|
|
| נשלח ב-17/1/2006 14:32 |
 |
| |
שלום סמדיה,
כהמשך לדברי בוגי, כל שהיה עליך לעשות זה לקרוא עוד כמה פסוקים:
כ,ב ואל-בני ישראל, תאמר, איש איש מבני ישראל ומן-הגר הגר בישראל אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת; עם הארץ, ירגמוהו באבן. כ,ג ואני אתן את-פניי, באיש ההוא, והכרתי אותו, מקרב עמו: כי מזרעו, נתן למולך--למען טמא את-מקדשי, ולחלל את-שם קודשי. כ,ד ואם העלם יעלימו עם הארץ את-עיניהם, מן-האיש ההוא, בתיתו מזרעו, למולך--לבלתי, המית אותו. כ,ה ושמתי אני את-פניי באיש ההוא, ובמשפחתו; והכרתי אותו ואת כל-הזונים אחריו, לזנות אחרי המולך--מקרב עמם.
הרי מפורש שנתינת הפנים וההכרתה בהיא דבר שנעשה גם במקרה שהאדם לא הוצא למיתה.
השווה גם ל "ולא-תקיא הארץ אתכם, בטמאכם אותה, כאשר קאה את-הגוי, אשר לפניכם. יח,כט כי כל-אשר יעשה, מכול התועבות האלה--ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם."
גם כאן ההכרתה מתארת עונש אשר מתבצע כאן בעולם שלנו ולא בעולם דמיוני.
אני מקווה שהצלחתי להשכיל אותך כמו שקיוות...
מיימוני, אני מסכים כמעט לחלוטין עם הסיכום שלך, רק שלדעתי לא נתת בדבריך משקל מספיק לכך שישנם פסוקים שהפשט שלהם שולל אפשרות של תחיית גופות וכנראה גם קיום תודעתי לאחר המוות, בעוד שמנגד אין פסוקים שהפשט שלהם מלמד על ההפך.
ריב,
אינני חושב שנכון לומר שלצדוקים לא הייתה תורה שבע"פ. בסך הכל המחלוקת שלהם עם הפרושים הייתה בנושאים די שוליים.
אינני יוצא מתוך נקודת מוצא שלמצוות אין תכלית. זה לא נוגע לדיון כאן. השאלה היא כיצד ניתן לגרום לאנשים לקבל את מרותם המתמשכת של אנשים אחרים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2006 16:33 |
|
| |
פגאן,
זה תלוי מהי הגדרת תושב"ע בעיניך, אם בעיניך תושב"ע היא רק פירוש לתורה, אז לצדוקים היתה תושב"ע. אבל אם התושב"ע כוללת סמכותם של חכמים לפסוק על פי שיקול דעתם, אז לצדוקים לא היתה תושב"ע!
ולזה אתה קורא מחלוקת שולית? הרי המחלוקת השולית הזו הביאה לקרע הגדול.
ואם קיום המצוות הן תכלית לעצמן, אז מה אכפת אם אנשים יקיימו אותם מתוך תקווה לשכר,ומתוך גרימת מרותם המתמשכת של אנשים אחרים?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2006 16:50 |
|
| |
פגאן,
אתה עצמך מצטט פסוקים ומתעלם מהם בגסות. אני פשוט מזועזע מהאיוולת הזו.
שפיל לרישא דקרא! הכרת מופיע גם בפסוק ג', והכרת שאתה מדבר עליו הוא כבר אופן שני (שרק לגביו רללוונטית ההקדמה שזה יתרחש אם ישראל לא יעשו את חובתם). למה אתה לא מתייחס למה שמדברים אליך? האם אתה מתעקש להמשיך בכוח בדו-שיח של חרשים שפתחת בו?
אוסיף כי לדעתי זו באמת אינה ראיה הכרחית נגדך, אבל אם בכלל יש כאן ראיה - אז היא נגדך.
בכל אופן, גם אם אינך חושב שזוהי ראיה, בודאי שאתה צריך להתייחס למה שמדברים איתך ולהסביר זאת.
כמה אפשר עם האוטיזם הזה?
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2006 17:36 |
|
| |
שלום לך מיכי,
בקשר לאוטיזם וכו', אשמח אם תראה לי טענה שהציגו בפני ולא התייחסתי אליה כמידת יכולתי.
ההסברים שלי כמובן אינם מחייבים איש מלבדי, אבל לדעתי הם מסתברים: כלומר אם לשפוט את הפסוקים עפ"י פשטם יש לנו פסוקים השוללים מפורשות אפשרות של תחיית גופות וכנראה גם קיום תודעתי (כלומר, המשך של חיים שאנו מכירים כאן) לאחר המוות, ומנגד אין לנו פסוקים שהפשט שלהם מלמד את ההיפך. אשמח אם תראה לי משהו אחר.
אינני מנסה להכריח איש להשתכנע ובטח שלא אותך זה אבוד ממילא, אני רק כותב פה את דעתי.
בקשר לפסוקים על הכרת, אני מבין אותם כך: הכרת הוא עונש מידי שמיים. והוא בלתי תלוי בעונש שניתן ע"י בשר ודם.
הכרת בפסוק ג אינו מתאר בהכרח עונש שבא לאחר שהאדם כבר נסקל, אלא הוא מסביר שאדם שנתן מזרעו למולך מתחייב בשני עונשים בלתי תלויים.
אני מסכים שזה יכול להראות קצת חורק, אבל אותם ביטויים (נתינת פנים, הכרתה מקרב עמיו) מופיעים גם מייד בהמשך וגם בפסוק הנוסף שציטטתי בהודעתי הקודמת. ובשני המקומות ברור לחלוטין שמדובר בעונש בעולם הזה ולא בעונש בעולם אחר כלשהו.
לכן להסביר את הבטוי "ונכרתה מעמיה" פעם אחת על העולם הבא ופעמיים על העולם הזה תראה חורקת הרבה יותר לדעתי.
אבל האמת שזה לא ממש משנה, ואפילו אם המקרא כן טוען לקיום תודעתי לאחר המוות, עדיין השאלה שלי עומדת: האם האמונה הזו נועדה לקדם ציות לסמכות ששאבה תועלת מכך שהאמונה הזו הופצה. אני לא מצפה לקבל תשובה לשאלה הזו, רק מעורר מחשבה.
|
|
|
|
|
|
