מציץ,
אנסה להסביר את כוונתי בדרך אחרת. החוק בארץ נותן לעובדים שורה ארוכה של זכויות, שברובן הן פשוט חובות המוטלות על המעביד: הגבלה של מספר שעות העבודה ביום והימים בשבוע, מחויבות להפרשה לביטוח לאומי, שעות מחלה, ימי חופש, תשלומי הבראה, שכר מינימום, הזכות להתאגדות והזכות להחליף מעסיק ועוד. ניתן לראות חובות אלה של המעסיק כמס המוטל עליו למען קיום ערכי המדינה; המעסיק אינו רשאי להיפטר מהן גם אם העובד הסכים לכך. למה הדבר דומה? לעובדה שחל איסור על סחר באיברים, גם אם הקונה והמוכר מסכימים בדעה צלולה; ערכי החברה גוזרים, במקרה כזה, על הקונה מוות. חובות אלה יוצרים אקלים מסוים של יחסי עבודה בחברה כולה.
כעת, העובדים הזרים בארץ אינם נהנים מרובן ככולן של זכויות אלה. אפשר לראות את העסקתם כאילו המדינה פטרה בפועל את המעסיקים מתשלום המס המכונה "חוקי עבודה". זהו סוג של סובסידיה להעסקת העובדים הזרים. למה הדבר דומה? כאילו אסרת על סחר באיברים, אך הסכמת שאזרחים זרים יוכלו למכור את כליותיהם לתושבי הארץ (ואל תספר לי שמכירת כליה היא צעד שאף בר-דעת לא יעשה. בנסיבות מסוימות היא בהחלט הגיונית). אני איני מוכן לכך, כי סחר באיברים נראה לי לא לגיטימי. כיוצא בזה, אני סבור שחברה שרוצה ליצור אקלים נכון של יחסי עבודה אינה יכולה ליצור שטח אקס-טריטוריאלי שבו לא חל החוק; הוא חייב לחול על כולם, ללא קשר לשאלה אם העובד הבודד חש שנעשתה עימו עסקה הוגנת או לא.
בהערת אגב, הפסקת עבודתם של עובדים זרים עלולה בהחלט לגרום גם להשפעות של גידול באבטלה, ואין לי זמן כרגע להכנס לכך.
 |
|
|
