בשבוע שעבר קיבל נשיא המדינה, מר שמעון פרס, קבוצה של חמשה עשר ילדים בדואים לפגישה במעונו. הילדים בני השמונה-תשע, באו בשליחות השבטים שלהם, כדי לבקש מנשיא המדינה לפעול לשיפור תנאי החיים בפזורה הדרומית.
כשנכנסו הילדים לחדרו של הנשיא, בירך אותם מר פרס בברכת ´אהלן וסהלן´. לתדהמתו, בתגובה לברכתו החלו הילדים למלמל במהירות, כאחוזי אמוק, מילים חסרות פשר. מידי פעם ניתן היה להבין איזו מילה בעברית במבטא בדואי עמוק, אולם מכיון שהילדים לא מלמלו בקצב אחיד, גם זה כמעט ולא קרה. פעם או פעמיים במהלך המלמולים עצרו הילדים, ושרו במקהלה איזה דקלום. בקטעים אלו היו המילים מעט יותר מובנות, אולם גם כאן מיהרו הילדים, וברובה היתה התוצאה קשקוש מוחלט של הברות.
היה דבר נוסף שלכד את תשומת ליבו של הנשיא: מידי פעם הגביה ילד זה או אחר את קולו, וצעק כמה מילים בחזקה. כך קרה, שברחבי החדר נשמעו רוב הזמן צעקות משונות, כל פעם מכיוון אחר. לפעמים היו מתאחדים כמה ילדים בצעקה משותפת, מרקיעה שחקים.
᠏
לאחר כמה דקות, כשהנשיא רמז לעוזרו לסיים את המעמד המביך, מיהר העוזר ליצור קשר עם המנהיגים הבדואים כדי לברר מה קרה. ומה התברר? כשהחליטו המנהיגים לשלוח את המשלחת לנשיא, התעוררה בעיה: הילדים אינם יודעים כמעט מילה בעברית. איך ישוחחו עם הנשיא, שלמרות השמועות שאימו ערביה, אינו דובר ערבית?
ישבו זקני העדה וחשבו, ומצאו פיתרון: הכינו נוסח כתוב בעברית באותיות ערביות, ובו מפורטים הדברים שהילדים אמורים להגיד לנשיא. חודשים קודם המועד הקבוע, קיבלו הילדים את הדפים – כמאה עמודים צפופים, ושיננו בלהט את המילים הזרות. מובן שלא ניתן היה לאמן את קבוצת הילדים לדקלם בצוותא כמות כזו של חומר, ולכן כל ילד למד לבדו את הדפים, מלבד קטעים מסוימים אותם למדו הילדים לדקלם במקהלה, במקצב אחיד ואף במנגינה.
ביום המיועד, התברר לזקנים שלפגישה הוקצבו עשר דקות בלבד. כמות העמודים שהוכנה היתה גדולה מכדי להיאמר בזמן כזה. לכן הורו לילדים לדקלם את מה שלמדו כמה שיותר מהר, וכך אכן הם עשו, מתוך כוונה להספיק ´להגיד´ לנשיא כמה שיותר. כשילד אחד או קבוצת ילדים היו מגיעים לכמה מילים שכן היו מוכרות להם, היו צועקים את המילים ברוב התרגשות. והתוצאה? אתם כבר יודעים מה היא היתה.
הסיפור הזה אמנם לא קרה בשבוע שעבר, אבל הוא יקרה בשבוע הבא. לא בבית הנשיא, אלא בבית הכנסת. לא ילדים בדואים, אלא אברכים ובני ישיבות הדורי פנים. ולא פעם אחת בלבד, כי אם בכל יום ויום.
לא מאמינים? היכנסו לבית כנסת אשכנזי בשעת אמירת סליחות.
כולנו, יהודים שומרי מצוות ומקפידים גם על קלה, עומדים יום יום ומזלזלים בכבודו של מלך מלכי המלכים, באופן שלא היינו מעיזים לעשות בעמדינו לפני נשיא המדינה. אנו מקבלים ספר עב-כרס, ובו המון המון מילים זרות ומוזרות, שאין לנו שמץ מושג מי המציא אותן בכלל. מקציבים לנו זמן מסוים, שאינו מתחיל להספיק על מנת להבין וגם להתפלל את כל המילים הללו. ולא רק זה, אלא שחלק הארי של אותו הזמן מוקדש לדקלומים, שבהם אנו מכירים את המילים טיפ-טיפה יותר, וגם אם לא – אז לפחות יש להם מנגינה, להבדיל מהקטעים הארוכים והבלתי-נגמרים שאפילו מנגינה אין להם. אנו ממלמלים בטירוף ובלחץ, ומידי פעם צועקים ברוב ´התרגשות´. והתוצאה? נראית בדיוק כמו הילדים הבדואים אצל הנשיא, אם לא גרוע יותר.
מישהו יכול להסביר מה מרגש כל כך ב´ויעבור ה´ על פניו ויקרא´? ומדוע המילים הללו נצעקות בטונים הכי גבוהים מכל הסליחות?
תפילה היא בקשה. מתחילה לא היה בכלל נוסח קבוע לתפילה. ראו אנשים כנסת הגדולה שאין הבריות עומדים בכך, תיקנו נוסח שבו יתפלל כל אדם. כיום, גם מי שמתקשה לכוון, מחויב על פי דין להתפלל את שלשת התפילות. אבל סליחות? מי שאינו מבין את המילים, ואינו מרגיש שהן מחליפות בצורה מוצלחת את מה שהוא היה רוצה לבטא, אסור לו לאמרן.
ולא אני המצאתי את זה. הדברים כתובים בראשונים. ואם אין כאן מקום לצטט את כולם, לפחות את חלקם. כך כותב רבינו אברהם אבן עזרא בספר קוהלת:
"חייב אדם שיתפלל, שישמור פתחי פיו, ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפלתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון... ולמה לא נלמד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו, והנה תפלתו שהתפלל מודעת, וכל יודע לשון הקדש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפלתו של דניאל... ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין".
גם בספר החינוך כתב: "ומן הענין הזה יש לנו ללמוד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאד ולהזהר בלשון, שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול".
וגם הרמב"ם האריך בענין הזה עוד ועוד.
תשאלו אותי מה ראוי לעשות? אין לי מושג, אבל אולי עדיף ללכת לומר סליחות עם אחינו בני עדות המזרח. מה שהיה טוב לרמב"ם ולרמב"ן, לרשב"א ולריטב"א, טוב גם לנו. בודאי יותר טוב מלהיענש על אמרית סליחות, כמו שכתב האבן עזרא.
כמה מרומם לראות יהודים מתחטאים לפני קונם, מכל הלב, בשפה ברורה מתיישבת ונעימה, ובלי כוונות לסיים את כמות החומר הבלתי אפשרית שנכפתה עליהם:
 |
|
|
