מעמדן של "הלכות בירור המציאות"

תלמיד

<חושבני שכוונת הרב אברמסקי שהתורה מתירה להתנהג כאילו יודעים שמת, עד שיבוא ברגליו>

דבריך שהתורה מתירה להתנהג כאילו יודעים שמת, עד שיבוא ברגליו נכונים, הם כדברי הרשב"א (חידושי הרשב"א לכתובות לדף ג א, שטמ"ק שם בשמו, שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קסב), שבהם הוא מסביר מדוע כשחכמים הקילו בעדות אשה, הם לא הפקיעו את קידושי הבעל הראשון, כבמקומות האחרים שבהם מצאנו, שהם הפקיעו אותם, והסברו:

"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. וא"ת מאי שנא מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה משום עגינות, י"ל דבכדי לא מפקיעי להו רבנן לקידושי אלא היכא דאיכא סרך גיטא כדהכא א"נ בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בריש פרק האשה רבה (יבמות פח א) דסמכה אהימנותיה דעד ואפילו בגוי מסיח לפי תומו, ועיקר טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, וכן פירש"י ז"ל בשבת פרק חבית (קמה ב) גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד, ואע"ג דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה, היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה לגמרי, אלא משום דסמכין אדיוקא דאיתתא, ומימר אמרי איתתא דיקא ומינסבא, וכיון שבא הבעל איגלי מילתא דלא דיקא שפיר, ומ"מ מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושיה אלא משום סרך דעד אחד ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו...".

אלא שלפי הרב שפירא ענה להם הרב אברמסקי: "על פי ההלכה, הבעל הזה מת, ולא ש"על פי ההלכה, הבעל הזה היה מת".

סיפור הדומה לסיפור העגונה של הרב אברמסקי מובא ע"י הרב אברהם ישראל רובין מרחובות על ר"י אלחנן (שו"ת "נהרות איתן" (רחובות תשסח), חלק שני יורה דעה, מראש טור א בעמוד קסז), אלא שהסבריו ומסקנתו שונים, והוא כתב:

"... עוד מצינו דוגמא לזה דתנן ביבמות ר"פ האשה רבה דף פ"ז ע"ב /צ"א ע"ב/ האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכו' והולד ממזר מזה ומזה. וידוע המעשה שהיה בכגון דא אצל רבינו רשכבה"ג רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל שאחרי שהתיר עגונה מחבלי עיגונה הבחין בנו של הרב בעיירה שבא ההרוג ברגליו לשם, ונעשתה כל העיירה כמרקחה, וכאשר נכנס בנו לאביו להודיע לו על המכשול שאירע מתחת ידו היה הבן במצב של חיל ורעדה, והבחין בזה אביו שהינו בהול מאד, ומיד שאלו מה אירע, והשיב לו שההרוג בא ברגליו והתקלה שיצאה מתחת ידו גדולה מאד. השיב לו אביו ואמר לו בפסקנות גדולה "תצא מזה ומזה והוולד ממזר" ואין טעם לבהלה, דאם היו מוכיחים לי שהתשובה שפסקתי בהיתר עגונה זו איננה נכונה, כיון שהראיות שהבאתי לפסק זה הן קלושות או מופרכות, היה מוטל עלי להצטער ולדאוג על התקלה והמכשול שיצא מתחת ידי, אבל מכיון שהתשובה והראיות הינן נכונות ומוצקות, הרי הדין שפסקתי לפי הנתונים שהיו לפני אז היו אמת כפי שנמסר הכי בידי הדיין לפסוק, דעפ"י זה היתה באמת מותרת להנשא, אלא שעתה בא ההרוג ברגליו ממילא נשתנה הפסק, ועכשיו דינה שתצא מזה ומזה וכו', וזהו דין חדש אשר אינו מבטל למפרע את ההלכה הקודמת שהיתה נכונה בזמנה.

ודברי רשכבה"ג ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל אלו בנויים גם כן על יסוד הדברים האמורים, דנמסר בידי חכמים הכח להכריע ולפסוק בדבר הלכה את הדרך אשר יעשון, ועפ"י זה מכריעים בשמים שכך הוא הדין. וכעי"ז מצינו עוד הרבה דוגמאות בש"ס ובפוסקים, וכן הוא בכל דיני ה"הנהגה" הנפסקים ע"י רוב וחזקה וכדו', ואף שיתכן שאמיתת הדברים אינו כן, מ"מ כך נמסר לחכמים לנהוג ולפסוק עפ"י כללי ההנהגה ודרכי הפסק ואע"פ שלפי האמת נשאר ספק וכנ"ל.

מיהו אם נתברר שטעו החכמים במה שפסקו והכריעו, הדין חוזר לקדמותו ומשתנה הפסק מכאן ולהבא, דדוקא לגבי עיבור החודש מצינו במשנה בראש השנה דף כ"ה ע"א דאין לי מועדות אלא אלו, בין בזמנן ובין שלא בזמנן, ובגמ' שם יליף מקרא דאתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין, והיינו דשם נתחדש שאפילו אם ידועה הטעות, מ"מ הדין כמותם לגבי כל השייך להבא מחמת העיבור המוטעה. אבל בשאר דינים אין הדין כן כדמצינו לגבי עגונה הנ"ל דתצא מזה ומזה, וכן דינים הנפסקים ע"י רוב וחזקה שאם נתבררה טעותם חוזר הדין לקדמותו ובי"ד משנים את הפסק, ולגבי מכאן ולהבא אין נפק"מ מההנהגה והפסק הקודם שהיה בטעות".

ואף שאיני יודע אם הסיפור על ר"י אלחנן אכן היה, או שהוא "בנוי" על סיפור העגונה אותה התיר ר"י אלחנן ושהיו שערערו על היתרו, ראה כאן:

,http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/agunot/perek11-2.htm

מ"מ אני בטוח שסיפור הרב רובין על הר"י אלחנן (אם היה) ומסקנותיו (אף אם לא היה) קרובות יותר לרוח ההלכה, מאשר הסיפור על הרב אברמסקי, ומסקנותיו של הרב שפירא.