ובחיי דכל בית ישראל

. לשאלת הניקוד, פתח או צירה במלים "יתגדל ויתקדש" בלשון הארמית: אין כאן עניין של הפרש במשמעות, אלא של צורת בניין התפעל בארמית. וכאן, ניתן לקבוע בודאות, כי בצורה הארמית, הניקוד הוא בפתח. כשם שבהמשך הקדיש אנו אומרים "יתפאַר" (א' פתוחה), וכשם שבתרגום אונקלוס אנו מוצאים בכל הפעמים כי כך ניקודו של הבניין (עיינו, למשל, בבראשית ג' ה' (כי ביום...): "אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכְלוּן מִנֵּיהּ, יִתְפַּתְּחָן עֵינֵיכוֹן..." דא עקא, ההפרש בין הנוסחים השונים בניקוד שתי המלים הראשונות בקדיש, מבחינת הפתח והצירה, אינו הפרש בעקבות ויכוח דקדוקי, אלא אחר. הפוסקים כי יש לומר בצירה (ועיין במ"ב), כנראה הצידוק שלהם הוא כי שתי המלים הראשונות, נאמרות על דרך הדקדוק העברי ולא הארמי. ואלו שגורסים פתח, הם אינם נזקקים לתרוץ, השפה הארמית - כך היא.

ד"ר הלפרין
א"כ מוכרח לומר כפי שכתבתי לעיל, ש"ונחמתא" נמשך למה שנאמר למעלה: ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.

מואדיב
ורק נשאלת א"ה השאלה, מדוע יתגדל ויתקדש הוא בארמית, ואילו יתברך וישתבח הוא בלה"ק. תוקן על ידי - הלבן - 01/02/2006 12:48:12

. הלבן, אך גם שתי מלים אלו מנוקדות בפתח, על דרך הארמית. חוששני שאינני יורד לעומק דבריך.

מואדיב
אני כמובן שואל על מנהג חב"ד (ואיני יודע משאר מנהגים, מסתמא יש עוד כאלו), לומר יתגדל ויתקדש פתוחים, יתברך ויתפאר צרויים.

. ראשית, התנצלותי. אני מודה בבורותי כי אינני בקי בנוסח חב"ד. ושנית, התשובה לכך תהיה בדיוק מעין זו למעלה - דקדוקית, אין מחלוקת. מדוע מנהג מסויים נקט צורה עברית בתפילה הארמית, כאן יש כבר מקום לחוקרים ולדרשנים , קטונתי.

מואדיב                                                                                                    הדיקדוק העברי הוא בפתח ונלקח מהתנ"ך:                                                 

יחזקאל פרק לח

ירוחם

הדיון הוא על ה'ד' יתג_ד_ל  ויתק_ד_ש ולא על ה'ג' וה'ק' שלפניהם שהם ודאי בפתח מאיר

הרב דר הלפרין

רציתי באמת לשאול מה הפירוש הפשוט של 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' מאיר

מאיר
בחסידות מבואר שברוך היא המשכת הארת אור קדושתו, וכאן נשתלשל בהארה (מלכות) דהארה (כבוד) דהארה (שם), עד לעולם הזה.

ואילו הפירוש הפשוט הוא כנראה: ברוך שמו וכבודו ומלכותו לנצח.

. ירוחם, חוששני שלא הבהרתי את עיקר הדיון לפניכן, ועמך הסליחה. השאלה בה עסקתי היא בניקוד של האות 'ד' במלה 'יתגדל', או באות 'ק' שבמלה יתקדש. יש סידורים בהם אותיות אלו פתוחות (=מנוקדות בפתח), ויש צרויות (=מנוקדות בצירה). מבחינת העברית, הדרך הרגילה של צורת הבניין התפעל בעתיד נסתר, היא יתפעֵל (ע' צרויה). כך, למשל, גם במלה "יתגדל" כשהיא מופיעה בתנ"ך: " וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ הַמֶּלֶךְ, וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל עַל-כָּל-אֵל,..." (דניאל י"א ל"ו) או בדוגמא נוספת: "הֲיִתְפָּאֵר, הַגַּרְזֶן, עַל, הַחֹצֵב בּוֹ: אִם-יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר, עַל-מְנִיפוֹ? " (ישעיהו י' ט"ו). כאשר ל' הפעל היא אות גרונית, במקום הצירה יבוא קמץ - לא פתח. כך, נוכל למצוא בפרשת חוקת את "הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי..." או בישעיהו את "יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר" , אך אפילו כלל זה איננו הרמטי, שהרי יש לנו בספר שופטים "פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי". בארמית, מנגד, כאמור לעיל, הניקוד בפתח. כך, למשל, מתרגם אונקלוס את "בן פורת יוסף..." : "בְּרִי דְּיִסְגֵּי יוֹסֵף, בְּרִי דְּיִתְבָּרַךְ ..." - ה'ר' פתוחה, לא צרויה כפי שהיתה צריכה להיות בעברית.

הלבן,  ד"ר  הלפרין,  מאיר  ואחרים:

אמירת  קדיש,  שהוא  תפילה,  אינו  לימוד  גמרא  ואין  הגיון  שתפילה  תיאמר  כפרשנויות  מחשבתיות  בדברים  הנאמרים  (למרות  שיודעי  ח"ן  אומרים  אחרת).  בראש  ובראשונה  חייב  להיות  פשט.  הבנת  המילים  והקשר  ביניהן.  מדבריך  יוצא  כאילו  "נזכר"  המתפלל,  ארבע  שורות  מאוחר  יותר  לומר  "נחמתא",  ללא  קשר  למה  שנאמר  בינתיים.  
לעניות  דעתי,  פירוש  המילה  "נחמתא"  הינו  "הרמת  ראש"  (או  התפארות).  סימוכין  -  פרשת  תולדות  "ותאמר  רבקה  הנה  אחיך  מתנחם  לך  להורגך".   מתנחם  =  מרים  את  ראשו,  מתגאה  ומנחם  עצמו  במחשבה  שיהרגך  בסוף.  במילים  פשוטות,  מתרברב  לעצמו.

המילה  "נחמה"  שמשתמשים  בה  כנחומים  היא  פעולת  הרמת  ראש;  כשנכנס  המנחם  אל  האבל  השפוף.האבל
מרים  את  ראשו.  הרי  מטרת  הנחומים  כולה  היא  הרמת  ראש  המנוחם. 

אל  תתמה  על  מילה  יחידאית  זו  "נחמה"  (אע"פ  שלפי  הסברי  אין  היא  יחידאית  כל  כך);  המילה  בקדיש  "בעגלא"  היא  גם  יחידאית  -  אינה  מופיעה  בבבלי  או  בירושלמי,  אלא  רק  לאחר  הופעת  הקדיש  על  ידי  ר'  עמרם  גאון  שבסידרו  נמצא  הקדיש  בפעם  הראשונה  לפי  הנוסח  המוכר.



מודה ועוזב תוקן על ידי - ירוחםשם - 02/02/2006 13:04:55

ירוחם
אולי אתה צודק, ואינך להיות מודה ועוזב.
אמנם כוונתי היתה לומר, כי "לעילא" הוא סיכום לכל הברכות האמורות בכל הקדיש, שאחרי שמסיימים את כל הברכות מוסיפים עוד ברכה אחת, שיהי' נעלה יותר מכל הברכות והנחמות שאמרנו עד כאן.
אמנם פירוש זה יתכן רק לנוסח "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".

מצורף קובץ

אני מצרף סריקה ממחזור ויטרי,

שמתייחס לכמה מהשאלות שנידונו כאן.