בית פורומים עצור כאן חושבים

"וישלטו בנכסיהם שווה בשווה"

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-15/12/2005 20:23 לינק ישיר 
"וישלטו בנכסיהם שווה בשווה"

על המשפט הזה בכותרת חתם כנראה כל אחד ממלומדי הפורום הזה שזכה לבוא בברית הנישואין (לפחות זה האורטודוקסי).

הוא עשה את זה בשעת אירוסיו, כאשר נחתם שטר התנאים שבין בני הזוג (הראשון ופעמים גם בשני טרום החופה).

מאוחר יותר הוא יתחייב לפרנס את אשתו במסגרת הכתובה ובמקרה הטוב הוא גם יקיים את הדברים עליהם חתם. במקרים אחרים וכנראה הנפוצים יותר הוא ינצל את העובדה שהיא לא יודעת ארמית כדי שהיא תהיה זו שתפרנס אותו.

ואולם לא ללעוס שוב לעייפה את נושא שוויון הזכויות ההלכתי בא אנוכי.

המשפט הזה "וישלטו בנכסיהם שווה בשווה" הוא וודאי קדום ועל בסיסו קמו פולמוסין רבים (ולמשל באשר לזכותה של הרעיה לתת צדקה ללא רשותו של לובש המכנסיים.)

כך או כך, הוא יוצא דופן מאד במערכת ההתחייבויות המוכרת והידועה ועל כן חפץ אנוכי לידע מה מקורו ההסטורי ? נסיבותיו ?

לכאורה יש בכך ראייה יפה של מצב היחסים האידיאלי. האמנם ?

והיכן אשביע את רעבוני אם לא במקום הקדוש הזה שלצערי אין זמני בידי להסתופף די הצורך בין כתליו ?




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/2/2022 00:04 לינק ישיר 

מאמר בנושא


רב העיר בת ים הרה"ג אליהו בר שלום

ויכוחים בין בני זוג

18.10.2007

בעל ואשה מתווכחים, האם ע"פ ההלכה יש לאחד משניהם כח רב יותר?


כשהבעל והאשה אינם משתווים בדברים מסוימים, מי זכותו על השני יותר?


כשבני הזוג אינם משתוים על דברים שביניהם, והם דברים קטנים שאינם עיקריים בדת או בחשיבות, אלא שהופכים את החיים ביניהם לחסרי הסכמה, האם על פי היהדות יש איזה כלל לקבוע מי צריך לשמוע למי ?. (כגון, שהם במכונית או בבית, ויש להם רק טיפ אחד, ושניהם רוצים לשמוע כעת איזה שיר, והוא אוהב סגנון פלוני ורוצה לשמוע דווקא דבר כזה, והיא אוהבת סגנון אלמוני ורוצה לשמוע דווקא דבר כזה; או שיש ביניהם ויכוח איזה בגדים הוא או היא ילבשו, באופן כללי, או ביום פלוני ולאירוע פלוני, האם כפי שנראה לו או כפי שנראה לה, וכהנה ויכוחים על עניינים שהם באמת קטנים. ומצד עצמם הם אינם מרוצים לוותר זה לזה, האם יש כלל שמחייב את האחד כלפי זולתו).

האם מצד הבעלות על הממון יש למישהו זכות רבה יותר
והתשובה בזה, שמצד דיני הממונות אי אפשר לאף צד לכוף את הצד השני. דמצד בעלות הממון הרי כל אחד מהם רשאי לעשות בין בממונו ובין בממון הבן-זוג כרצונו; שאם המדובר על נכסי האשה (טייפ או בגדים שהם רכוש האשה לפי ההלכה), הנה אם הם נכסי מלוג שלה (כמו רוב נכסי האשה בבית המשותף), יש לה בוודאי זכות להחליט מה לעשות בנכסיה, אבל כיון שגם הבעל רשאי לאכול פירות בנכסי מלוג, וזה כולל גם את רשות השימוש, א"כ הוא יכול להשתמש בהם כרצונו. ואם הם נכסי צאן ברזל (היינו שניתנו לאחריות בעלה, כמו נכסי הנדוניא), בוודאי יש לו זכות שימוש בזה, אלא שהוא חייב לאפשר לה ג"כ שימוש, וממילא נשאר כוחם שווה. ואם המדובר על נכסי הבעל, שהם שלו לחלוטין, הנה כשהיא נושאת ונותנת בבית כרוב נשים בזמנינו, יש לה זכות שימוש בנכסיו. וממילא חזר להיות כוחם שווה בזכויות השימוש.
והנה,  מקור הראשון שמצאנו שכותבים "וישלטו בנכסיהם שוה בשוה", הוא בשו"ת מהרי"ק (שורש נז) שאם כותבים כך, הבעל חייב לאפשר לאשתו שימוש בפירות. ובמהרש"ם (ח"א סימן מה) כתב שבזמן השו"ע והרמ"א לא כתבו תנאי זה בשטר שידוכין, אבל כהיום נוהגים הכל לכותבו. ויש לדון כאשר הוא והיא רוצים כאחד להשתמש בפירות (למשל לנסוע במכונית שלה) יד מי חזקה יותר. דמאן לימא שתקנו לו פירות "על חשבונה". ועיין בב"מ צו: בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, ועיין רמב"ם פ"א משאלה ה"ה דהמשאיל או המשכיר לחבירו לזמן, אינו יכול לתובעו בתוך הזמן, דהחפץ קנוי לו לזמן זה. אבל באמת לא מסתבר לומר שגם אשה מקנה את הפירות לכל החיים לבעלה, על חשבון יכולת השימוש שלה. גם חז"ל אינם צריכים לעשות כן לצורך תקנת פדיונה. ובלא"ה מסקנת הגמרא דלא הוי שואל או שוכר, אלא הוי לוקח, ולהר"י חייב בפשיעה דלא גרע משומר חנם, ולהרמב"ם פטור דהוי שמירה בבעלים. מ"מ לא הוי גדרי שומר רגיל. ואין לי מקור לע"ע לומר שעשו אותו בעל כח רב משל כוחה, גם אם לא כתבו וישלטו בנכסיהם שוה בשוה.

האם דין הבעל עם אשתו כדין אדון ועבד שצריך להעדיף את העבד עליו
ויש לנו לחפש כעת אם כוחו יתר עליה או כוחה יתר עליו מצד דינים אחרים. זה יצא ראשונה, לדון במה שאמרו חז"ל (הובא בתוספות קידושין דף כ ע"א ד"ה כל, מדקדוק הירושלמי) על אדון ועבד שכשיש רק כר אחד חייב האדון ליתנו לעבד, אם גם באיש ואשתו כשיש רק כר אחד צריך לתת לה, או כשיש רק טייפ אחד חייב לאפשר לה את השימוש בו על חשבונו, או כשיש רק פלאפון אחד בבית ושניהם יוצאים מי יקחנו, וכיוצא בזה. שהרי הבעל חייב לאפשר לה שימוש בכל מה שהוא היה משתמש באותו מצב, כמו שלמדו חז"ל (בכתובות סא:) מיתור הלשון "והיא בעולת בעל" - בעלייתו של בעל, "עולה עמו ואינה יורדת". והיא הלכה פסוקה בשו"ע (אבה"ע סימן פב ס"ג וסימן פט ס"א), ולהלן נדבר בכמה תשובות.
אבל באמת אין ללמוד משם, כי באדון ועבד הדבר נגזר מהפסוקים שיש שם, כמ"ש התוספות הנז' "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו,, דפעמים אין לו אלא כר אחת, אם שוכב עליו  בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת  סדום, נמצא שעל כורחו צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו". אבל בחובת "עולה עמו" שנאמר באשה, יעויין במפרשים לפרשת לך לך עה"פ וילך אתו לוט ובפרשת בלק עה"פ וילך עמו, שהמילה "עמו" פירושה כמוהו בשוה ממש. ושם עדיין לא למדנו  שצריך ליתן לה יותר ממה שיש לו, או שלה יהיה ולו לא. ואע"פ שהאשה חייבת לשמש לבעל כמ"ש בכמה תשובות להלן, מ"מ לא ירדה עד גדר עבד שכנגד זה יאמרו שצריך לפצות ולתת לה על חשבון עצמו. [ויעויין שו"ת בנימין זאב סימן פח, שם לשונו "ואפילו קונה אמה עבריה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו", אבל איו זה אלא ביטוי מליצה להראות את חובתו לכבד אותה, כיעויין שם].

האם שייך כאן הכלל שבענייני העולם יש לשמוע לעצת האשה
ועוד בה שניה, לדון מצד אחר, הוא מה שאמרו חז"ל שבענייני העולם צריך הבעל ללכת אחר דעת אשתו. וזה מבואר בגמרא (ב"מ דף נט ע"א) שם הביאו את הברייתא ד"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם", והקשתה הגמרא והא אמרי אינשי איתתך גוצא גחין ותלחוש לה (פירש"י כפוף עצמך ושמע דבריה), ותירצה, לא קשיא, הא במילי דעלמא והא במילי דביתא; לישנא אחרינא הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא". הוי אומר שבעניינים שאינם רוחניות על הבעל ללכת אחר דעת אשתו. ואמרו במדרש במדרש (ב"ר פרשה יח אות א) "ויבן" ה' את הצלע, בינה יתירה ניתנה בה.
אולם הדבר ברור דאין זה נגע לנידוננו. כי שם מיירי בויכוח מה לעשות כלפי אחרים, או כלפי הבית, אבל לא בויכוח של הבעל עם אשתו מה לעשות כלפי עצמו, שבזה אינו צריך לותר על רצון עצמו. וכמדומה שמעולם לא אמרו חז"ל באיזה מקום שצריך אדם לעשות רצון אשתו, רק ההיפך, אמרו שבח לאשה כשרה, שהיא עושה רצון בעלה. ואדרבא, ממה שהקב"ה אמר לאברהם אע"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ופירשו חז"ל לקול רוה"ק שבה, משמע שבלאו הכי לא היה שומע בקולה.
(וראיתי בספר שו"ע למידות אורח מישרים (מהרב קלינמאן זלה"ה, בסימן כג ביאור אות ו), שהקשה עמ"ש הבאה"ט שהאיסור ללכת אחרי אשה הוא דווקא בתוך ד' אמות, א"כ מה התלונה על מנוח דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו דילמא הלך בריחוק ד' אמות, ומוכיח דהיינו אחרי עצתה, שההולך אחר עצת אשתו נופל בגהינם כנ"ל. וגם אדה"ר הביא מיתה לעולם שהלך אחרי עצת אשתו, וגם אחאב הרבה להרשיע כדכתיב בפסוק מפני שהסיתה אותו אשתו, ע"כ דברי הבאר היטב, והקשה השו"ע למידות, הא בוודאי אפשר לפעמים שגם עצת אשה תהיה לעזר ולהועיל ואפילו לאדם גדול, שהרי עמרם גדול הדור היה והלך בעצת בתו, ואין חילוק בין ביתו לאשתו, גם אמחז"ל חכמת נשים בנתה ביתה על אשתו של און בן פלת שעצתה הצילתו וכו'. (א"ה עוד יש להוסיף: עצת ונבואת אסתר למרדכי. גם נוסיף דברי הר"ן נדרים נ ע"א על דברי ר"ע שלי ושלכם שלה הוא - היא שנתנה לי עצה ללכת לבית המדרש), וא"כ לא יתכן לומר שאין ללכת אחר עצת אשתו כי היא לא חכמה. וא"כ למה נופל בגהינם. ותירץ, דמ"ש ההולך אחר עצת אשתו נופל בגהינם היינו דוקא לילך אחר עצתה נגד דעת עצמו שחושב בענין זה ההיפך ממנה, או לילך אחר עצתה לתומו, מבלי להבחין בעצתה הטובה היא אם רעה. אבל כשהוא מחליט לבדו, הנה במילי דשמיא לא יבקש עצתה, אע"פ שיכול לשמוע עצתה אם היא טובה, ואינו חייב להשליך עצתה מכל וכל אחרי גוו בשביל שהיא עצת אשה בלי הבחנה ושום שכל. ומשא"כ במילי דעלמא יבקש את עצתה, והיא מכרעת אם הוא שקול בדעתו. עייש"ב הנחמדים. והוא כדברינו. ומ"ש שעמרם הלך אחר עצת ביתו בלא"ה לא קשיא, דזו היתה נבואה, וכמ"ש חז"ל ותקח מרים הנביאה היכן נתנבאה, כשאמרה לאביה עתידה אמי להוליד בן כו'. גם מ"ש און בן פלת הלך אחר עצת אשתו, י"ל דליכא למישמע מיניה, דהיא חייבה אותו ולא יעצה לו).

האם ויתור הוא "כבוד" לאשה או "אהבה" לאשה?
והנה, חז"ל כללו לנו כלל בחובת האהבה והכבוד אל האשה. הוא מה שאמרו (ביבמות סב: ובסנהדרין עו:, ונפסק ברמב"ם שנביא להלן) שחובת האיש היא לכבד את אשתו ביותר מגופו, ולאוהבה כגופו. ויש איפוא לברר אם הויתור (בכל ויכוח שלפנינו) הוא מצד אהבה או מצד כבוד. שאם הוא חובת אהבה לאשתו אינו חייב ביותר משל עצמו, ואם הוא מצד החובה לכבדה חייב לכבדה אע"פ שלו לא יהיה. [שיש לנו להעיר פה אל כלל גדול, כי חובות הלבבות ועבודות הנפש ותיקון המידות, אינם התפרצויות מזדמנות שיש לפי טבעו של אדם, אלא הם חובה לעבוד ולהתנהג בהם. ולמשל כשציותה התורה על השמחה, חובה היא לעבוד להיות שמח. ובספרים כתוב איך להגיע לזה. וכן האהבה לאשה, אינה רגש תענוג שפתאום בא לאדם ופתאום הולך ואין לו שליטה על זה, אלא היא אהבת אמת, כאהבת חברים, שיש עבודה לקנותה, ויש יכולת לקנותה, ויש חובה לבעל לקנותה ביחס לאשתו. וזה על ידי שיתבונן בטוב שיש לו בגללה. וכן כשצוו חז"ל לכבד את אשתו, אין זה דבר שפעמים הוא יכול ופעמים אין לו חשק, אלא חובה ללומדו, כמו שחובה לדעת איך עושים קידוש ואיך מלוים לחבר. ועיקר האהבה היא הדאגה והנתינה האמיתית למי שהוא אוהב. ועיקר הכבוד הוא לרומם את השני ולתת לו הרגשה שהוא חשוב בעיני המכבד (ושהוא חשוב בכלל). ועבודה זו אינה תלויה במצבי רוח וכיוצ"ב, אלא היא חובה קיימת. ועבד העושה את רצון הבורא כל הזמן, חייב להתנהג כפי הגדרות הלכות אלו כל ימיו. ושמור היטב כלל זה].


[ויתכן לומר דבאמת גם גבי אהבה היה ראוי לצוות את הבעל שיעדיף את אשתו עליו, ויאהב אותה יותר מאשראת עצמו. אלא שבאהבה אי אפשרי לצוות כך, כיון שאדם אוהב את עצמו בלבד יותר מכל. ומשא"כ כבוד אפשר לכבד את זולתו יותר מאשר את עצמו, ולכן בכבוד חייב כך. ולעולם - את המקסימום שאפשר לדרוש מהבעל אנחנו דורשים. עוי"ל, כי באו לומר כאן שהכבוד יהיה יותר מהאהבה. כי בין אוהבים אין נשמרים גינוני כבוד, וקמ"ל שמעל האהבה יהיה כבוד, דאחרת בטלה אהבה בטלו הנישואין, אבל הכבוד ימשיך לעולם. ויש עוד להרחיב בזה ואכמ"ל. ויל"ע, אם גם האשה חייבת לכבד את הבעל ביותר מגופה ולאוהבו כגופה. ומסתבר שכן].


עכ"פ לדידן, כשיש ביניהם ויכוח והבעל צריך לותר, יש לבדוק בכל מקרה אם הויתור פה הוא נושא של אהבה, או נושא של כבוד . וגבי בגדי האשה (כשהויכוח ביניהם הוא איזה בגד תלבש), הוא הויתור הוא ענין של כבוד, כמו שנבאר היטב בעז"ה באות הבאה. שהלבשת האשה הוא כבודה. ורצונה הוא כבודה. ובזה נראה יותר שחובת הויתור עליו.
אך כאשר ימצא שכוחו וכוחה שווים בשווה מצד הדין היבש, כמו שאר דברים שאינם בגדי האשה, נראה דמצד המוסר והנהגת הבית, החובה על האשה לוותר. דהנה הרמב"ם (בפט"ו מאישות הי"ט וכ) פירט את כל ענייני המוסר והיחס שבין איש לאשתו ובין האשה לבעלה, ויש לדקדק היטב בלשונו כנודע, וככל שאר הלכות שיש משקל גדול לדקדוק לשון הרמב"ם כן גם בזה. ומדקדוק לשונו עולה שעליה לוותר, כי חובת האיש אליה הוא רק לכבדה, ולא חובה להשוות את דעותיו אליה; ואילו בחובות האשה לבעלה הצריך הרמב"ם שהיא תשווה את דעותיה אליו. וזה לשונו: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא". עכ"ל הרמב"ם. ודקדק בלשונו שהצריך רק לכבדה, אבל היא צריכה לכפוף דעתה אליו. הרי שהיא צריכה לעשות על פיו ורצונו ודעתו, ולא ההיפך.
ויעויין במדרש תלפיות (ערך יעל) אחר שהביא מהתנא דבי אליהו "מה טיבה של יעל שבאה תשועה על ידה, אמרו, אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה". הוסיף בזה המדרש תלפיות מילים נמרצות: "א"ה, יהדות האיש תלוי בעשות אשתו רצונו. כי זה גורם שלא יחטא. כי בעבור רצונו ומנגדו בכל הדברים בין בשינוי המאכלים בין בשינוי המלבושים וכן בכל הדברים שבינו לבינה, מביאו לתת עינו באשת חבירו ולעבור על לא תחמוד אשת רעך, והניאוף מביאו לשאר עבירות קשות וכו' עד שמוציאו מן העולם ומאבדו מעולם הבא. והאשה גורמת לכל זה. לכן קאמר בעל המאמר אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה, רמזו כל האמור בדברים מועטים אלו, שאע"פ שתהיה כשרה בדברים אחרים חוץ מבעלה, אינה נקראת כשרה כי אם בעשות רצון בעלה דוקא. ואע"פ שתהיה רעה לאחרים".

הבעל אינו יכול לקבל את חובות הויתור של האשה בכח
אלא שנוסיף מאידך, כי על הבעל לידע שאי אפשר לו לתבוע דבר זה או לקחת אותו בכח. וכבר השל"ה הזהיר שמאוד ראוי לבעל שלא ליקח בבית שום דבר בכח, אע"פ שהוא הצודק וגם יש לו אפשרות מעשית לקבל את הדברים בכח, אלא שיביא את אשתו למצב שגם היא הסכימה לזה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה שקיבל נבואה מה' שעליו לילך לארץ ישראל, ולא בא אל נשותיו בהודעה על דבר ה', אלא לקח אותם השדה ביחידות ובאהבה וסיפר לנו סיפורים איך שהוא נאמן להם, ועבד את אביהם ואביהם רימה אותו, "סיפורים", במקום להודיע להם שזה רצון ה', וה' דיבר איתו אישית, וכך עושים. (ואחר היה מתגאה בזה ומכריח את אשתו). והוא פייס אותם בדברים של נשים. עיי"ש דבריו המתוקים.
ונוסיף בזה כלל גדול לבעל, דלפעמים באמירת אותו דבר עצמו, בניגון אחד, משיגים את הדבר, ובאותם מילים עצמן, בניגון אחר, של הטפש, לא משיגים את הדבר. ושמעתי הוכחה רבה מהאמור בתורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ודרשו חז"ל אמירה רכה לנשים ודברים קשים כגידים לאנשים, ואח"כ כתוב מה לומר "אתם ראיתם וכו' ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו", ואח"כ מסיים הפסוק "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" ופירש"י מחז"ל "לא פחות ולא יותר". [ובמקו"א כתבנו למה נצטווה משה שלא לשנות את הדברים כלל, וכאן אמ"ל]. אבל יש להקשות, אם משה רבנו מוגבל שלא להוסיף ולא לגרוע כלל מהמילים, מה שייך עוד שתהיה אמירה רכה לנשים ואמירה קשה לגברים, הרי לשניהם צריך לומר בדיוק אותו הדבר?. ומוכח שניגון הדיבור משנה לחלוטין את האמירה.
והכופה את אשתו, בדיבורים קשים, או בניגון קשה, או בכוחנות אחרת, אע"פ שמשיג את רצונו, אבל בזה היא נעשית בזויה בעיניו. ואמרו: "כי מכבדי אכבד", ולא יקבל הבעל כבוד ממנה אליו רק אם אם יכבדנה באמת. וגם ידע לטובתו כי אין דבר שמעמיד את האשה על רגליה כמו הידיעה שהיא חשובה בעיני בעלה. (כלשון הסטייפלער זלה"ה באיגרתו "עיקר תקוה אשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה". ובאמת דבר פשוט וידוע לכל, כי כל אשה אומרת שכאשר בעלה אוהב אותה, יש לה כח לכל דבר פי כמה מאשר כאשר איננו אוהב אותה). אבל בעל שתובע מאשתו בכח את ישום הכלל הנ"ל שעל האשה לעשות רצון בעלה, הנה אע"פ שהוא מרויח רווח קטן בטווח הקצר, שנעשה רצונו, הוא מפסיד המון ברווח בטווח הארוך. ודומה למי שמשטרה ניצבת לו ממול הצומת והוא עובר באדום ומרויח דקה של נסיעה אבל אח"כ עובד שבוע כדי לשלם את הרפורט. וחז"ל אמרו "(בב"ר תחילת פרשה נד) "ברצות  ה'  דרכי איש גם איביו ישלים אתו, רבי יוחנן אמר זו  אשתו,  שנאמר (מיכה ז) אויבי איש אנשי ביתו". ומבואר דבעצם היא יכולה להיות אוייבת לו, ופשוט שרק בו תלוי הדבר. כי איזהו מכובד, המכבד. ומיהו אהוב - האוהב. 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/2/2022 00:05 לינק ישיר 

אברהם-חיים שרמן "'הלכת השיתוף' – אינה מעוגנת בדיני ישראל" (1999)

 David
לחץ כאן ↓ לקרוא את המאמר המלא

אברהם-חיים שרמן "'הלכת השיתוף' – אינה מעוגנת בדיני ישראל" תחומין 19 (1999) 205

 

"'הלכת השיתוף' – אינה מעוגנת בדיני ישראל"

,

במאמרו "הלכת השיתוף – האם דינא דמלכותא?" (תחומין יח 31-18) הציע ה"ר שלמה דייכובסקי שליט"א בפני חכמי התורה לשקול את האפשרות לקלוט בדיני תורה את דינא דמלכותא המכונה "הלכת השיתוף", שהינה חקיקה שפוטית המקובלת על מערכת המשפט האזרחי ומבוססת על חוק יחסי ממון בין בני זוג שנחקק בכנסת. ולא עוד, אלא שהעלה הצעת החלטה בפס"ד של בית הדין הגדול (תיק מס' 34923-21-1) שביה"ד האזורי יכול לדון בחלוקת רכוש לפי הלכת השיתוף בהתאם להסכמת הצדדים.

על בסיס קליטתו של דינא דמלכותא בתוך מערכת השיפוט הרבני כבר עמדתי בתגובתי שנתפרסמה אף היא באותו כרך (עמ' 40-32). עוד אשוב לנושא זה כאן, אבל קודם לכך אתייחס לכמה נקודות נוספות שהועלו במאמרו של הר"ש דייכובסקי. לאחר שעיינתי שוב בסוגיה ובדברי כבוד הרב, נראה לי שאין לקבל את הצעתו ומסקנותיו ע"פ משפטי התורה וההלכה.

 

א. ההסתמכות על שטר התנאים

1. יש הסוברים שלשון התנאים הוא מליצי ואינו מחייב

2. האם יש הבדל בין התנאי "ולא יבריחו" לבין התנאי "וישלטו שוה בשוה"?

3. באלו נכסים ניתנה לאשה זכות ע"י שטר התנאים?

4. אלו זכויות הוקנו לאשה בנכסים ע"פ התנאי?

 

ב. אומדנא על סמך חוקות העמים

 

ג. הסכמת הצדדים

 

ד. הלכת השיתוף איננה תקנת הציבור

 

ה. סיכום

 

נספח: תגובת הרב שלמה דייכובסקי

1. הסתמכות על שטר התנאים

2. אומדנא על סמך חוקות העמים

3. תקנה לטובת הציבור

4. דיון בערכאות ועל פי ערכאות

 

תגובת מחבר המאמר לנאמר בנספח

 

א. ההסתמכות על שטר התנאים

 

1. יש הסוברים שלשון התנאים הוא מליצי ואינו מחייב

הר"ש דייכובסקי קבע (עמ' 25) שהלכת השיתוף מעוגנת במנהגי ישראל, שהרי בנוסח שטר "התנאים" המקובל נאמר "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה, ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה וחיבה". הוא הביא את תשובת המהרי"ק (שורש נז) שבה הסתמך על פיסקה זו שבכתב התנאים, והחרים בעל שהבריח כל אשר לאשתו – נדוניתה, תכשיטיה ואפילו את טבעת הקדושין – בטענה שאשתו מורדת בו  ומורגלת בקטטה. לדעת המהרי"ק, כל זמן שלא הביא הבעל ראיה לטענותיו, כנדרש ע"פ דין, אין הוא רשאי לתפוס נכסים ולהבריחם משימושה של האשה –

כי על מנת כן מכניסין הנדוניות, שיהנו מהן הבעל והאשה יחד, ומשועבדים כל הנכסים גם למזונות האשה ולפרנסה. וכל שכן בהיות התנאים מבוארים, שישלטו שניהם שוה בשוה בנכסים ולא יבריחו זה מזה. ואפילו מקדש את האשה על תנאי שהוא מבטל מה שהוא מחוייב לה מן התורה, כמו שאר כסות, קיימא לן (כתובות נו,א) הלכה כרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים – כ"ש וכ"ש שהתנאי הוא אדרבא לקיים מה שכתב בתורה, דהיינו שיהיו הנכסים עומדים בחזקת שניהם למען שגם היא תזון ותתפרנס מהם. בודאי תנאו קיים, ואין רשאי לבטל התנאי כלל.

אמנם דברי המהרי"ק מלמדים שלדעתו נוסח כתב התנאים "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה …" הוא תנאי מחייב, כפי שהוכיח בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' מה, אולם דבר זה אינו מוסכם בין הפוסקים.

בשו"ת בית-יצחק (להר"י שמלקיש) אה"ע ח"א סוף סי' קי, נסתפק בתוקף נוסחם של התנאים "רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה כאורח כל ארעא" – "אם הדין כן באמת שישלטו בנכסיהון שוה בשוה, הואיל ומתנין כן בפרוש; או אין כותבין כן רק לשופרא דשטרא. דלכאורה, כיון שהבעל נותן כתובה, הוא השליט בנכסים, והאשה אינה יכולה לעכב, רק אם מבזבז בנכסים. ועוד, כיון שלא כתבו תנאים אחרונים קודם הנשואין, מחלה לתנאי זה המבואר בתנאים הראשונים."

מה שנסתפק בו הר"י שמלקיש היה ברור ופשוט לה"ר שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא ג תשובה קפא). לדעתו, ברור ופשוט שאין לראות בנוסח זה תנאי מחייב, אלא שופרי דשטרא ולשון ברכה. הוא דן אם מותר ליקח מנשים צדקה בלי רשות הבעלים. הוא תמה על מי שרצה להתיר זאת מכח הכתוב בתנאים "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה" – הוא תמוה מאוד לחדש דבר זה, דבזה יתבטל כמה דפין בש"ס ובש"ע, אשר מבואר ההיפוך. ובודאי מה שכתוב שישלטו בנכסיהון שוה בשוה, הוא שופרי דשטרא, והדרך לכתוב כן בכל התנאים. ואין זה תנאי, רק דרך ברכה מן הכותב והעדים, מברכים אותם שיהיה ביניהם שלום ואחדות, עד שיסכימו להיות שולטין בנכסיהון בשוה, אבל אין זה דרך תנאי. ואם נאמר ונדייק בלשון הזה דוקא, אף אנו נאמר: בלשון 'בנכסיהון' משמע מה שיהיה לכל אחד נכסים, והיינו שהבעל בנכסין שלו ובנכסי צאן ברזל, והאשה בשלה בנכסי מלוג שלה; או הכונה רק על נכסי מלוג בלבד – בזה יד שניהם שוה, אבל לא בנכסי צאן ברזל, שזה אינו שלה כלל רק שלו לבד; אבל נכסי מלוג הוי של שניהם. גם יש לומר הכונה של 'בשוה' – שהוא לא יעשה בלי עצתה, והיא לא תעשה בלי עצתו, והוי הכונה להיפוך. ובדין נ"מ באמת כן, דדעת שניהם בעינן, אבל היתר שלו – חלילה לחדש כן.

אמנם המהרש"ם, כמובא לעיל, חלק על קביעתו של הר"ש קלוגר, והוכיח מדברי המהרי"ק הנ"ל, שהתנאי "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה" אינו מליצה ושופרי דשטרא, אלא תנאי מחייב בין הבעל לבין האשה.

 

2. האם יש הבדל בין התנאי "ולא יבריחו" לבין התנאי "וישלטו שוה בשוה"?

לכאורה, המהרי"ק, שדן בשאלה של בעל שהבריח נכסים מאשתו, קובע שרק התנאי "ולא יבריחו זה מזה" הוא תנאי המחייב את הבעל, אבל אין בדבריו הגדרה באשר למהות התנאי "וישלטו בנכסיהן שוה בשוה". הר"ש קלוגר לעומת זאת דן בתנאי "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה", ולדעתו תנאי זה אינו מאפשר לאשה ליתן צדקה מנכסי הבעל, כיון שאין בו מתן בעלות לאשה בנכסי בעלה (כפי שקובעת הלכת השיתוף), אלא זהו לשון ברכה בלבד.

אמנם עיון מדוקדק בדברי המהרי"ק מלמד שלדעתו שתי הלשונות – "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה"; "ולא יבריחו ולא יעלימו" – הן שני צדדים לתנאי אחד, והוא שהנכסים שהכניסו הבעל והאשה יהנו שניהם בהם יחד, והם יהוו הבסיס למזונות ולפרנסת שניהם ושאר צורכיהם כבעל ואשה. הלשון "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה" באה לחזק את התנאי, לומר שיעשו הכל לקיימו, שלא יבריחו ולא יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה וחיבה. מכח הבנת תנאים אלו החרים המהרי"ק את הבעל שהבריח את נכסי אשתו ואת תכשיטיה ומנע ממנה את השימוש בהם, ובזה עבר על התנאי "וישלטו בנכסיהון ולא יבריחו ולא יעלימו".

מכח דברים אלו דחה המהרש"ם את הבנתו של הר"ש קלוגר בפירוש התנאי "וישלטו בנכסיהון", וצידד בהבנת הרב השואל את הרש"ק, שתנאי זה מאפשר לאשה ליתן צדקה מכספי הבעל, ואין הבעל יכול למחות מפני שמשיאה שם רע בין שכנותיה. לדבריו, מתן הצדקה במידה הראויה משרת את מסגרת חייהם המשותפים של הבעל והאשה, כדי שלא יצא עליה שם רע בין שכנותיה.

 

3. באלו נכסים ניתנה לאשה זכות ע"י שטר התנאים?

כבר ראשון קדמון, הלא הוא מהר"י וייל, ראה בלשון שטר התנאים "וישלטו בנכסיהן שוה בשוה" תנאי גמור ומוסכם. הוא דן (שו"ת מהר"י וייל סי' קלד) באדם (ראובן) שתבע את חתנו (שמעון) ואת בתו (לאה) על שהפרו את הכתוב בתנאים. טענתו היתה "שהנדוניא פיחתה הרבה, ואי אפשר אלא ע"י ותרנות יותר מהראוי שעשה שמעון חתנו בלי ידיעת בתו אשת שמעון. וראובן אסיק אדעתיה שזה הברחה הוא, ונמצא ששמעון עבר על התנאים. ומהאי טעמא תבע קנס ס' זהובים מלאה." דעת מהר"י וייל היא:

<* style="box-sizing: inherit; margin: 0px 0px 15px; background-color: #f9f9f9; border-left: none; font-style: italic; padding: 20px; quotes: "" ""; position: relative; border-right: 4px solid #ffab1f;">

"ראובן צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. אין לו על לאה לא ערעור, לא קול ולא טענה בשביל תביעה זו – חדא, דפשוט הוא טפי מביעתא בכותחא דכל כי האי גוונא אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא. ודווקא בקנס שמקבלין בשעת השידוכין גובין מטעם מנהג, ומטעם שהחוזר בו מבייש את שכנגדו, כדאיתא במרדכי פרק הריבית ובהגה באשירי פ' זה בורר; אבל הכא, כיון שכבר נעשה המעשה ונגמר הנשואין, מכאן ואילך אין כאן לגבות משום מנהג ולא משום ביוש, וק"ל. ועוד, שפיר קמתרצו לאה ושמעון, שלא הבריח שום דבר מאשתו, רק הוצרך ליתן מסים ומלבושים הצריכים לו, וגם קנה חגור, כסף וצעיף, ולמד שחיטות, ולעיתים הוציא בסעודת מריעים כמנהג המדינה. ומסתבר טעמייהו בזה, דאין על אשתו למחות בידו דברים כה"ג. ודמיא להא דפרק המדיר, "המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה…"

מדבריו ברור שלדעתו התנאים הינם תנאים גמורים, ורק הקנס שכתבו בכתב התנאים אינו חל על אי קיום תנאים אלו. וכך הבין מדבריו בעל נחלת-שבעה (ח,ט אות א); ואף הבין שלדעת מהר"י וייל רק אחר הנישואין לא חל הקנס, "אבל קודם הנישואין, אף אם עבר על מקצתם חייב בקנס." התנאים "וישלטו בנכסיהון ולא יבריחו ולא יעלימו" הם אפוא תנאים גמורים ולא נכתבו לשופרא דשטרא וכברכה וכמליצה בעלמא.

דברי מהר"י וייל מלמדים על העקרון שיש לראות בתנאים אלו תנאים גמורים ומחייבים, וגם על מהותם של תנאים אלו, אל מה הם מתייחסים ועל מה הם חלים, ויש ללמוד מדבריו דברים שונים. את הלשון "וישלטו ולא יבריחו" פירש מהר"י וייל: "הזוג שניהם ישלטו בנכסים, ולא יבריחו זה מזה בלי רשות וידיעת של אחר" – כלומר, הוצאת הנכסים והשימוש בהם, הן ע"י הבעל והן ע"י האשה, ייעשו תוך ידיעתו והסכמתו של הצד שכנגד. מהרי"ו הוסיף בתשובתו, שאין צורך בנתינת הסכמה מפורשת, ודי בכך שכל אחד מהם מוציא מהנכסים למטרות מקובלות במסגרת חייהם המשותפים וצרכיהם לנישואין והמשפחה, למרות שלא ניתנה הסכמה מפורשת. משום כך לא ניתן למחות כאשר הבעל הוציא מהנדוניה לצורכי מיסים ומלבושים, קניית חגור וצעיף, ללימוד שחיטה ולסעודת מרעים, כדברי מהרי"ו בתשובה.

אולם הסכמה זו, וכן הסכמה מכללא, דרושות לדעת מהרי"ו רק לגבי הנדוניה שהוכנסה ע"י אבי האשה לצורך חייהם המשותפים כבעל ואשה וצורך ביתם ומשפחתם. ביחס אליה קיים התנאי שישתמשו בזה ברצון וידיעת שניהם. אמנם מהרי"ק הרחיב את חלות התנאים הללו – "לא מבעיא שאין יכול לתפוס נדוניתה שהכניסה היא, אלא אפילו מה שהכניס אינו יכול לתפוס, כי על מנת כן מכניסין הנדוניות שיהנו מהן הבעל והאשה יחד, ומשועבדים כל הנכסים גם למזונות האשה ולפרנסה…" – היינו גם נכסים של הבעל שאין לאשה כל בעלות עליהם, שלא כספיקו של הר"ש קלוגר, שמא לא חל הבטוי 'ונכסיהון' אלא על נכסי מלוג, שלשניהם יש שיתוף בהם, זו בגוף וזה בפירות. הר"ש קלוגר הוכיח כן מהמלה 'בשוה', המתאימה יותר שתתייחס "לנכסי מלוג שעליהם דעת שניהם בעינן, אבל על שאר הנכסים שהם שלו חלילה לחדש כן."

קביעתו של מהרי"ק, שהכוונה היא גם לנכסיו של הבעל המשועבדים למזונות ולפרנסה, סותרת את הסברו של הר"י שמלקיש בבית-יצחק, שהתנאי "וישלטו בנכסיהון" אינו אלא שופרא דשטרא, המקנה לאשה זכות עיכוב רק למקרה שבו הבעל מבזבז בנכסים, אבל במצב רגיל אין לה כל שליטה על נכסיו.

 

4. אלו זכויות הוקנו לאשה בנכסים ע"פ התנאי?

אולם זכות זו שיש לאשה בנכסים על פי התנאי אינה זכות מליאה ומוחלטת. דיונו של הר"ש קלוגר היה במידת ההיתר ליקח מנשים צדקה בלי רשות הבעלים, והוא דחה אפשרות זו בקובעו שהתנאי אינו אלא לשון ברכה.

בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' מה הביא את דברי השואל והמשיב בשו"ת טוב טעם ודעת, והעיר עליהם מתוך דברי מהרי"ק, שמשמע מהם שהתנאי הוא תנאי גמור על כל נכסיו של הבעל. אולם כל דבריו הם ביחס לקיום מצות הצדקה ע"י האשה. הוא מיישב את הקושיה, שבש"ס ובשו"ע לא התחשבו בתנאי זה – "אפשר שבזמן הש"ס ושו"ע לא נהגו לכתוב כן, משא"כ בזה"ז. ואף שאין בידינו לחדש דבר זה, אבל עכ"פ יש לקיים דברי הר"מ מינץ הנ"ל, דבעשירה גדולה ונדרה לפי ערך עושרה, ובפרט שכבר קיימה דבריה ונתנה, דודאי מעשיה קיימין, ואין להוציא מיד המוחזק – דבזה לכולי עלמא מועיל תנאי דישלטו בנכסיהון שוה בשוה."

הרשות נתונה אפוא לאשה להשתמש בנכסי בעלה לצרכי מזונותיה ופרנסתה, והדיון הוא האם מתן צדקה אף הוא נחשב לצרכיה, ויכולה היא לתת צדקה גם בלי ליטול רשות מבעלה. כך עולה גם מנשוא דיונו של מהר"י וייל, שהוא שימוש בנדוניה לצורכי מלבוש, לימוד שחיטה ומסיבות חברתיות. למרות שאין אלו הוצאות למטרות משותפות של הבעל והאשה, מכל מקום נתונה הרשות לבעל להשתמש בכספי הנדוניה שהכניס אבי האשה גם לצרכים אלו. הוא מדמה את הוצאת הבעל למטרת סעודת מריעים אל הצורך החברתי של האשה לילך לבית המשתה, כמבואר בכתובות עא-עב.

כך גם בשו"ת מהר"מ מינץ (תלמידו של מהר"י וייל) סי' ז שאלה ג דן במתן צדקה ע"י אשה עשירה לקרובותיה. גם הוא פוסק שבעלה אינו יכול למחות, ואף הוא ראייתו מכתובות עא,ב, שהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אבל או לבית מהשתה, יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה… מפני שמשיאה שם רע. מהר"מ מינץ למד מכאן למצות צדקה: "מה לדבר רשות אינו יכול למחות בידה, מכל שכן ליתן צדקה שהוא מצוה רבה."

תשובה דומה בענין מתן צדקה אנו מוצאים בתשובות מהרי"ל החדשות (מהדורת מכון ירושלים סי' קט) שדעתו כדעת המהר"מ מינץ. בפתחי-תשובה (יו"ד רמח,ג) הביא את דברי נודע-ביהודה (תנינא יו"ד סי' קנח) שאסור לקבל צדקה מאשה שנושאת ונותנת בתוך הבית ומחלקת צדקה לפי עושרה, ויודעת שבעלה מקפיד, דגזל גמור לקבל ממנה. דיונים על כך יש גם בשו"ת יהודה יעלה (ח"ג סי' מג), ברכי-יוסף (יו"ד רמח, ב) ושו"ת רב-פעלים (ח"ב אה"ע סי' לב). המשותף לכל הדיונים הוא הוצאה מהנכסים, אף מאלו השייכים באופן מובהק לבעל, לצורכי פרנסה ומזונות ואפילו לצרכים חברתיים. ההסתמכות על התנאי "וישלטו בנכסיהון" היא רק למטרות אלו. אין בכך בשום פנים ואופן מתן בעלות או שותפות בנכסים, ולא כפי שהבין ה"ר שלמה דייכובסקי מדברי המהרש"ם, שלבעל ולאשה ניתנה בעלות שווה כפי שקובעת הלכת השיתוף. התנאי "וישלטו בנכסיהון" מבטא את ההסכמה בין האיש והאשה שכל משאביהם יעמדו לשם קיום החיים המשותפים של בני הזוג, וכסיומו של התנאי – "כי אם ידורו באהבה וחיבה".

לעומת זאת הלכת השיתוף, פרי יצירתו של בית המשפט, אין מטרתה לחזק את התא המשפחתי ואת חיי הנשואין, אלא כפי שכתב מפורש השופט ברק בתיק בבלי (עמ' 4): "לפנינו חוק אידיאולוגי מהפכני, משנה סדרי חברה. הלכת השיתוף הופכת מכשיר משפטי, שנועד להגשים מטרה חברתית. הוא מכוון להביא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים." המטרה היא לחזק את מעמד האשה בחברה, ולא את המשפחה ואת חיי הנשואין. ואכן, הלכת השיתוף מיושמת רק כאשר תא המשפחה מתפרק וחיי הנשואין המשותפים של בני הזוג נפסקים. הלכת השיתוף לא רק שנותנת לאשה זכות שימוש ברכושו של הבעל, אלא אף נוטלת מנכסי הבעל ומעבירה לאשה בעלות ממונית כשותפת לכל דבר. הבדלים אלו אינם מאפשרים להגיע למסקנה שהגיע אליה הר"ש דייכובסקי, שהלכת השיתוף מעוגנת במנהגי ישראל, ובודאי שאינה יכולה להשען על התנאים הנאמרים בשטר התנאים "וישלטו בנכסיהון".

אמנם אין הר"ש דייכובסקי ראשון להבנה זו בתנאי שטר התנאים. בשו"ת חבלים- בנעימים (ח"ה אה"ע סי' לד) דן מחברו, הרב יהודה ליב גרויבארט מטורונטו שבקנדה, "אם מותר לקבל צדקה סכום חשוב מאשה עשירה בלי ידיעת בעלה והיא עוסקת במסחר יחד עם בעלה ובעלה סומך עליה בכל דבר." אף הוא הביא את דברי מהרי"ק שהתנאי "וישלטו בנכסיהון שוה בשוה הוי תנאי גמור, ויש לאשה כח וזכות כבעלה." 1 אולם כבר הבאנו שתנאי זה רק קובע שניתן לאיש ולאישה להשתמש בנכסיהם לצרכיהם המשותפים.

מאידך גיסא, אין לקבל גם את הסתייגותו של הרי"ל גרויבארט מהחלתו של התנאי במקרה שהחתן והכלה "אינם מבינים לשון עברית, ודעתם שחותמים רק על חיוב הנשואין." בדברים אלו סמך על מה שכתב הרמ"א באה"ע סו,יג, שעם הארץ שבא לגרש ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה על פה. מכאן הסיק, שכאשר לא הודיעו העדים לנוגעים בדבר מה נאמר בשטר, ויש לנו ידיעה ודאית שהם אינם יודעים את לשון התנאים או הכתובה – אז מתקבלת הטענה של אי הבנת הכתוב בשטר התנאים.

אולם אין דבריו נראים, שכן כבר נתפרש בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' כד) שהיכולת לטעון לאי הבנת הדברים קיימת רק כשהבעל עצמו לא חתם על הכתוב, אלא עדים בלבד. אבל מי שחתם בעצמו על שטר או על כתובה אינו יכול לטעון שחתם ולא ידע ולא הבין על מה חתם. כך נפסק בכנסת-הגדולה (אה"ע סי' סו הגב"י אות לט), ספר משפט-צדק (ח"ב סי' יז,ב), הר"ש הלוי (הל' אה"ע סי' יד). וכך נפסק בבית הדין הרבני בתל-אביב ע"י הרב א' גולדשמידט זצ"ל, הרב ש"ש קרליץ שליט"א והרב י' בבליקי זצ"ל (פסקי דין ח"א עמ' 295-293; פסק דין זה נכתב ע"י הר"א גולדשמידט, והובא בספרו עזר-משפט סי' יד) וע"י הראשל"צ ה"ר עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע-אומר (ח"ג יג,א). כך פסקתי גם אני בפס"ד סנדר (תיק 042331967-92-1 שלא פורסם). לאור זאת, חתימתם הנהוגה של החתן והכלה עצמם על שטר התנאים, אשר בו אמור שישלטו בנכסיהם שווה בשווה, מחייבת אותם, ולא מתקבלת הטענה שלא הבינו את התנאים בגלל שנכתבו, למשל, בלשון הקודש.

 

ב. אומדנא על סמך חוקות העמים

 

הר"ש דייכובסקי קובע במאמרו (ט/2), שלאחר פסיקת בג"צ בתיק בבלי, המחייבת את בתי הדין לדון ע"פ הלכת השיתוף, כל בעל מצוי יודע שאין עצה ואין תבונה, ועליו לתת את מחצית רכושו לאשתו לאחר גרושין. מכאן ואילך נוצרה אומדנא שמחצית הרכוש שייכת לאשה. "עם מסקנה זו יכולים בתי הדין הרבניים להסכים", טוען הרב דייכובסקי. בפרק י' עוד הוסיף שעל סמך אומדנא זו כל הנכסים שנרכשו לאחר חקיקת החוק, נרכשו ונרכשים על ידי בני הזוג על דעת כן. אומדנא זו נסמכת גם על חוק יחסי ממון בין בני זוג (1 בינואר 74) שנחקק ע"י הכנסת ומתייחס במפורש גם לבית-דין דתי, ואשר אותו ניתן לאכוף בבג"ץ. משום כך, קובע הרב דייכובסקי, שמתאריך חקיקת החוק ואילך יודע כל זוג בישראל שאין עצה ואין תבונה כנגד החוק.

נראה לי שקביעת אומדנא בדרך זו ובהסתמכות על חוקים ופסקי דין של בתי המשפט נדחית מכל וכל ובלשון חריפה ביותר ע"י הרשב"א בתשובה (שו"ת ח"ו סי' רנד) שהביא הר"ש דייכובסקי בפרק ג' שבמאמרו. שאלת השואל היא מעין יצירת האומדנא שהציע הר"ש דייכובסקי: האב תובע לרשת את בתו, וטוען "שאין לחוש לירושת הבעל כאן, שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגויים, והרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן." הכוונה היא, שלדעת השואל יש אומדנא שעל דעת כן נישאו.

על טענת אומדנא זו של השואל השיב הרשב"א:

<* style="box-sizing: inherit; margin: 0px 0px 15px; background-color: #f9f9f9; border-left: none; font-style: italic; padding: 20px; quotes: "" ""; position: relative; border-right: 4px solid #ffab1f;">

"לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור, לפי שהוא מחקה (מלשון חוק, כלומר שהוא מחזק את חוקם – הגהות הטור חו"מ סי' כו) את הגויים, וזהו שהזהירה תורה (שמות כא,א) "לפניהם – ולא לפני גויים". ואע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא נחלה לו על רצונם שייקרו את חוקות הגויים ודיניהם… ע"כ אנו פה תמהים: מקום המשפט בעירכם, מקום תורה ויתרון דעת, איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו?! ומה ממון יתהנה לירש שלא כתורתנו?!… וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלת האב על הבנים. וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה – מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף, והתורה מידו תבקש; ומרבה הונו בזה, בפועל כפיו נוקש."

דברי הרשב"א נתקבלו ונקבעו על כל הפוסקים, ואין חולק עליהם (עיין במאמרי בתחומין יח "הלכת השיתוף לאור משפטי התורה" פרק א' ופרק ה'). לאור קביעתו העקרונית של הרשב"א, לא הלכת השיתוף שנחקקה על אובני בית המשפט, ולא חוק יחסי הממון שבין בני הזוג שנחקק ע"י הכנסת, יכולים להתקבל כמחייבים ע"פ דין תורה. גם אם בני הזוג נישאו במדינה שאזרחיה כפופים לחוקים אלו ומוכרחים לקיימם בכפיית המדינה ומערכת המשפט (כשאחד הצדדים תובע זאת) – אסור יהיה לדון כמותם בכך, בדיוק כמו חוקי הירושה וזכויות הממון של בני זוג שבהם עוסקת תשובת הרשב"א.

במאמרי הנ"ל בתחומין יח (פרק ד) הצבעתי על כך, שגם דינא דמלכותא יכול להיחשב כמנהג מחייב רק כשחוקי המלכות מוסכמים על הכל. כמו כן הראיתי שם (פרק ה) שאין אדם עושה מעשה על דעת מנהג שאינו פשוט לכל. כשחסרים יסודות אלו – והם חסרים בנידון דידן – אין אדם מקנה לבן זוגו כל בעלות וזכאות ממונית בנכסיו.

אכן, בשו"ת חבלים-בנעימים הנ"ל, בדונו על ההיתר לקבל צדקה מאשה בלי ידיעת בעלה, הוסיף בסעיף ג, שלדעתו "במדינה זו, שע"פ דין הממשלה יש לאשה חלק שוה ברכוש הבעל, וכל מי שחותם שטר נשואין יודע זאת, ועל זה הוא חותם ברצונו – הרי זה שותפות גמורה, ויכולה האשה ליתן אפילו מתנה מרובה. ואין זה ענין לדינא דמלכותא… דהכא שאני, שכן המנהג והכל נוהגין כן, וכוחה ככוחו." אולם נראה שהמשיב, הרי"ל גרויבארט, הרחיק לכת והפריז בקביעתו, שהרי בדיוק כנגד זאת יצא הרשב"א בחריפות, שקביעת אומדנות כאלה מחזקת את חוקי הגויים.

יתרה מזו: חוקים הנוגעים ביחסי הממון שבין בני זוג מתייחסים בעיקר למצב שאחרי גירוש ופירוד בין בני הזוג, שאז הרכוש מתחלק ביניהם בחלקים שוים, ואילו הרב המחבר מעניק לאשה בעלות ושלטון ברכוש הבעל בתוך תקופת הנשואין, ומאפשר לה ליתן צדקה או מתנה מנכסי הבעל.

אפילו אם נקבל את קביעתו, שלאשה יש חלק שוה בנכסי בעלה – עדיין נכסים אלו דינם כנכסי מלוג, ונכסי מלוג אין האשה רשאית למוכרם או ליתנם במתנה או כצדקה, ואף לא לצרכי הבית, בלא הסכמת בעלה, כפי שכתב הרמ"א בשו"ע אה"ע צ,טו. אף לבנה אין היא רשאית לתת מתנה ללא הסכמת בעלה, כדברי באר-היטב שם (ס"ק כא).

 

ג. הסכמת הצדדים

 

בפרק יא ממאמרו כתב הר"ש דייכובסקי, 2 שכאשר שני הצדדים מביעים את הסכמתם שבית הדין ידון ע"פ הלכת השיתוף כפי "הלכת תיק בבלי", רשאי ביה"ד לעשות זאת אף אם הלכה זו מנוגדת לדין תורה. לדעתו, אם ביה"ד האזורי יסרב לדון בכך, יש להעביר את התיק להרכב אחר. הוא מוסיף, שהימנעות ביה"ד הרבני מלדון בכך היא צדקנות מיותרת ומזיקה.

לענ"ד הימנעות זו אינה בגדר צדקנות מיותרת ומזיקה, אלא כך היא ההלכה ואין לזוז ממנה. לא רק בית הדין מנוע מכך, אלא גם הצדדים שנותנים הסכמתם שבי"ד ידון אותם ע"פ מערכת משפטית אזרחית עוברים על איסור "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם – ולא לפני הדיוטות."

אמנם רשאים בני העיר לקבל על עצמם ערכאות שבסוריה, כפי שכתב הרשב"א בתשובותיו (ח"ב סי' רד), והובאו דבריו להלכה ע"י הרמ"א (חו"מ ח,א), אולם על כך כתב בחזון-איש (חו"מ טו,ד):

"ואע"ג דליכא ביניהם דיין שידון עפ"י משפטי התורה, ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם. ואינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חוקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו – זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים – הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר "אשר תשים לפניהם – ולא לפני הדיוטות", וכדאיתא בסימן כו. ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים, ובין ישראל ששופט עפ"י חוקים בדויים. ועוד הדבר יותר מגונה, שהמירו את משפטי התורה על משפטי הבל. ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש; ואם יכופו על זה, משפטם גזלנותא ועושק, ומרימים יד בתורת משה."

דברי החזו"א מוסכמים על כל גדולי הדור ופוסקיו – עיין דברי הריא"ה הרצוג זצ"ל בקובץ התורה- והמדינה ח"ז עמ' טו (= צומת התורה והמדינה ח"א עמ' ז; תחוקה לישראל ע"פ התורה ח"א עמ' 151, 166-163), שו"ת יחוה-דעת ח"ד סי' סה בשם הרצ"פ פרנק.

על כן חל איסור על צדדים ליתן הסכמתם שבית דין ידון ויפסוק בכפיפות להלכת השיתוף ע"פ "הלכת תיק בבלי". הדבר אסור כפי שאסור על צדדים להעלות תביעה, ואפילו בהסכמה, בפני ערכאות משפטיות אזרחיות שכפופות למערכת משפטית שאינה משפטי התורה וחוקיה. אין הבדל בנדון זה בין שופטים אזרחים לבין דייני בית הדין, כאשר מכפיפים אותם שידונו על פי המשפט והשיפוט האזרחי שנוגד לדין תורה.

כבר דנתי בענין זה במאמרי בתחומין יד "סמכות בית דין פנימי של תנועה" (פרק ג עמ' 163-161), שאיסור ערכאות משמעותו לאמץ מערכת משפטית זרה, ודחיתי את הדעות הסוברות שציבור יכול לתת את הסכמתו שידונוהו ע"פ מערכת חוקים שאינה כדיני תורה. כאמור, לא מצאנו כל מקור או אסמכתא לקביעתו של הר"ש דייכובסקי.

הרב דייכובסקי דימה את הדבר לדיני ירושה הנידונים בבתי הדין לפי הדין האזרחי בהסכמת הצדדים, ומאפשר לבת לרשת שלא כדיני תורה. אולם אין דמיון בין דיון ע"פ דיני הירושה האזרחיים לבין חלוקת רכוש בין בני זוג ע"פ הלכת השיתוף. בית דין שדן ומוציא צווי ירושה, דן ופועל רק ע"פ דין תורה, אלא שתוצאת הדיון זהה לתוצאה שהיתה מתקבלת אילו דנו ע"פ החוקים האזרחיים. כאשר ביה"ד מזכה בת בין הבנים בירושה, או אשה בעזבון בעלה, אין זה משום שהם פסקו בכפיפות לדיני ירושה האזרחיים, אלא שפעלו את הפעולות ההלכתיות הנדרשות בדרכי הקנינים כפי שקובעת ההלכה, וכתוצאה מכך זכתה הבת או האשה בירושה.

צו הירושה שמוציא בית דין עבור בת בין הבנים וכן עבור אשה בעזבון בעלה, אינו כתוצאה מהחוק האזרחי ודיני הירושה האזרחיים, אלא כתוצאה מדיני התורה – דיני הירושה ודיני הקנינים והמתנות שבה. הסכמת הצדדים הנדרשת כאשר באים לדון בדיני ירושה בפני בית דין רבני לא באה כדי שביה"ד ידון ע"פ דיני הירושה האזרחיים, אלא כדי שלבית הדין תינתן הסמכות להוצאת צו הירושה. הסכמה זו נחוצה ע"פ חוק המדינה בישראל. לאחר מכן, ביה"ד דן ופועל אך ורק בכפיפות לדין תורה. הצדדים, למשל, לא יוכלו בעקבות הסכמתם לדרוש שביה"ד ידון בכפוף לחוק האזרחי. הדבר מעוגן בחוק האזרחי, וכבר פסקו כך בתי הדין ובית הדין הגדול בכמה פסקי דין.

את אשר ניתן לעשות בביה"ד בתיקי ירושה, שתוצאות הדיון אינן סותרות תוצאות של דיון ע"פ חוקי הירושה האזרחיים, אי אפשר לעשות בתיקים של תביעות לחלוקת רכוש בין בני זוג. שם יש סתירה מהותית בין דיני התורה לבין הלכת השיתוף, ובית דין שיקבל על עצמו, אפילו בהסכמת הצדדים, לדון ע"פ הלכת השיתוף, קיבל על עצמו לדון בניגוד למשפטי התורה ולהלכה. הצדדים אסור להם לקבל זאת על עצמם, ולבית הדין אסור לקבל זאת על עצמו.

כבר הצבעתי על כך בשני מאמריי בתחומין יח – זה הדן בהלכת השיתוף (פרק ג, עמ' 37) וזה הדן במנהג המדינה ביחסי עובד-מעביד (פרק ח עמ' 247-246) – שבי"ד של ישראל אינו רשאי לדון ע"פ משפטי העכו"ם וחוקותיהם. "אפילו אם הלווה והמלוה עומדים בפנינו, ואמר הלווה למלוה אם תרצה תתבענו בדיני האומות, מחינן במלוה ואמרינן ליה לא יתבענו אלא בפני ישראל, ואי לא ציית משמתינן ליה" (מהרי"ק שורש קפז בשם שו"ת הרא"ש סח,יג).

ונסכם בדברי שו"ת שבות-יעקב ח"ב סי' קעו: "כל דיינא דלא דאין כהאי דינא" – היינו, מקבל את הסכמת הצדדים לדונם ע"פ חוק אזרחי – "לאו דיינא", היינו: אינו יכול להיחשב כחפצא של דיין שחובתו להעמיד משפטי התורה על תילם.

 

ד. הלכת השיתוף איננה תקנת הציבור

 

בפרק ז ממאמרו כתב הר"ש דייכובסקי, שלהלכת השיתוף יש אלמנט של תקנת הציבור, בהיותה משווה בין בני זוג. כיון "שלנושא איזון המשאבים בין בני זוג יש השלכה ציבורית רחבה ביותר", יש לדעתו להחיל על חקיקה שיפוטית זו דין דינא דמלכותא, כפי שפסק הרמ"א (חו"מ שסט,יא).

הרב דייכובסקי נשאר איתן בדעתו זו, למרות דברי שו"ת אגרות-משה (חו"מ ח"ב סי' סב) שדינים שבין איש לאשתו מצטרפים לשורה ארוכה של דינים שאינם ענין מדיני, ויכול כל אחד להתנהג בהם כרצונו, לדוגמא: חוקי ירושת הבת (שהרבה אנשים מורישים כרצונם), נזקי בהמה, חיובי שומרים ודיני שכנים ושלוחים. כל אלו " לא שייך זה למלך ולא לתקנת בני המדינה". לדעת הרב דייכובסקי יש לנושא האיזון בין בני זוג השלכה ציבורית רחבה, ואת המונח "תקנת בני המדינה" שבלשון הרמ"א יש לפרש באופן שונה מפירושו של הר"מ פיינשטין – שמשפט שיש לו השלכות על כלל הציבור, יש לראותו כתקנת בני המדינה.

לקביעה זו, שהלכת השיתוף הינה לתקנת הציבור, לא שותפים אף יוצריה של הלכה זו. כבר כתב נשיא בית המשפט העליון השופט א' ברק בתיק בבלי, שהלכת השיתוף "מהווה דוגמא מובהקת של חקיקה שפוטית שלידתה על אובני בית משפט זה … היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם בין צדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות … המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית; הוא מכוון להביא לצדק חברתי, הוא מבוסס על השויון בין המינים." בעמ' 4 מעיד השופט ברק שזהו "חוק אידיאולוגי מהפכני, משנה סדרי חברה. הלכת השיתוף הופכת מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית; הוא מכוון להביא לצדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים." לא כורח המציאות והנסיבות הולידו חוק זה, אף לא צורך לתת פתרון למצוקה שהציבור והחברה נפגעים ממנה, כפי שכתב הרשב"א בתשובותיו (ח"ב סי' שנו): "כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקללות", או כלשון המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק ו,יד), שאם לא כן תעמוד הארץ ותהרס. אין הדבר דומה לדוגמא שהביא הרב דייכובסקי משו"ת חתם-סופר סי' מד, שחוק המלכות שבא למנוע תחרות בין סרסורי היינות בעיר טוקאי שבהונגריה, אף אנו היינו מתקינים כמוהו, כדי שלא יתרבו הסרסורים, ואם כן חוק זה מקבל תוקף של דינא דמלכותא. וכן כתב הר"מ אריק (שו"ת אמרי-יושר ח"ב קנב,ב) לגבי חוק שבא למנוע מן המשכיר לפנות את שוכר דירתו לאחר תום תקופת השכירות, "שידוע שהתקנה גדולה מאוד בזמנינו, שלא יהיו בני אדם מושלכים בחוצות… מחמת גודל הדחק בדירות שפיר דינא דמלכותא דינא." וכן מצינו בפס"ד של בית הדין בירושלים (תיק /1228תשי"ד) בהרכב הרבנים עדס זצ"ל, י"ש אלישיב שליט"א וב' ז'ולטי זצ"ל, שאימצו את חוק הגנת הדייר, "דדינא דמלכותא לגבי תקנת והנהגת המדינה שלא יפסקו חיותא – כולי עלמא מודו שגם במלכות ישראל קיימת." 3

כל זה אינו נכון לגבי הלכת השיתוף, וכן לגבי חוק יחסי ממון בין בני זוג. אלה אינם תוצר של המציאות ולא נולדו מכורח הנסיבות, אלא הורתם ולידתם מכח השקפת עולמם של הגוף המחוקק (הכנסת) וחבר השופטים. אלה ראו לנגד עיניהם אידיאולוגיה הדוגלת בשויון בין המינים, ומבקשים לאכוף את הציבור הנתון לשלטונם לחיות בהתאם לאידיאולוגיה זו. ההסטוריה מלאה בדוגמאות של שליטים שבאו להגשים אידיאולוגיות מהפכניות בתחומי החברה, וחוקקו חוקים לשם כך; ועברו הימים ונתברר שלא היה בהם משום תיקונה של החברה. דיינו אם נזכיר את השלטון הקומוניסטי של בריה"מ לשעבר.

דבריו של בעל אגרות-משה, שיש הבדל יסודי בין חוקי מלכות שנועדו להסדיר מצב חברתי-כלכלי לבין חוקים המתייחסים לפרט ולמשפחה, לא הובנו לדעתי כראוי ע"י הרב דייכובסקי. הר"מ פיינשטין דן בתשובתו זו בפשיטת רגל ובהסדר פרעון החוב לנושים. הוא חידש שיש לראות בחוקים אלו דינא דמלכותא, כיון שהם נועדו להסדיר מצב חברתי-כלכלי לא תקין, שבלעדיהם "יהיה חלוקי דינים בין אינשי לאינשי, שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות." לדבריו, לא הניח השלטון את פתרון המצב בידי המערכת המשפטית, כיון ש"אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנין באופן אחר, שג"כ אפשר יבא לערער את דיני המלכות." כלומר: תקנת הציבור דרשה חוק אחיד, שיחייב גם את המערכת השיפוטית וגם את הציבור. מכאן מעניק הר"מ פיינשטין תוקף לחוקי פשיטת רגל, המונעים מהנושים לתפוס את החוב בעצמם.

אף לגבי חוקי פשיטת רגל לא הסכימו כל הפוסקים לקביעתו זו של הר"מ פיינשטין. הרי"י בלויא כתב בספרו פתחי-חושן (הלכות הלואה ב,כו הערה סג), "שיש להסתפק בזמננו… אם יש לומר בזה דינא דמלכותא… שבכה"ג בדבר שאין ענין למלכות לא שייך דינא דמלכותא לדון על פיהם בין ישראל לחברו." הוא מביא משו"ת חלקת-יעקב (ח"ג סי' קס, ובמהדורה חדשה חו"מ סי' לב) שלדעתו יש בחוקי פשיטת רגל גזל ממוני, כיון שהוא פותר את הלווה מלשלם גם לכשירווח לו. "כמה חרדו חז"ל על תקנה זו, שלא יהיה נעילת דלת, ובדין כזה אתה נועל ממש דלת בפני הלווין." עוד הוא מביא את דברי שו"ת השיב-משה (חו"מ סי' צ) שאין להחיל דינא דמלכותא על חוק פשיטת רגל.

בין בעל חלקת-יעקב לבין בעל אגרות-משה לא קיימת מחלוקת האם לקבל את פסקו של הרמ"א שחוק מדינה שנועד לתקנת הציבור נחשב לדינא דמלכותא, אלא המחלוקת ביניהם היא במישור העובדתי, האם חוק פשיטת רגל יש בו משום תקנת כלל בני המדינה, או שהוא רק מסדיר את המצב שבין לווה ומלוה כפרטים. 4

ואמנם הסדר נושים בפשיטת רגל נדון ונתקבל אצל הפוסקים למרות שאינו מתאים להלכה על גבית חוב.

הקביעה שהלכת השיתוף יש בה אלמנט של תקנת הציבור, בהיותה משווה בין בני הזוג ומביאה תקון ותועלת לתא המשפחה, לא עמדה במבחן המציאות. הלכה זו מיושמת כשהתא המשפחתי נמצא בהליכי פירוק, והיא מעניקה זכויות ממוניות חומריות לאשה, ולנגד עיניה כלל לא עומדת שלמות חיי בני הזוג וילדיהם.

אדרבה, כבר עמד על כך הר"ש דייכובסקי (במאמרו ט/2, עמ' 29), שהלכת השיתוף אינה יוצרת מערכת זכויות וחובות מאוזנים בין הבעל לאשה בחיי המשפחה – "כיצד ניתן לחייב את הבעל בחיובי יתר של מזונות לאשה ולילדים, בעוד היא אינה חייבת בכך מן הדין? כיצד ניתן ליטול ממנו את פירות נכסיה, ובנוסף גם ליטול ממנו מחצית מנכסיו?" שואל הרב דייכובסקי. לא צדק חברתי ושויון בין המינים מביא חוק זה – כטענת השופט א' ברק – אלא אפלייתה לטובה של האשה.

הלכת השיתוף, חוקים בדבר איזון המשאבים בין בני זוג ויצירת "השויון" בין המינים, אינם יכולים להתקבל כחקיקה שנועדה לתקנת הציבור ולטובת התא הבסיסי של החברה – המשפחה. תהליך התהוותם וחקיקתם התפתח בצורה מעוותת. כאשר עומדים במרכז האינטרסים של האשה וזכויותיה, אי אפשר לבנות מערכת חוקים הבאה לבנות את שלמות החיים המשותפים של האיש והאשה וילדיהם כיחידה הרמונית אחת. אם טובת התא המשפחתי עומדת לנגד עינינו, איננו יכולים להסתמך על אומדנא שקיימת הסכמה מכללא בין הצדדים הבונים את התא, שבבסיסה עומדת רק טובתה של האשה.

 

ה. סיכום

 

א. הלכת השיתוף אינה מעוגנת במנהגי ישראל. והנאמר בכתב התנאים "וישלטו בנכסיהם שוה בשוה" אינו קובע בעלות בנכסים, אלא תנאי שמושי למטרת הנשואין והחיים המשותפים. לעומת זאת, הלכת השיתוף מתממשת דווקא בהליך הפרוד והתפוררות הנשואין לקראת גרושין.

ב. אין בכוח חקיקתם של הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון בין בני זוג ליצור אומדנא ומנהג, שעל דעתם מעניק אדם לבן זוגו מחצית מנכסיו. זאת גם אם בני הזוג נישאו במדינה שאזרחיה כפופים וכפויים לחוקים אלו.

ג. בני זוג שדנים בענין חלוקת רכוש ביניהם אינם רשאים ליתן את הסכמתם שביה"ד ידון בענינם בכפיפות להלכת השיתוף או ע"פ חוק יחסי ממון בין בני זוג. כמו כן חל איסור על בית הדין לדון בכפיפות לחוקים אלה, גם אם בני זוג נתנו הסכמתם לכך. 5

ד. אין להחיל על הלכת השיתוף תוקף של דינא דמלכותא, כיון שתוקף זה ניתן רק לחוקים הבאים לתקנת בני המדינה והציבור, בעוד שהחוקים הנידונים כאן אינם מסדירים אלא את מערכת יחסי הממון בין איש לאשתו.

ה. גדרי דינא דמלכותא ניתנים לחוקים שנוצרו כתוצאה ממציאות ומכורח נסיבות, ולא לחוקים הנובעים מהשקפת עולם ואידיאולוגיות חברתיות.

ו. הלכת השיתוף נקבעה מתוך רצון להעדיף את זכויותיה של האשה או להביא לידי שוויון בין המינים בתחום החומרי. אין היא רואה לנגד עיניה את שמירת שלימותם של חיי בני הזוג והמשפחה ואת טובת המשפחה כתא הבסיסי של הציבור והחברה בעם ישראל.

 

נספח: תגובת הרב שלמה דייכובסקי

 

1. הסתמכות על שטר התנאים

את דברי המהרי"ק והמהרש"ם הבאתי על מנת להוכיח דבר אחד בלבד: שליטת בני הזוג בנכסים עשויה להשתנות מתקופה לתקופה, ואינה בבחינת "הלכה למשה מסיני". מדינא דגמרא אין לאשה כל זכות בנכסי בעלה, והבעל אף אינו חייב להתיעץ עמה כלל ועיקר ביחס לרכוש שנצבר על ידו. "שטר התנאים" נתן לאשה מעמד ברכוש, אם להוציא הוצאות לצורך צדקה וכדומה, או לפחות, למנוע הברחה של הנכסים. איך שלא נפרש את שטר התנאים – בין אם כדעת המהרי"ק והמהרש"ם, ובין אם כדעת הר"ש קלוגר והבית-יצחק – ברור שיש כאן תוספת מסויימת למעמדה של האשה, שלא היתה לה בזמן חז"ל.

שטר התנאים עצמו לא נוצר ע"י חז"ל, אלא בתקופה מאוחרת יותר. הפיסקה המחודשת שבו, שלא יבריחו ולא יעלימו זמ"ז, משקפת מצב עובדתי בחיי המשפחה שחייב מתן מעמד מסויים לאשה ברכוש המשפחה. אין נפקא מינה אם מדובר במעמד רחב, כדעת המהרש"ם, או במעמד מצומצם כדעות האחרות. מאותה סיבה ומאותו טעם אין לראות כמוקצה מחמת איסור את ההשקפה הרווחת בין בני דורנו לשיתוף נכסים בחיי המשפחה. מגמתי היתה להוכיח, ש"השיתוף" אינו נטע זר בכרם ישראל, וגם רבותינו הקדמונים שתיקנו את שטר התנאים חשבו שנכון לשפר את מעמדה של האשה בתחום הרכוש.

למעשה, הנוהג הוא, גם במשפחות חרדיות – כולל משפחותיהם של גדולי תורה – לראות את האשה כשווה לבעל ברכוש המשפחה. הדבר מתבטא ברישום משותף של דירת המגורים, בקניה ובמכירה של רכוש בהסכמה הדדית, ובהורשת הרכוש המשותף לאשה לאחר אריכות ימיו של הבעל. ישבתי באלפי תיקי ירושה, מהם תיקים של המשפחות החרדיות ביותר, ולא מצאתי אפילו מקרה אחד שבו נדרשה האשה לוותר על חלקה בעזבון בעלה לטובת היורשים לפי דין תורה – למעט זיווג שני או פטירת הבעל זמן קצר לאחר הנישואין. כידוע, סמכות בתי הדין הרבניים בתיקי ירושה מותנית בהסכמת כל הזכאים לעזבון לפי החוק לסמכות בית הדין. כאשר אין הסכמה כזו, יכול כל צד לפנות לבית המשפט ולבקש מתן צו ירושה לפי החוק האזרחי. משפחות חרדיות נמנעות מלפנות אל בתי המשפט מטעמי הלכה, והן פונות לבית הדין בהסכמה. לא נתקלתי במקרה שבו דרשו הצאצאים מאמם לוותר על המגיע לה בעזבון לפי החוק, אלא אם כן הסכימה האם מרצונה הטוב לכך. וזאת למרות שלפי דין תורה אין האשה יורשת. כך הנוהג למעשה לאחר מות הבעל, וכך הנוהג בחייו. איני מבין מדוע יש להתקומם נגד שיתוף נכסים בחיי הבעל, ולהסכים לכך אחרי מותו?
אינני מסכים להשגותיו של הר"א שרמן על תשובת בעל חבלים-בנעימים, אך השגותיו אינן גורעות מהעובדה המצויינת בתשובה זו, "שכן המנהג, והכל נוהגים כן, וכוחה ככוחו."

 

2. אומדנא על סמך חוקות העמים

אינני מסכים להגדרה ש"הלכת השיתוף" היא אומדנא הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שענין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים מורי הוראה. כל אחד מאתנו – ואני אומר זאת מתוך ידיעה ברורה – רואה את אשתו כשותפה מליאה לרכושו, ולא יעלה על דעת לומר לה: "שלי שלי, ושלך שלי". הדברים אמורים ביתר שאת וביתר עוז בחוגים חרדיים שבהם האשה עובדת לפרנסת המשפחה, והבעל יושב ולומד. דווקא שם ראוי שיאמר הבעל לאשתו: "שלי ושלכם – שלך הוא", ובודאי שלא יעלה על דעתו לראות את רכוש המשפחה כשייך לו בלבד. בתי המשפט לא חידשו את "הילכת השיתוף" מתוך אידיאולוגיה המנוגדת לדין תורה, אלא שיקפו את המציאות הקיימת בחיי המשפחה, כולל במשפחות החרדיות, לפיה האשה היא "אשת חיל" – פשוטו כמשמעו. בכל המשפחות הללו, כל פריט שנרכש מיועד מראש לבעלותם של בני הזוג גם יחד. לכן, אין כאן ענין לחוקות הגויים, אלא ענין למנהג המדינה בכל אתר ואתר.

הזכרתי במאמרי את דברי החזון-איש, ש"דינא דמלכותא מכרעת את האומד", ואין כל רע אם האומדנא נוצרת ע"י דינא דמלכותא. על אחת כמה וכמה כאשר דינא דמלכותא בהילכת השיתוף משקף את אומדן דעתם של בני אדם, כולל בני ברית ושאינם בני ברית.

כדמות ראייה, שדעתו של אדם להקנות לאשתו ולבניו מעבר למה שהוא מחוייב להם על פי דין, יש מן המשנה בערכין (דף כד,א) "אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו." הרשב"א בב"ק קב,ב פירש שלהקדש אין זכייה בכסות אשתו ובניו, משום שרק אצל הבעל "אנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להן, אע"פ שלא הקנה להן בפירוש." קנין זה וזיכוי זה נעשה, לדבריו, משום "דכל שדעתו קרובה להן הרבה, גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות, ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא." ההלכה נפסקה ע"י הרמב"ם בהל' ערכין ג,יד ובהל' מלוה ולווה א,ה, ושם – בהל' מלוה ולווה, הוסיף במגיד-משנה, שבעל מקנה לאשתו יותר מהקנאה בחלוקת אחים, ועל כן מקנה לה גם בגדי חול ושבת.

על יסוד אומדנה זו יש מקום לראות את מה שרכש בעל עבור אשתו כקניינה, וכבר זכתה בו מן הדין, ואף הקדש לא יוציא זאת ממנה. לא רחוק אפוא לומר שבימינו התרחבה אומדנה זו עוד יותר, ודעתם של בני אדם לראות בנשותיהם שותפות בפועל בכל רכושם. לפי דברי הרשב"א, יועיל הדבר אף מן התורה.

 

3. תקנה לטובת הציבור

לא רק ש"הילכת השתוף" משקפת השקפה הרווחת בימינו בכל החוגים, אלא שיש בה גם תועלת לחיי משפחה תקינים, כדי שבני הזוג יחיו יחד באהבה, באחווה ובריעות. על אחת כמה וכמה כשיש הסכמה בין בני הזוג לחלוקת נכסים לפי חוק זה, למה נמנע מכך? מטעם זה, לא קבלתי בערעור את עמדת הרוב בביה"ד האיזורי שלא לקבל את הסכמת הצדדים לחלוקת נכסים לפי הילכת השתוף – דבר שנראה בעיני כצדקנות יתרה – משום שהסכמת הצדדים מהווה אינדיקציה להשקפת עולמם ולהשקפת רובן של המשפחות לשיתוף מלא בנכסים שנצברו.

במשפחות מתוקנות רכישות הנעשות ע"י הבעל או ע"י האשה עבור המשפחה, הרי היא מעין שליחות, או מעין "זכיה מטעם שליחות". ראוי לראות את "הילכת השתוף" כתקנה לטובת הציבור, שגם אילו לא היו מתקנים אותה בתי המשפט, היה ראוי שתותקן ע"י חכמי ישראל – כדברי החתם-סופר (שו"ת חו"מ סי' מד) לגבי תקנת סרסורי היינות, וכדברי בעל אגרות-משה (חו"מ ח"ב סי' סב) לגבי חוק פשיטת הרגל. מובן, שכל עוד המשפחה מתנהלת על מי מנוחות, "חזקת השיתוף" מוסכמת על כל חלקיה. לדעתי, אין שום סיבה לבטל חזקה זו, רק משום שהמשפחה נפרדה. הרכוש שנרכש עבור המשפחה נרכש ללא תנאים וללא הגבלות. לא מתקבל על דעתי לומר שהרכוש נרכש רק על דעת שישרור שלום בית. וזאת, על פי דעת הגאונים המובאת במפרשי השו"ע (עי' חלקת-מחוקק ותפחי-תשובה אה"ע צט,ז) שהנותן מתנה לחברו אין צריך המקבל לתת לו ערבות שיאהב אותו לעולם. על כן נפסק שם, שמתנות קרקע או מטלטלין לאשה אינן חוזרות בגירושין או באלמנות, אפילו אם שירכה האשה דרכיה. 6

 

4. דיון בערכאות ועל פי ערכאות

באורים-ותומים (תומים כו,ד) כתב, שאין איסור ערכאות אם מתנים הצדדים מראש לדון בהן. ואלו דבריו: "וצ"ל, דודאי אי התנה כן בשעת שנפל ביניהם דברי ריבים, פשיטא דלא מהני תנאי וקנין לעבור דברי תורה. רק הוא כתב כן מתחילה בעת כתיבת השטר בקנין סודר לדון בדיני גויים, א"כ לא היתה כוונתו לייקר שם ע"ז, רק שבעל דינו יעשה לו ברצון, בלי צורך דינא כלל, כפי הדין ונימוס אומות העולם… ואם אח"כ, בהגיע זמן וחבירו ממאן לקיים תנאו, א"כ כיון שמהדין נתחייב בכך, רק בי"ד של ישראל אינם פוסקים לו, א"כ הוי כגברא אלמא דלית ליה דינא בדיני ישראל, דמותר לילך בדיני אומות העולם. ואין כאן תנאי לעבור על דברי תורה בהחלט, כי תנאו היה שחבירו יקיים דיני אומות העולם ברצון בלי צורך דין וריב כלל. ואם הוא אח"כ ממאן, הוי כגבר אלים."
משמעות הדברים, כי הסכמה שקדמה לסכסוך המשפחתי – כמו הסכם קדם-נשואין – לדון בערכאות, אינה עבירה ואינה בניגוד להלכה. מאותו טעם, כאשר קיימת הסכמה מכללא אצל בני הזוג לבעלות משותפת בנכסי המשפחה – כפי שיש אצל הרוב המוחלט של הזוגות – אין בחלוקת הנכסים לפי "הילכת השיתוף" דין ערכאות, ועל אחת כמה וכמה, כשהצדדים מסכימים לחלוקה כזו.

 

תגובת מחבר המאמר לנאמר בנספח

 

בפרק האחרון (4) מהנספח, מבקש הר"ש דיכובסקי שליט"א למצוא סימוכין בדברי התומים (חו"מ כו,ד) לקביעתו שאין איסור לדון בערכאות של נכרים וע"פ חוקיהם כאשר הצדדים מתנים על כך מראש, בין בהסכמה מפורשת בין בהסכמה מכללא (הקיימת אצל בני זוג). מעיון בדבריו של התומים ניתן להגיע למסקנה הפוכה, שאין כל תוקף להסכמת צדדים לדון את עניניהם ע"פ חוקי ערכאות, אף לא בבי"ד המיועד לדון דין תורה.

כבר בראשית הפיסקה המצוטטת מהתומים נאמר: "דודאי אי התנה כן בשעת שנפל ביניהם דברי ריבים, פשיטא דלא מהני תנאי וקנין לעבור דברי תורה" – כלומר, תנאי בין צדדים בשטר, שקובע שחילוקי דעות שיהיו ביניהם יידונו בערכאות, הוא תנאי שאינו מועיל, כיון שבכך עוברים על דברי תורה. רק תנאי והסכמה שנעשתה בין הצדדים, שזכויותיהם וחובותיהם הממונויות ייקבעו ע"פ חוקי המדינה ונמוסיה, הם שתופסים, וכלשון התומים: "בלי צורך דינא כלל" – כלומר, ההסכמה היא על הממון, ולא על השיפוט והדין של ערכאה שיפוטית אזרחית. התומים הוסיף, שרק כאשר אחד מבעלי הדין ממאן לקיים את התחייבותו והסכמתו זו, ובית דין של ישראל אינו יכול לדון ביניהם ע"פ חוקי הערכאות, ובעל הדין הוא גברא אלים שלא ניתן לדונו – אז, ורק אז, מותר לילך בדיני אומות העולם, ואין כאן תנאי לעבור על דברי תורה. אין ללמוד מדברי התומים שתנאי בין הצדדים מראש מתיר להם לדון ולהעלות את משפטם בפני ערכאה אזרחית.

זאת ועוד: התומים אמר את דבריו, שצוטטו ע"י הרב דיכובסקי, לבאר את שיטת הטור שלא נתקבלה להלכה, ואף הוא לא פסק כמותה, כפי שכתב התומים:

"ולכך טרח הרא"ש להסיב כוונתו באופן אחר, וא"כ אף בית דין ישראל אין לו זכות זה. ולכך נראה דפסק המחבר כן וסתם, כי סבירא ליה כך בכוונת הרא"ש. ומ"ש הטור בשם בעה"ת הוא כגירסת בעה"ת, שלפנינו נזכר להדיא ההפוך דלא מועיל קנינו ותנאו בטל, כמ"ש הב"י להדיא. ולכך סתם כן בשו"ע, דלא כטור. ואמנם מ"מ בדברי הטור קשי', וצ"ל דודאי…"

כוונת התומים היתה לבאר את הטור חו"מ כו,ה, שהביא את בעל התרומות שער סג (ח"א סי' ד). לאחר מכן הביא את דברי אביו הרא"ש [שו"ת מח, ד (ה)] שחולק עליו. השו"ע (חו"מ כב,ב; כו,ג) פסק כרא"ש, 7 ופסיקה זו מקובלת על כל הפוסקים בלא חולק, כולל התומים.

ראוי לצטט פה את דברי הרא"ש מתשובה אחרת (שו"ת סח,יג), שגם היא הובאה בבית-יוסף:

"וכיוצא בזה דנתי כבר בכאן, על מה שנהגו לכתוב בשטרות 'בין דיני ישראל בין בדיני אומות', ואמרתי: חלילה וחס שיהא רשות למלוה לתבוע ללווה בפני אומות העולם. דאפי' אם הלווה והמלוה עומדין בפנינו, ואמר הלווה למלוה אם תרצה תתבעני בדיני האומות, מחינן במלוה ואמרינן ליה שלא יתבענו אלא בפני ישראל. ואי לא ציית, משמתינן ליה. דאמרינן, אפילו בדין שאומות העולם דנין כדיני ישראל, ההולך לפני ערכאות של גויים מחלל שם שמים ומיקר שם עבודה זרה, כדכתיב (דברים לב,לא) "כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים", וכתיב (שמות כא,א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – ולא לפני גויים."

דברי הרא"ש הובאו ע"י המהרי"ק בשורש קפז, ונפסק כמוהו בשו"ע חו"מ כב,ב: "אבל אם קיבל עליו עכו"ם לדיין, אפי' קנו מיניה, אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו." כאמור, הלכה זו, שאין כל תוקף להסכמת צדדים לדון בפני ערכאות או בפני בי"ד של ישראל שידון בכפיפות לחוקי ערכאות, מוסכמת על כל הפוסקים כפי שכתבתי בגוף המאמר פרק ד.

 

[1] הוא מסתמך בדבריו גם על תשובת בית-יצחק שהבאנו לעיל. אבל כבר ראינו שאדרבה, הר"י שמלקיש הסתפק אם יש לראות בתנאי זה תנאי גמור, והוא אף נטה לראות בתנאים אלו שופרא דשטרא.

[2] וכך בהחלטה שנתן בתיק 349233-21-1 שנדון בבית הדין הגדול באדר תשנ"ז.

[3] ועיין עוד במאמרי בתחומין יח "מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד" פרק ו', ביחס לדיני עובד ומעביד מסויימים שניתן להחיל עליהם דיני דינא דמלכותא משום שהם נועדו לתקנת בני המדינה.

[4] באשר לחוקי פשיטת רגל יש מהפוסקים שקבלו אותם כמנהג, שמבטל הלכה. כך כתב בשו"ת נדיב-לב חו"מ סי' יב. ועיין שם סי' יג תשובת אחיו ר' אליהו חזן, ובשו"ת דברי-יוסף (אירגאס) סי' כא. רבים מהפוסקים קבלו הסדר נושים במקרה של פשיטת רגל מכח מנהג המקום, לאחר שנהג בין גויי המקום ונעשה כמנהג הסוחרים. כך כתב בשו"ת מהרש"ק ח"ב סי' קיח וח"ג סי' ח, וכן הובא בשו"ת פליטת בית יהודה סי' כא-כב, שו"ת תורת-חסד סי' רכה, שו"ת משאת-משה סי' סב, שו"ת סם- חיים סי' לג, ברכי-יוסף חו"מ יב,יד, שו"ת חקרי-לב ח"א חו"מ סי' סה, ושו"ת אהל-יצחק חו"מ סי' לג. בשו"ת בית-ישראל (סי' קעב) הביא ה"ר יא"א לנדא את דברי המהרש"ק וברכי-יוסף הנ"ל, שאין חוקי מדינה אלו סותרים דיני תורה, כיון שזהו מנהג הסוחרים, והמלוים מלוים את כספם על סמך דין מלכות זה.

לאחר העיון בדברי הפוסקים, לא ברורים לי דברי בעל חלקת-יעקב, שבספרי הרבנים הגדולים מימי הביניים פסקו כחוקי פשיטת הרגל מפני אימת המלכות והעריצים בימים ההם. הלא פסיקה זו הינה מחמת מנהג סוחרים שנוצר במדינה ומכח דינא דמלכותא, ומושתת היא על יסודות ההלכה ומשפטי התורה.

[5] מאידך גיסא, נראה שבני הזוג רשאים לקבל עליהם את ביה"ד כבורר על פי שיקול דעתו הרחבה, ואז רשאי ביה"ד לצרף את הלכת השיתוף או את חוק יחסי ממון בין בני זוג במערכת שיקוליו – אולם לא ככפוף אליהם, אלא כמצטרפים לבניית שיקול הדעת והכרעת פסק הבורר.

[6] אשר לאי האיזון בחובו היתר שעל הבעל – מזונות וכתובה – ואשר כתוצאה מכך, יהיה החלק נטו שישאר לבעל לאחר חלוקת ברוטו שווה של נכסי המשפחה, פחות מחלקה של האשה – על מדוכה זו יושבת בתקופת כתיבת תגובה זו ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון.

[7] הערת הר"ש דייכובסקי: בשו"ע לא פסק כרא"ש, אלא כבעל התרומות, כמוש"כ באר-הגולה בס"ק ח. הרא"ש מיקל יותר מאשר בעה"ת, ולפיו כש"יש למלוה זכות [בהתדיינות לפני הערכאות]… דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו, לא על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני העכו"ם, ודייני ישראל ידונו זכות בזה" (לשון הסמ"ע ס"ק יא). אך בעה"ת חולק, ויש בדבריו שתי נוסחאות:

א. לפי הנוסח שבטור: מועילים הקנין וההתנאה לדון בפני גויים.

ב. לפי הב"י אליבא דהתומים: הקנין וההתנאה אינם מועילים.

בדעת השו"ע, שכאמור, פוסק כבעל התרומות, נחלקו הדעות:

א. לפי הסמ"ע ונתיבות-המשפט: השו"ע פסק כטור, וניתן להתנות לדון בדיני הגויים.

ב. לפי התומים, לא מועיל התנאי.

הלכה למעשה נוהגים לפסוק כסמ"ע וכנתה"מ נגד התומים, והתנאי וההקנאה מועילים. כך הוא המצב בהסכמי קדם-נישואין.

https://marriage-il.com/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%A8%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A3-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%92/



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/2/2022 10:11 לינק ישיר 

בשפה העברית לא תמיד המילה כעל מעידה על בעלות. בתורה מופיע המילה בעל כ 15 פעם ולא תמיד כבעלות.
בעל הבור בעל פעור- בעל דברים  בעל דבבו וכ'  המילה בעל מתפרשת גם ''כקשר''
תקנת חכמים כי האשה ניקנת- בכדי שהאדם יכבד את על מה שעלה לו כסף . מזלזלים מה שמוצאים בחינם.

ראיתי פעם  בחור ת'ח בעיניו  שהתעמר באשתו- הערתי לו מה אתה עושה ולמה?
השיב כי כתוב בתורה ו''הוא ימשול בה'' אמרתי אויל- זו קללה ולא מצווה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > "וישלטו בנכסיהם שווה בשווה"
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר

bholext