הסתפקות בגזירת הכתוב - "סוף הלמדנות"?

מיכי,
איני מבין על מה יצא הקצף. באנציקלופדיה בסה"כ הביאו שלושה מקורות מדוע אין עונשין מן הדין, שנים מסברא ואחד מגזרת הכתוב.

מתנצל אבל אני לא מבין כייצד ניתן ללמוד לפי "טעם הדבר" תמיד בסופו של דבר זה יוצא גזירת הכתוב. ואסביר את כווונתי באמצעות דוגמא.

לכאורה בדין של ביטול ברוב למרות הצורך שילמד מפסוקים הינו בעל סברה ברורה, ואין הוא גזרית הכתוב בלבד.
אולם אם ישנן שתי ערמות חיטים, אחת גדולה ואחת קטנה ונמצא גרגר חיטה בדיוק באמצע בין שתיהן, הולכים אחרי הרוב ואומרים שהגרגר הגיע מהערמה הגדולה למרות שאין הבדל בין סיכוי ההחלקה מן הגדולה לסיכוי ההחלקה מן הקטנה (לפחות יתכן שקיים מקרה כזה וגם בו נלך אחרי הרוב. מה משמעות דין זה אם לא גזירת הכתוב?

אני חושב שאותם מקרי קצה שלא ניתן להסביר לפי ה"סברה" גורמים לסברות להיות לא יותר מסוג של טעמא דקרא, משהו יכול להסביר את רוב פרטי הדין אך לא את כולם ובסוף בכל מקרה נשארים עם "טעם" הדבר ולא עם הדבר עצמו...

עם כל הצער הרב והיגון הקודר אני לא מבין איך אפשר ללמוד לא בצורת הלימוד של מדעי הטבע לשאול רק את המה והאיך ולא את הלמה...

מרובקה,

אני מצטרפת לתמיהתך, בשמונה פרקים פ"ב, הלמדנות מוגדרת "בידיעת הסבות הרחוקות והקרובות. אחר ידיעת מציאות הדבר, אשר יחקרו סבותיו" מה זה אם לא הלמה?

לא למדתי בישיבות, ואינני מכירה שיטות, אך השכל הישר מוביל אותי לדברי הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר - שלכלל יש פונקציה, שהוא אינו מתחלק לסכום הפרטים ממנו הוא מורכב, והוא אינו תלוי ב'טעמו' של פרט זה או אחר.

בעל,
אם הם מובאים באותו מעמד זהו ערבוב בין מקורות וטעמים. מדוע לא ניתן לומר שהמקור הוא מ'ולאחותו' אך הגדר הוא מפני שיש חשש לקיומה של פירכא? המקור אינו משנה מאומה לעניין זה. האם לשתי השיטות הראשונות לא למדו זאת מ'ולאחותו'?
מה שצריך היה לומר הוא שיש שיטה שאין לכך טעם או גדר ברור. וכתבתי שאולי לזה הם התכוונו.

מרובקה, פוק לך לישיבות ותראה איך אפשר ללמוד כך.
את הערתך על מדעי הטבע לא הבנתי, האם תוכל לפרט? גם במדעי הטבע הלימוד הוא בדיוק בצורה כזו, ודווקא משם ראיה. גם שם שואלים קודם 'מה' (=תיאוריה פנומנולוגית), ורק אח"כ 'למה', אם בכלל (תיאוריה מהותית גם ה יא אינה הסבר במובן המקובל, שהרי היא מעמידה את המוכר על הלא מוכר, בדיוק ההיפך מהסבר רגיל. וכבר דשו בה נמושות).



מיכי