|
|
| נשלח ב-10/1/2006 00:06 |
 |
| |
ממללא,
לא נראה לי שברוך גולדשטיין היה שותף לעולם הערכי שבו ערך החיים מצוי בראש סולם הערכים. הבאתי את דוגמת הסטודנט הצ'כי כיוון שאני סבור שהוא היה חלק מעולם זה, ובכל זאת בחר למסור את חייו. ככלל, איני סבור שערך החיים ביטל את יכולתם של בני אדם למסור את נפשם על מזבח עקרונות; יצר הקיום חזק הרבה יותר מערך החיים, והוא לא הצליח לעשות זאת. ערך החיים גם לא מנע מהמאה האחרונה להיות המאה הרצחנית ביותר אי פעם, והוא אינו מונע מה שנקרא פעם "רצח מתוך רחמים" והיום מכונה "המתת חסד" (שלא לדבר על הפלות). בסופו של דבר, ההשפעה שלו לא גדולה במיוחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2006 10:34 |
|
| |
קיויתי למצוא אצלכם הגדרה לשתי הרמות והנה אני מופתע שאין כאן בכלל הסכמה על הנכונות שיהיה לאדם שפוי ערך מעל החיים!!
בכל אופן נדמה שלזה תסכימו שלאדם שהחיים גרועים (יסורי תופת ללא תפקוד וכד'), נערך המות הבלתי ידוע כשוה יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2006 23:15 |
|
| |
בוגי,
קרלו שטרנגר ב"אינדבדואליות – משימה בלתי אפשרית" מוצא כי הצורך בתחושת בעלות על חיינו גדול מהצורך לחיות, והוא מספר על מטופלת שרצתה להתאבד כדי לחוש שיש לה בעלות על חייה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 00:04 |
|
| |
בוגי,
יש הבדל גדול בין מה שנתפש אצל אדם כשווה יותר (כמו מניעת סבל מעצמו) לבין מה שנתפש אצלו כחשוב יותר (נניח, הימנעות מביצוע רצח, גם אם המשמעות היא שהוא יומת).
אולי כדאי שתתחיל ממקרים בסיסיים: האם החברים כאן היו מוכנים למסור את נפשם כדי להמנע מלרצוח? כדי להמנע מלכפור בקב"ה? כדי להגן על חרותה של ארצם? אילו היו יודעים שביכולתם להציל את האנושות כולה מהשמדה (שתתרחש לאחר מותם בשיבה טובה) במחיר חייהם, האם היו מוכנים לזאת?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 03:01 |
|
| |
לדעתי ראוי לי להקריב את חיי כדי להמנע מלרצוח אנשים רבים, או ממשפחתי וקרובי, או אפילו לעזור לרצח שבא ממגמה פוליטית (כמו גנוסיד או משהו כזה)
להגןגם על חרותם של עמי, וגם על עם אחר
להסתכן- אפילו לבן אדם אחד
וראוי שיהיה בכיף
אבל למעשה אני לא יודעת אם אני מסוגלת
ומול עינויים בטוח לא
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 21:40 |
|
| |
גם וגם
השאלה שלך מהותית מעין כמותה לבירור זהותינו כיהודים שומרי-מצוות: האם מי מאיתנו ימסור את נפשו ביום פקודה על אחת העבירות עליהן גזרו חכמינו בעליית בית נתזה: 'יהרג ואל יעבור'?
התשובה המצערת לרובנו היא כמובן: לא.
אין מה להיבהל מתשובה זו מכמה סיבות. ראשית, כך מסתבר, הרעיון של 'יהרג ואל יעבור' לא היה ידוע לפני שנת 70 לספירה, ולפי מחמירים לא לפני 135 לספירה. משה רבינו כנראה ידע רק מ'וחי בהם' ולא כל כך מהמושג 'מסירות נפש'. מה הביא את חז"ל להיות רדיקליים כל כך? אינני יודע דבר ברור. האם זה בשל התחרותיות עם המרטירים הנוצרים הראשונים? האם בשל המתיחות הפוליטית החריפה עם רומי? האם ההשפעה של הקנאים בירושלים ומצדה? לשר ההיסטוריה הפתרונים.
מעבר לזאת, גם בתוך המסגרת ההלכתית הנורמטיבית לא ברור כמי נפסקה הלכה בפלוגתא הידועה אם חובת 'ייהרג ואל יעבור' חלה גם בצינעא או אינה אלא בפרהסיה. אליבא דר' ישמעאל אם לא נעשה האונס בפני עשרה מישראל - גם בשלש עבירות חמורות - רשאי היהודי ואף מחויב לעבור ולא להתחייב בנפשו, ורבא אמורא 'בתראה' פסק כר' ישמעאל.
כבר הבחין יעקב כ"ץ בספרו 'בין יהודים לגויים' שבעלי התוספות (ע"ז נד, א) בשעה שבאו לפסוק הלכה בשאלה זו דחו את האפשרות לפסוק כרבא במילים: 'וקשיא, דחס ושלום שנפסוק בעבודת אלילים יעבור ואל יהרג'. וכך ניסח זאת כ"ץ: 'קריאה נרגשת זו במהלך של משא-ומתן הלכי היא לגמרי בלתי רגילה, ואם פרצה מן הלב בדיון בשאלה זו, הרינו למדים בעליל שבעלי הלכה היו נוגעים בדבר נגיעה רגשית. כי אמנם לגבי יהודי אשכנז בימי-הביניים היה זה דבר שאין האוזן סובלתו שיהודי ייכנע לאונס יהודי רק משום שהדבר לא נעשה בפני עשרה עדים.'
האם רמז כ"ץ שאנחנו, בעולמינו הנוכחי נטול 'הנגיעה הרגשית', בשלים יותר לפסוק את ההלכה הנכונה, שהיא כרבא?! האם זה תובע מאיתנו להיהפך לאנשי הלכה ולהתנער מהיותנו אנשי מסורת?
במקרה אחד הכול ינועו כאיש אחד אל הגרדומים: כאשר תיעשה מצוות 'קידוש השם' עניין פומבי הנעשה לעיני כל. איש לא יעמוד בניסיון להתבזות לפני חביריו, שכניו, קרוביו ושאר ירקות ולבחור בחיים. ברגע האמת תיהפך ההקרבה ההירואית למעשה קטן של תחרות קהילתית, משהו נוסח 'מי לה' אלי' של ש"ס.
במקום אחר כבר ציינתי שזה היה הקטליזאטור האמיתי שהניע את קידוש השם ההמוני באשכנז. אלא שליהודי מגנצא ווורמייזא לא הייתה שום אלטרנטיבה מלבד הפרנס, הרב והחותן המתבוננים בו במבט חודר מהחדר הדחוס שבמבצר ההגמון. ליהודי ניו-יורק, בני ברק ואנטוורפן יש עוד כמה אלטרנטיבות והם יחשבו עליהם טוב לפני שיסור אליהם מר המוות.
אני מודע לרגישות הנושא אבל סבורני שיש ליגוע בו באומץ. כי אם הכרעת 'יהרג ואל יעבור' קיימת עבורינו רק בתיאוריה, אולי תפיסתנו את עצמינו כיהודים רבניים, חז"ליים, מסורתיים או אורתודוקסים - אין לה על מה שתסמוך?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 22:03 |
|
| |
לרב שג"ר יש ספר על הנושא (איני זוכר כרגע את שמו).
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 22:28 |
|
| |
פרופיסור,
הטענה שאתה טוען היא מרתקת, אבל המסקנה שאתה מגיע עליה נראית לי קלה מדי. ראשית יש לזכור כי קיימות שלוש עברות של "יהרג ובל יעבור". אתה מתיחס רק לעברה של עבודה זרה, אולם אני העליתי גם את השאלה מה יעשה אדם במצב בו מחייבים אותו לרצוח מישהו אחר. דומני שבמצב כזה יהיו רבים הרבה יותר שיעדיפו ליהרג מלרצוח. גם גילוי עריות לא יהיה דבר שיעברו עליו בקלות. ההבדל, לדעתי, הוא כפול: ראשית, שתי עברות אלה נתפשות גם כעברה על מוסר כללי; שנית, שתיהן מייצגות מציאויות שיש להן נוכחות בעולמנו וחונכנו להתרחק מהן, בעוד עבודה זרה קלאסית היא דבר שאין לו כמעט נוכחות אצלנו, וממילא לא הוטבע בנו יחס של דחייה כלפיו. בשעת מבחן, אדם מגיב בדרך כלל באופן אינסטינקטיבי, על פי מה שטבוע בו ולא על פי שיקולים קרים. ידועים מעשים מימי השואה של אנשים שפשוט לא היו מסוגלים להכניס לפיהם בשר חזיר, גם במצב של גוויעה ברעב ואף שידעו שהדבר מותר במצב כזה. לכן נראה לי שיש יסוד לחלק בין עברות אלה לגבינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 22:37 |
|
| |
הנה המידע על הספר של הרב שג"ר:
"אהבוך עד מוות"
סוגיית קידוש השם הנה צומת בו נפגשות כמה מן השאלות העומדות בתשתית הקיום היהודי. אהבת ה' עד מוות מול ערך חיי האדם, האחר האלוקי מול האחר האנושי. באמצעות עיון רב תחומי, המשלב למדנות ישיבתית יחד עם גישות מחקריות, מנתח הספר את סוגיות הגמרא הנוגעות לעניין זה ומעלה בהם פנים חדשות, רעננות ועל הכל רלוונטיות. הספר מביא לציבור הרחב את דרך לימודו הייחודית של הרב שג"ר הרואה לשלב בין הגישות השונות.
במבוא לספר פורש הרב שג"ר את שיטתו בלימוד גמרא, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיעוריו ובספר זה.
עריכה: נעם סמט
160 עמ', יצא לאור בתשס"ד (2004).
|
|
|
|
|
