מן הסתם אין זה מקרה ששניים מהחוקרים החשובים של תקופת בית שני כתבו מאמרים העוסקים ביחסם של דורות מאוחרים, בעיקר אלה שלאחר חורבן הבית בשנת 70 לספירה, למלכות החשמונאים ולחג החנוכה. גדליה אלון פירסם מאמר הנושא את הכותרת רבת המשמעות: "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?" (מחקרים בתולדות ישראל, כרך א', 
עמ' 25-15). משפט הפתיחה של המאמר קובע את סדר היום: "דעה רווחת היא בעולמם של חוקרים, שהחכמים והעם (שעמהם) מימי בית שני ולאחר חורבנו השתדלו לשכוח את החשמונאים ומפעלותיהם מזיכרונה של האומה".

שיאו של המרד החשמונאי היה בטיהור המקדש ב�/4 לפני הספירה, כלומר למעלה מ� שנה לפני חורבן בית שני, והוא היה קשור באירועים שקשה היה לכאורה לטשטש את עקבותיהם. אלון עוקב אחר התבטאויותיהם של חז"ל בעניין החשמונאים ונס חנוכה ומגיע למסקנה, "זקנותם של בית חשמונאי לא ביישה את ילדותם בעיני האומה". לשון אחר, גורמים ומהלכים שונים בהיסטוריה של בית חשמונאי, ובעיקר הזדהותם של אחדים מהם עם הצדוקים, לא הצליחו להאפיל בצורה שלמה על היחס לחשמונאים, כפי שהתגבש בקרב החכמים וההולכים בדרכם.

אולם עצם השאלה, גם אם אינה מקבלת תשובה שלילית מוחלטת, אומרת דרשני ואינה יורדת מסדר היום המחקרי. ואכן, לאחר פרסום מאמרו של אלון פירסם דוד פלוסר מאמר, "ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי הביניים?" (יהדות בית שני, חכמיה וספרותה, עמ' 145-127). במאמרו בוחן פלוסר את ההתייחסות של מקורות היסטוריים וספרותיים בימי הביניים לחשמונאים, ומגיע אף הוא לכלל מסקנה שהמעשים ההירואיים של החשמונאים וכינון מלכותם העצמאית עוררו כמיהה היסטורית ושילהבו את דמיונם של מחברים רבים בימי הביניים. סיבות שונות ומובנות היו לדבר, במיוחד אלה הקשורות במצבם הנרדף של היהודים. גם פלוסר מגיע למסקנה שהשאלה שנשאלת בכותרת מאמרו צריכה לקבל תשובה שלילית.

העובדה שכותרות שני המאמרים מנוסחות כשאלות נובעת מכך, והמחברים ערים לכך, שהתשובה יכולה לנטות גם לכיוון אחר. יצוין, עם זאת, שבשני הדיונים הללו לא נזכרו דברי הרמב"ן (1270-1194) לפסוק "לֹֽא־יָסוּר שׁבֶט מִֽיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מ"ט, י'; ברכת יעקב לבנו יהודה):

"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול. כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה (יהודה, אלעזר, יונתן ושמעון; לא כולם מלכו ממש) עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (רבותינו זכרם לברכה [בהתייחסם לדבריה של נערה צעירה — שרידה אחרונה של בית חשמונאי — שאמרה], בבא בתרא ג', עמ' ב'): 'כל מאן דאמר 'מבית חשמונאי קאתינא' עבדא הוא' (כל מי שאומר עתה, אני בא מבית חשמונאי, הריהו עבד, כלומר, מצאצאיו של הורדוס שהיה עבד אדומי שמרד באדוניו והרגם וכבש את המלוכה שלא כדין), שנכרתו כולם בעוון הזה (כלומר, הורדוס הרגם כעונש משמים, ראה להלן). ואף על פי שהיה בזרע שמעון (החשמונאי שחבר בסוף ימיו לצדוקים ונרצח יחד עם שני בניו על ידי תלמי; מקבים א' 16, 16) עונש מן הצדוקים (עונש על שנספח לצדוקים), אבל [לא כן] כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק [ש]לא עברו [מן העולם] אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי. והיה עונשם מידה כנגד מידה, שהמשיל (גרם שימשלו) הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם (הורדוס וצאצאיו) והם הכריתום. ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם, מפני שהיו כוהנים, ונצטוו (במדבר י"ח, ז'): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶֽל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶֽם' - [כלומר:] ולא היה להם (לבני החשמונאים) למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'".

דבריו של הרמב"ן מעלים שתי נקודות שהעכירו לדעתו את יחסם של חכמים לחשמונאים: חבירתם של אחדים מהם לצדוקים והעובדה שהם היו כוהנים (ולא היה זה מן הראוי שישמשו כמלכים), כפי שאומר זאת הפסוק מספר בראשית המייעד את המלוכה באופן בלעדי לשבט יהודה. הניסוח של הרמב"ן, הגורס שהחשמונאים נענשו על מעשיהם, הוא חד כתער, ואין זה פלא שהוא צוטט במשורה על יד הדורות הבאים.

כאמור, דבריו מתבססים על עדותה של נערה, כפי שהיא מובאת בגמרא במסכת בבא בתרא. נערה זו היתה משרידי בית חשמונאי, שהורדוס, במאמץ לבסס את מלכותו שניתנה לו על ידי השלטון ברומא, הרגם בזה אחר זה והשאיר רק אותה כשריד אחרון. הורדוס רצה לשאתה לאשה, כדי ליצור לעצמו לגיטימציה חשמונאית, אך היא סירבה לחיזוריו ועלתה לראש הגג והכריזה על כך שהורדוס הוא עבד [כנעני] ויהדותו מוטלת בספק. לאחר ההכרזה היא קפצה מראש הגג ומתה. על פי התלמוד, באהבתו אליה הורדוס שימר את גופתה במשך זמן רב.

במלים אחרות, הרמב"ן תולה את סופו של בית חשמונאי הכוהנים בעונש שבא להם, אם מחמת שנטלו לעצמם את המלוכה שלא כדת וכדין, או בגלל שהיו מי מהם שחברו לצדוקים כנגד הפרושים. סיבה נוספת היתה בכך שהיו מי שגרסו שינאי לא ראוי היה לשמש בכהונה, כפי שאכן הנציח את עצמו במטבעות שטבע. התלמוד מספר "ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים (ולכן אינו כשר לכהונה), ויבוקש הדבר ולא נמצא (הסיפור התגלה כלא נכון); [אף על פי כן] ויבדלו חכמי ישראל בזעם (קידושין ס"ו, עמ' א'; כלומר, נוצר קרע בין הפרושים לצדוקים)". ינאי היה בנו השלישי של יוחנן הורקנוס הראשון, כלומר נכדו של מתתיהו. הוא חבר לצדוקים ועקב כך יצא קצפם של הפרושים עליו, והידרדרו הדברים עד לכדי מלחמת אחים שגבתה מחיר דמים.

מעניין שיהודה בן גדידיה, ששמו אינו ידוע לנו ממקור אחר, אינו פוסל את ינאי למלכות, כפי שעושה זאת הרמב"ן, אלא לכהונה בלבד. יוצא מכך, שיש מי שפוסל את החשמונאים למלכות ויש מי שפוסל את צאצאיהם לכהונה. אך, כפי שהעירו על כך כבר חוקרים רבים, הבעיה מורכבת יותר, שכן התשובה לשאלה בדבר אזכורו, או אי־אזכורו, של חג החנוכה בספרות חכמים אינו מוסכמת גם בגלל סיבה אחרת, והיא אי בהירות הקיימת במקורות המעלים את ענייני החג. בניגוד לחג הפורים הנזכר במקרא במגילת אסתר, חג החנוכה נקבע לדורות על סמך עדויות שונות שאינן מקראיות, ומבחינה זו יכולה היתה להיות בו גם משום חריגה הנכללת בכלל "לא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹֽהֵיכֶם אֲשׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶֽם" (דברים ד', ב').

רישומו הראשון של החג במתכונת של שמונה ימים מצוי בספר מקבים ב' 10: 6-3, שם נאמר שביום שבו חולל המקדש, בכ"ה בכסלו, הוא גם היום שבו טוהר. חגגו את המאורע במשך שמונה ימים כמו את חג הסוכות ב"מטות, ענפים רעננים וגם [כפות] תמרים". עניין הדלקת האש או הנרות לא נזכר כאן. והנה לך מסורת שאינה מצויה בספרות חכמים.

המשנה עצמה אינה מתייחסת באופן מפורש לחנוכה ולחיוב להדליק נר חנוכה, ומזכירה רק פעם אחת את נר חנוכה בהקשר של נזק שהוא גרם (משנה בבא קמא ו', ו'). כאמור, רבים כבר תמהו על כך, שאין המשנה מייחסת חשיבות מיוחדת לחג, ובכל אופן היא אינה כוללת מסכת מיוחדת לחג זה כפי שהיא עושה לחג הפורים. האם יש בכך רמז לגורם ההשכחה שנזכר בדברינו למעלה? יש כאלה הסוברים שמלכתחילה אכן כן, מה גם שהאזכור הבולט ביותר לעניין החנוכה מצוי דווקא בברייתא בתלמוד הבבלי, מסכת שבת כ"א, עמ' ב': "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון (ימי חנוכה שמונה הינם), דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון (ואין להספיד בהם את המת ולא להתענות בהם). שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”.

עיקרה של הברייתא בא כהמשך לדיון הלכתי בעניין נר חנוכה וסדר הדלקתו. מהעניין של הלכות הנר מתגלגלים הדברים לסיפור האגדה על נס פך השמן. אולם קודם לסיפור בא אזכור קצר של ניצחונות החשמונאים. בעניין זה הולכת הגמרא בעקבות מגילת תענית, חיבור שמוצאו מארץ ישראל, בתקופה הקודמת למשנה, והעוסק בימי מועד מיוחדים שאין להתענות בהם ובחלקם גם אין מספידים את המת. המגילה נשתמרה במספר נוסחים, קצרים וארוכים, ויש מהם המזכירים, בלא מעט פירוט ובמקום ראשון, את החשמונאים וניצחונותיהם, ובהמשך גם בקיצור את מה שידוע כנס פך השמן.

לכאורה, יש בעדות קדומה זו במגילת תענית ראיה לכך שזכרם של החשמונאים לא נשכח, או הושכח, באופן מוחלט. אולם משינויי האורך בין שלושת הנוסחים העיקריים שנשתמרה בהם המגילה אפשר ללמוד שלא בכל מקום ולא על פי דעת כולם ניתן לחשמונאים מעמד שווה, בולט וייחודי, וזאת כבר בתקופה שלפני המשנה או החורבן.

יכולים היינו להאריך כאן בציטוט של מקורות נוספים המחזקים את הרושם שאין הם מסכימים ביניהם על יחס אחיד ואינפורמציה מתואמת הדדית. עיון בהם רק מחזק את הרושם שיש בהם משהו מהגמגום במקום שהיינו מצפים לוודאות במידע. לכאורה היינו יכולים לצפות לכך, שזמן קצר לאחר חורבן בית שני יעלו קולות המתרפקים על העבר החשמונאי ומחזקים את רוחו של העם ותקוותו. יתרה מזאת, היינו יכולים לצפות גם לכך, שאלה שהצטרפו למרד בר כוכבא (שנות השלושים של המאה השנייה לספירה) יעלו את נס המרד החשמונאי כדגל ההולך לפני המחנה; אך קולם של אלה לא נשמע בהקשר זה. נראה שאלה שלא הצטרפו למרד, בעיקר בני הגליל, הם אלו שהשתלטו על השיח הציבורי והצליחו להשתיק, מסיבות מובנות, את התקדים החשמונאי.

יצוין בהקשר זה, שעיקרה של המשנה בא מהמרכז היהודי בגליל וקיימת סבירות לכך שהיה קשר סמוי בין הדחקת האי־השתתפות במרד בר כוכבא לבין "השכחת" הנושא החשמונאי בעיקר במקורות הארץ־ישראליים הקרובים למשנה. שאלה דומה צריכה להישאל למעשה גם על האוחזים בדגל של המרד הגדול שפרץ בשנת 66 לספירה והביא לחורבן ירושלים והמקדש. כאן יש מקום לומר, שכישלונו של המרד הוא סיבה טובה להשתקת התקדים של מרד החשמונאים, שיכול, כפי שראינו, להעלות הרהורים על תקדים שכשל.

גירסת הנס כפי שהיא מובאת במסכת שבת כ"א, עמ' ב', אינה היחידה בתלמוד הבבלי. במסכת מנחות (כ"ח, עמ' ב') נאמר: "ותניא אידך: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה כנגד אולם, חצר כנגד עזרה, שולחן כנגד שולחן, מנורה כנגד מנורה, אבל עושה הוא של חמישה ושל שישה ושל שמונה, ושל שבעה לא יעשה ואפילו משאר מיני מתכות; ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי; אמרו לו: משם ראיה? שיפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ (רש"י: בדיל); העשירו — עשאום של כסף, חזרו והעשירו — עשאום של זהב".

מדובר כאן על האיסור לעשות מבנים וכלים דומים לאלו שהיו ושימשו בבית המקדש. אגב כך עולה עניין המנורה ("החנוכיה"). אין לעשותה בעלת שבעה קנים, אלא רק של חמישה, שישה, או שמונה. כמו כן, עולה גם שאלת החומר שממנו מותר לעשות את המנורה. בוודאי שאסור לעשותה זהב, כפי שהיתה המנורה במקדש, אך מוסיף ר' יוסי בן רבי יהודה שגם מעץ אסור לעשותה, שכן זה היה מעשה המנורה של בית חשמונאי. אולם היו גם מי שטענו כנגדו שמתחילה מנורה זו היתה עשויה משיפודים של ברזל (כלומר קנים ללא העיטורים שמתוארת בהם המנורה במקדש) מצופים בבעץ. כאשר המצב הכלכלי השתפר שינו את החומר לכסף ולאחר מכן לזהב.

מעניין אפוא שבמסורת התלמוד הבבלי יש שני הסברים שונים לעניין "נר חנוכה", ושני אלה שונים הם מההסבר הניתן בספר מקבים ב' שנזכר למעלה. מכל מקום, מוטיב הנס אינו עולה בדברים המובאים במסכת מנחות. בהקשר זה מן הראוי לאזכר את האמור באחד משלושת הנוסחים של מגילת תענית כהסבר לקביעת שמונה ימים לחנוכה: "ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יוון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד ותיקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים". בהמשך נזכרה גם המסורת על שבעה שיפודים של ברזל ששימשו בתחילה במקום המנורה.

מן הראוי לציין כאן שעניין חידוש העבודה במקדש וטיהור המזבח נזכר בספר מקבים א' (4, 61-37) כעניין המרכזי של החג בן שמונת הימים שקבעו לדורות.

לפנינו, אפוא, מקורות נוספים המעבים את העניין, אך מזכירים בקיצור שיש בו מן הרמז, כפי שעושה זאת המקור במסכת שבת, את מלכי בית חשמונאי. אכן, להוציא ספרי מקבים א' וב', בכל המקורות הללו אין פרטים על המלחמות ועל הניצחונות, ומתקבל הרושם שהמסורות המפורטות המצויות בשני ספרים אלו, וכן אצל יוסף בן מתתיהו, על מלחמות המקבים לא היו ידועות, או הודחקו, בקרב החכמים.

בקיצור, זכרן של מסורות אלו עומעם בספרות זו. רק בתקופת ביזנטיון, ובמיוחד לאחר פרסומו של "ספר יוסיפון" (במאה העשירית), עלו וחזרו פרטי המלחמות. ככל הנראה, הגורם המרכזי כאן היה הסבל וגזרות הדת שבאו על היהודים בתקופת ביזנטיון.

מה שהעלינו עד כאן יש בכוחו ללמד שיותר ממה שנשתקע במסורת העממית של חנוכה ובהלכות מסוימות המעצבות אותו מצוי במקורות שהם, לרוב, סמויים מעיניהם של קוראים רבים. כפי שהעלו זאת רבים לפני, סיפורי גבורתם של החשמונאים שימשו בהיבטיהם השונים בעיצוב האתוס של התנועה הציונית. הכמיהה לעצמאות מדינית, כפי שזו ידועה לנו מראשית דרכם של החשמונאים, היתה בבחינת אתגר לאומי מודרני. שירי חנוכה, כמו "מי ימלל גבורות ישראל" או "באנו חושך לגרש", וכן התלבושות המיוחדות לחג והמאכלים והמשחקים, עיצבו חג לאומי חילוני במהותו. הדלקת נרות נהפכה לטקס פורמלי שנשאר בו אך מעט מהנרות שמדליקים לשם מצווה.

במקומות רבים נמצא קשר בין נרות החנוכייה לחג המולד ולעץ האשוח שעליו אורות רבים. היו מי שהדליקו את החנוכייה לצדו של עץ האשוח, ובכך חזרו למעשה, לרוב בהיסח הדעת, לימי ה"מתייוונים". החג שאמור היה לסמל יותר מכל חג אחר את ההתחדשות של החיים הדתיים שדוכאו בכוח על ידי כוחות חיצוניים, נהפך לחג המאגד בתוכו מרכיבים שונים המבקשים לטשטש את הייחוד היהודי המסורתי ולהטמיעו בתרבות כללית, רב־תרבותית למעשה.

הדברים משתלבים במגמה כללית יותר, העוקרת תכנים דתיים מהמסורת התרבותית וממירה אותם בתכנים לאומיים כלליים בעלי אופי חילוני בעליל. בתהליך כגון זה נלקחים בדרך כלל תכנים דתיים כשלד הקורם מחדש בשר, עור וגידים, ונוטל מכל הבא ליד ומשתמש בו לצרכים החדשים. תהליכי חילון והתנתקות מהדת הם מורכבים ויש להם הסברים וסיבות שונות, אך עיצובם על שרידי המסורת מציין ככל הנראה חלל שמתמלא בנוסטלגיה, עמומה ככל שתהיה, למרכיבים מסורתיים. אירועים וחגים דתיים אינם נמחקים לגמרי מהמפה התרבותית, אלא משנים את צורתם ומתמלאים בתכנים חדשים. אין כמו חג החנוכה בתרבות היהודית החדשה שיכול להיות דוגמה מובהקת לעניין זה.