברורה ובהסכמת חכמי הדור.
ד. לאפוקי ממה שראיתי לכמה ממחברי זמנינו אשר לא ייראו ולא יחתו מאימת רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים, וגדולת חכמתם לא תבעיתמו, לכתוב עליהם כאשר ידבר איש אל רעהו. ופני זקנים לא נהדרו.
ה. הנה דרכי ההוראה ונתיבותיה, על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא, ולהבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו ועל פי המדות שהתורה נדרשת בהן, וכללי הגמרא והפוסקים. וגם כשיש מקום לחילוקים, הסברה הישרה מכרעת הפסק על פי דרכי העיון המקובלים. רמב"ן: נשים כל מאודינו ודעתינו בכל מחלוקת להרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה משפטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכולתנו וכונת על חכם ירא אלוקים בחכמת הגמרא. מהר"י מברונא: אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בדעות ברורות ומלובנות ומחוורות מתוך פשטי הסוגיה דשמעתא, ולא מתוך דקדוק כהאי גוונא (למשקל ולמטרח בדקדוקים וחילוקים דקים כמיעל פילא בחוטא דמחטא).
(סעיפים ו-ט עוסקים בדרכי הלימוד הראויים לישיבות)
י. והנה הרוצה לזכות לכוון לאמתה של תורה, להורות הלכה למעשה, בודאי שעליו לחפש היטב בספרי האחרונים ואחרוני האחרונים, אשר הם לנו לעינים ויהיה זריז ונשכר לדפוק על דלתות ספריהם הקדושים, כי הם רבותינו המראים לנו דרך הישר בנתיב ההוראה, ותשועה ברוב יועץ.
יא. וביותר יש להזהיר את הדן בדיני ממונות לחפש ולבדוק הרבה בספרי האחרונים, שהרי על פי סברת שני פוסקים המזכין את הנתבע לומר קים לי כסברתם, אפילו ישנם מאה פוסקים המחייבים.
יב. מהרא"י: אם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. ירושלמי: אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא וכו' כשומעו מפי נביא. ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי הגבורה.
יג. ובאמת שאף על פי שהורשנו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. ירושלמי: כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. אם אנו משערים גודל וערך הראשונים כמלאכים אז אנחנו באמת בני אדם, שסימן יפה הוא לנו שידענו להוקיר רוב ערכם ותפארת גדולתם. אבל אם אנו משערים בדעתינו שהם גם כן כבני אדם, כבשר ודם הצפוי לשגיאות כמונו כמוהם, סימן שאנו חמורים ונבערים משכל (רב פעלים והגאון מהר"י עטייא בשם רבני אשכנז).
תוקן על ידי מ80 ב- 15/05/2012 00:47:01
תוקן על ידי מ80 ב- 15/05/2012 00:48:15
 |
|
|