השעה ה"טובה" והימים ה"טובים".
''מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה''. (ברכות דף ז עמוד א, סנהדרין דף קה עמוד ב, עבודה זרה דף ד עמוד ב).
ישנה שעה רעה המכוונת "אוטומטית", מאז בריאת העולם, והיא השעה הראשונה של הלילה בערב שבת:
"יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה (דהיינו שעה שביעית אחר חצות היום עיין סי' תכ"ח) אלא או קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו, וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום". (שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רעא סעיף ג).
יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה מפני באותה שעה מושל סמא"ל!
סעיף ב בשולחן ערוך הרב שם קובע:
"ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר", האם הוא "אומר" שאין ל"התייחס" לנאמר בסעיף ג?
כשהאדמו"ר נשאל' (אגרת קודש חלק יג עמוד קכ):
"באה"ק אין נזהרים בזה !
הוא השיב:
"הנה אם הוא מנהג מקובל שם, י"ל הטעם שמלכתחילה לא קבלוהו, (והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו "יש נזהרים כו' וכבר נתבאר שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו' – אף שלפעמים יהיה זה בשעה הנ"ל)...".
מה זה אומר?
יש ליזהר או אין ליזהר?
ההגדרות: "בשעה ראשונה של הלילה, דהיינו שעה שביעית אחר חצות", הן יותר מכפל לשון, שהרי המזלות (שהם שבעה), כל אחד מהם "משמש" שעה אחת ביום, במחזור קבוע, (ראו זמנם במחזור השבועי ב"אוצר ישראל" כרך ו עמוד 142 טור ב), וא"כ השעה השביעית אינה בהכרח השעה הראשונה של הלילה, ובקיץ היא תהיה עוד בשעות היום, ובחורף היא תהיה אחרי השעה הראשונה של הלילה.
וכן כתב במחצית השקל ס"ק א:
"ודברי התיקוני שבת אינן אמורים, אלא בזמן שיום ולילה שווים ... וא"כ ביום שאין היום והלילה שוים ליכא לדברי התיקוני זוהר''.
מקורו של השולחן ערוך הרב:
"וכתוב בתקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים ובסוף יום ו' הוא מזל צדק לכן יקדש בצדק וכ"כ בתשובות מהרי"ל סי' קס"ג". (מגן אברהם סימן רעא ס"ק א).
עיינתי בשו"ת מהרי"ל סימן קסג (קנב), ולא מצאתי שם דבר מזה.
שעליהם הגיב הערוך השולחן, (אורח חיים סימן רעא סעיף יא):
"...וראיתי מי שכתב שיקדש דווקא קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים ובסוף יום ו' הוא מזל צדק לכן יקדש בצדק [מג"א שם] ולענ"ד הוא תמוה דח"ו לומר שאנחנו תחת המזלות ואדרבא ראיתי בקדמונים שהאומות הקדמונים היו יושבים בשבת בחשך ובוכים מפני שהמזלות של שבת מורים לרעה והקב"ה צוה אותנו להיפך להדליק הרבה אור ולהתענג עצמינו להראות שאנו למעלה מהמזלות ואותנו לקח ד' להוציאנו ממערכת השמים ואיך נאמר כזה וצע"ג והבוטח בד' חסד יסובבנו".
אחרים טענו: הלא לרברי הזוהר (כרך ב' שמות פרשת תרומה דף קלה עמוד ב), "בעלי הדין בורחים"?
"כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה ... וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ"א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין".
(כאשר נכנסת השבת היא מתייחדת ומתפרדת מסטרא אחרא וכל הדינים נעברים ממנה ... ובעלי הדין בורחים כולם". תרגום הסולם).
איך הם מזיקים אם הם בורחים?
למה אומרים בשחרית של שבת "יושב בסתר", שהוא שיר של פגעים, (שבועות דף טו עמוד ב)?
לדברי הלבוש (לבוש החור סימן רפא, סעיף א):
"ואומרים אותו בשבת להנצל מן המזיקים המצויין בליל שבת".
א"כ, למה מחכים עד לבוקר?!
ועוד, היכן יהיו השדים, והלא הם ברחו?
דברי הלבוש ושאילתי מובאים ב"דרכי חיים ושלום", (הערה ב בעמוד ק"ל), ותשובתו בשם סידור יעב"ץ:
"הגם דכתב בזוהר תרומה ובכמה מקומות, שבכניסת השבת מתעברים ומסתתרים בנוקבא דתהומא רבא, ע"כ צ"ל דוקא כשישראל שומרים שבת כהלכתה, משא"כ כשאינן נזהרין כראוי אז אדרבא מתגברין בליל ש"ק לפי שהוא שעת שליטתן ...".
תירוץ דומה עונה הר"מ קליין, בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן רט), כשנשאל בענין הקידוש בשעה השביעית, מבלי לציין לדברי ר"י עמדין:
"... והביא מה שהקשו עליו בזכרון יהודה בשם הגר"מ א"ש גאבד"ק אונגוואר וגם בשם האדמו"ר מקוידנאו הובא במשמרת שלום סי' כ' ס"ג דבשבת כל שולטני רוגזין כולהו ערקין.
ולפענ"ד נראה לפמ"ש הט"ז (א"ח סי' רס"ז סק"א) מה שנהג העולם לומר לקבלת שבת ושמור צאתנו והא שבת לא צריך שמירה ותי' דהוא דוקא בשומר שבת כהלכתה אבל אנו בעונ"ה אינן בחזקת שומרי שבת כהלכתה אנן ולכן אמרינן ושמור ע"ש, וזה נמי כוונת הפייטן כי אשמרה שבת אל ישמרנו, כי הכל תלוי בשמירת שבת אז הוא נשמר מן המזיקין".
_______________
שעות טובות
כשם שישנן היודעים לכוויין לשעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, כך ישנן היודעים לכווין לשעה הקב"ה "מחייך" בה.
השעה ה"טובה" לנשואין.
בחב"ד יודעים שהשעה ה"טובה" לעריכת חופה, היא "השעה החמישית".
ולכן, האורחים יוזמנו תמיד לחופה "שתהיה בשעה החמישית", אף אם היא תהיה בשעה השלישית, הרביעית, הששית או השביעית.
כל שעה היא חמישית, תלוי באיזו שעה מתחילים.
בכדי שהמוזמנים ידעו באיזו שעה תהיה החופה, מדפיסים בהזמנה חב"דית, שני זמנים שונים לאותה החופה:
האחד המופיע בגוף ההזמנה: "החופה תהיה בשעה החמישית", שאינו מתייחס לזמן שהוא, והוא שם רק "מפני שכך היה כתוב".
והשני המסומן בכוכבית בתחתית ההזמנה: "בשעה ... ", זמן החופה האמיתי, (עד כמה ש הגבלת "זמן" יכולה להיות אמיתית בחופה חסידית).
מהו מקור ה"שעה החמישית" בהזמנות לחופה החב"דיות?
"בנוסח ההזמנה של החתונה - נוסח ההזמנה לחתונתו של הרבי, ובמילא כן בנוסח ההזמנה ששלח הרבי ששלח לחתונת בנותיו - היה כתוב זמן החופה בשעה החמישית בערב.
הן כשהיתה החתונה בחורף והן כשהיתה בקיץ, תמיד זמן החופה בשעה החמישית בערב.
בחתונתי נערכה החופה בשעה מאוחרת ביותר, בגלל טעם חיצוני, אבל ה" קבלת פנים" דייקו שתתחיל בשעה החמישית". ("תורת מנחם", התוועדויות האדמו"ר מליובאוויטש, חלק י עמוד 198).
שם זה התחיל, ומשם זה נמשך.
________________
הימים הטובים והיום הטוב.
ישנם "ימים טובים" במועדים קבועים, וישנו "יום טוב", שהוא טוב בכל יום שיהיה.
יום טוב שכזה הוא זה שבסיפורה של האשה, מימיה הראשונים של תנועת החסידות.
אשה זו, היתה בתו של גביר עיירה, שאביה השיאה לעילוי, "עבור מחיר" לא קטן, שלאחר נישואיו הצטרף ל"כת החסידים", והפך לאדמו"ר.
אשתו שנשארה "מתנגדת", וראתה איך השקעת אביה ירדה לטמיון, לא פסקה מלהטרידו ולמרר את חייו.
יום אחד אמרה לו אשתו:
"חסידיך אומרים עליך שהנך צדיק ה"רואה" את העתיד, האם אתה גם יודע באיזה יום אמות?
והוא ענה לה כ"למדן":
יום המוות הוא מה"דברים המכוסים" מבני אדם, ("שבעה דברים מכוסין מבני אדם ואלו הן יום המיתה ...". מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויסע פרשה ה ד"ה ויקראו בית, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז פסוק לב).
הגמרא מספרת בסיפור מיתתו של דוד:
"הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא", (תהלים פרק לט פסוק ה), אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני, שאין מודיעין קצו של בשר ודם! ומדת ימי מה היא? - גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם!...".(שבת דף ל עמוד א).
אך היא המשיכה להציק לו:
דוד המלך לא ידע את יום מותו, מפני שהוא היה לא יותר מאשר חסיד, ("כי חסיד אני", תהלים פרק פו פסוק ב), ואילו אתה הנך אדמו"ר, היודע את הכל!
כשראה שהיא לא "תוותר", הוא "גילה" לה את יום מותה: יום מותך יהיה בערב יום טוב!
אך היא רצתה "יותר פרטים", ושאלה:
האם גם גילו לך בערב איזה יום טוב זה יהיה?
והוא ענה לה:
מחרתו של כל יום שבו תמותי, יהיה יום טוב!
ראיתי את הסיפור לפני שנים, בספר "שרי המאה" של הרב מיימון-פישמן, אך אין לי ספק שסיפורי אינו כפי שהוא שם, אך גם סיפוריו אינם כפי שהיו במציאות.
___________
יום הנשואין
"פעם", היה יום הנישואין תלוי ב"מצבן" האישי של הכלות, והתפתח לימים בהם שולטים המזלות הטובים.
"פעם", היו שני ימים שונים לנישואין, יום נישואיהן של הנשים שהיו נישאות כ"אלמנות", ביום החמישי, ואילו הנשים שהיו נישאות בחזקת "בתולות", היו נישאות ביום הרביעי.
עד לנישואיהן הן היו "בחזקת בתולות" ולא "בודאי בתולות".
המקור לימי הנישואים השונים, הוא במשנה:
"בתולה נישאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי, שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השיני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין". (משנה כתובות פרק א משנה א).
נישואי הבתולה היו ביום שלפני יום מושב בית הדין, כדי שאם הבעל "חושב" שאשתו לא היתה בתולה בנישואיה, מפני שזינתה אחרי אירוסיה, תהיה לו האפשרות ללכת לבית הדין "מיד", כדי להגיש תלונה:
לא מצאתי בתולים!
בתלונה יטפל י בית דין בהרכב של עשרים ושלושה דיינים, תחילה ינסה לברר בית הדין, אם הבעל הטרי לא מצא את אשר חיפש, מפני שחיפש מ"תחת לפנס", ולא במקום האבידה, ובאם יווכלו שהוא אכן חיפש במקום האבדה, הם יבקשו ממנו הוכחה שהוא לא מצא את אשר חיפש, ורק באם הוא יוכיח שהוא כן, יתחיל בה"ד בחקירת האשה שתי וערב: מתי ואיך היתה האבידה?
לשם מה צריך עשרים ושלושה כדי דיינים לחקור אם ומתי איבדה האשה את בתוליה?
מפני שלפננו "שאלת חיים":
"ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערה,//מפני שהיא איבדה אותם לגבר זר בין האירוסין לנישואין// והוציאו את הנער אל פתח בית אביה, וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה, כי עשתה נבלה בישראל, לזנות בית אביה, ובערת הרע מקרבך". (דברים פרק כב פסוקים כ-כא).
חז"ל שחששו שכעסו של הבעל יפוג "עם הזמן", החליטו שאת הנישואין יש לערוך ביום שלפני יום מושב בית הדין, כדי שלא יספיק להתקרר:
"ולכך תקנו שתנשא ברביעי, שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו, ואם יש שהות בינתים יש לחוש שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה, ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו, כדילפינן (סוטה דף כח) מונסתרה והיא נטמאה, ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר, כשיצא הקול שמא יבואו עדים". (רש"י בד"ה בשני ובחמישי).
אף שהמשנה קובעת, שישנם שני ימים קבועים לנשואין, ימים נפרדים לבתולות ולאלמנות מן הנישואין, (שנשים אלו הן בחזקת בעולות, ראו כתובות דף יב עמוד א), היא מסבירה רק מדוע נקבע יום נישואיה של הבתולה ליום הרביעי:
"שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין", אך אין במשנה זו כל הסבר, למדוע נקבע יום נישואיה של האלמנה ליום החמישי.
בגמרא מופיע הסברו של בר קפרא:
"אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם". (כתובות דף ה עמוד א).
אלא שהוא גם מצא ברכה ביום החמישי, שהוא היום שלאחרי יום נישואי הבתולה, ולדבריו, ברכה זו העא הטעם שיום נישואי הבתולה נקבע ביום הרביעי, אף שדברי המשנה מפורשים שהוא מטעם משפטי.
האם בר קפרא חולק על טעם המשנה, או שהוא רק משלימו בטעם שאין לו כל השלכות הלכתיות?
ניתן להבין ממקורות רבים, שהטעם העיקרי-הסיבה, הוא הטעם המשפטי שבמשנה:
"שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השיני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין".
הטעם הנוסף של בר קפרא ליום נישואי הבתולות:
"בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים"
יום נישואי הבתולה ליום בו נאמרה ברכה לדגים, ואילו יומה של האלמנה נקבע ביום בו נאמרה ברכה לאדם.
היש קשר בין הדגים לבתולות?
ממקורות רבים ניתן להבין, שאין הברכות סיבה מספיקה למדוע ישאו נשים רק באותם הימים:
"לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך, שאין בתי דינין קבועין אלא בשני ובחמישי, אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום, אשה נשאת בכל יום. קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה! הכי קאמר: אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא, אשה נשאת בכל יום" (כתובות דף ג עמוד א).
"תנשא באחד בשבת - לא בעי לשנויי דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה שנאמרה בו לדגים כדאמרינן לקמן, ("דתני בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים; אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם". כתובות דף ה עמוד א), ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר"י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא".(תוספות מסכת כתובות דף ב עמוד א בד"ה ותנשא באחד בשבת).
מקום שאין ב"ד וכו'. ... ויש מי שכתב שאם אין שם ב"ד קבוע אפילו בחמישי ובשני הרי הוא נושא בכל יום וחזר הדבר כאילו ב"ד קבועים בכל יום שהרי כל הימים שוים. (מגיד משנה הלכות אישות פרק י הלכה טו).
____________
השאלה הנשאלת היא: מה חשיבות לתקנת הימים של "פעם בימנו, כאשר תקנת הימים הקבועים בבתי הדין בטלה, והבתולים שוב אינם בעיה?
היו בתולים?
לדברי הרא"ש (כתובות פרק א סימן ג), לא היו ל"ברכות" מעולם, כל השפעה מחייבת:
"... אבל במקום שבתי דינים קבועים בכל יום אשה נישאת בכל יום. וא"ת ואמאי נשאת בכל יום תהוי כאלמנה ותנשא בחמישי ותיבעל בליל ששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם הראשון וי"ל משום ברכה לחודה לא היינו מתקנין ימי זמן קבוע מדפריך הש"ס לעיל ותנשא באחד בשבת וכן גבי אלמנה לאו משום ברכה גרידא אמרו שתנשא בחמישי אלא כדאמרינן לקמן (דף ה א) שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים ואגב שתקנו משום שקדו אף היכא דלא שייך שקדו כגון אדם בטל או י"ט שחל ערב שבת תקנו שתנשא בחמישי משום ברכה ושקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים לא שייך בבתולה דליכא למימר למחר משכים והולך לאומנותו לפי שיש לה שבעת ימי המשתה הלכך משום ברכה גרידא לא תקנו זמן לבתולה".
ואילו לדברי הפני יהושע, (כתובות דף ב עמוד א), אף שבימי הגמרא היה יום הבתולות ביום הרביעי, הרי בימינו גם על הבתולות להנשא ביום החמישי, שהוא יום הברכה העיקרי, ואף שלדברי התוספות (שהובאו לעיל), טעם "הברכה אינה אלא עצה טובה", מ"מ היא עצה טובה מחייבת:
"ולפי"ז יש לדקדק על הטור והש"ע ועל כל הפוסקים שכתבו בפשיטות (בסי' ס"ד סע' ג') דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתולה ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו. והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה כדמשמע מלשון התוספות והפוסקים שהבאתי. ולכאורה היה נראה לי דסמכו בזה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אברייתא דבר קפרא דהאידנא שב"ד קבועין בכל יום אשה ניסת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו יום מיוחד ...".
והוא מסיים:
"אלא דמ"מ נראה לי, שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין".
השעה החמישית?
שהברכה אינה "מחייבת", ניתן להבין גם ממה שבנוסף לטעם הברכה, שהובא כטעם למדוע האלמנה ני שאת ביום החמישי, מובא בגמרא טעם נוסף:
"ואי נמי, משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי, למחר משכים לאומנתו והולך לו, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת".
טעם זה הוא הטעם היחידי המובא בתוספתא, (כתובות פרק א הלכה א), לנישואי האלמנה ביום החמישי.
אף שבמשנת הבבלי מןפיע טעם ליום נישואי הבתולות, ניתן להבין שבמשנת הירושלמי "כנראה" לא היה טעם זה, ובמשנה זו היה כתוב רק: "בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי".
היה ולא יש, מפני שהיה מי שהעתיק את משנת הבבלי לתוך הירושלמי אף שנוסחן היה שונה.
וזאת מנין?
מפני שמופיעים שם הדברים הבאים:
"בתולה נישאת ביום הרביעי כו' בר קפרא אמר מפני שכתיב בם ברכה והלא אין כתיב ברכה אלא בחמישי ובשישי בלבד בחמישי בעופו' ובדגי' בשישי באדם וחוה ... רבי לעזר מייתי לה טעם דמתניתין שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין. מתניתא מסייעא לר' לעזר מן הסכנה והילך נהגו לשאת בשלישי ולא מיחו בידן חכמים...".
וכמובן, אם הטעם של "טענת בתולים" היה במשנה שלפניהם, מהו ההסבר בדברים: "רבי לעזר מייתי לה טעם דמתני' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין", והלא הוא הטעם המובא במפורש במשנה, וכן מהו פירוש: "מתניתא מסייעא לר' לעזר", והלא דבריו הם דברי המשנה, ולמה לו סיוע מברייתא? שאלה שנשאלה ע"י החתם סופר (על גליון הירושלמי).
לדברי ר' שאול ליברמן, (תוספתא כפשוטה כתובות עמוד 185):
"מסוגיית הירושלמי מוכח שבמשנתם לא שנו שום טעם, לא למה בתולה נישאת ליום רביעי, ולא למה אלמנה ליום החמישי, ואין בה את הטעם של טענת בתולים, וכך גם הבין ביפה מראה על הירושלמי, (שהבין שבר קפרא אינו סובר מהטעם של טענת בתולים, וראייתו היא ממה שהקשו בירושלמי: "והלא כתיב ברכה בשביעי", ואם גם בר קפרא סובר מטעם הבתולים, מה שאלה יש כאן, והלא אין בתי דין יושבים בשבת?), ובמשנתינו, הוסיפו את הטעם ע"פ התוספתא כאן, וכן הסיק מדעתו ר"ז פרנקל במבוא הירושלמי (דף כ' ע"א)".
אם חשבתם שמאז שתיקנו שהארוסין והנישואין יהיו ביום אחד, (בזמן רש"י, ראו התקנות בישראל (שציפאנסקי), חלק ג עמודים שע-שעא), והתבטל טעם "לא מצאתי לה בתולים", שהיה בזמן המשנה, (אם כי עדיין קיימת טענת "מומין", אך משום כן, לא יקרה דבר אם הוא יחכה עוד יום), וביטול הימים הקבועים למושב בתי הדין, יתבטל "יום הנישואין", טעיתם, ואדרבא, עם התפשטות הקבלה והחסידות התפתחה לאורך ולרוחב תיאוריות ה"ימים הטובים", ימי ה"חאמסה", ה"מבטיחים" לנישאים באותם הימים, "יותר סיכויים" ששלום ושלווה ישכנו בביתם, וכמו כן התפתחה תיאוריית הימים "הרעים"- הימים ה"מסכנים" את נישואיהם של הנישאים באותם הימים.
יום "מיוחד" אחד לנישואין, שהיו שהמליצו עליו והיו שהתנגדו לו, והוא ה"יום הששי":
"י"א שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזירה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת". (שולחן ערוך אבן העזר סימן סד סעיף ג).
אם בהלכה זו אסור לשאת אשה בערב שבת, "שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה", הרי לדברי הירושלמי מסכת כתובות (פרק א ה"א):
"שוין שאינה נישאת לא בערב שבת, (ולא במוצאי שבת), לא בערב שבת מפני כבוד שבת".
"שאם יהיה טרוד בנישואין ולא יהיה פנוי להכין צרכי שבת". (פני משה)
"שאם יעשה הנישואין בע"ש, גם הסעודה תהיה בע"ש, נמצא לא יאכל סעודת שבת לתיאבון". (קרבן העדה).
היו שפטרו את הבעיה ע"י שערכו את סעודת הנישואין בליל שבת:
"ומפני תקנת עניים נוהגים בקצת מקומות לישא בערב שבת". (ר' עובדיה מברטנורא, משניות כתובות פרק א משנה א).
המשך יבוא אי"ה.
עולם הפוך אני רואה 
תוקן על ידי - נישטאיך - 03/01/2006 4:45:27
 |
|
|
