בגיל מבוגר גלתה את יהדותה- מה לעשות?

באחד מעתוני "בקהילה" ( "קולות, י"ט בטבת), היתה כתבה על ד"ר ילטה, רופאת ילדים אנגליה שניצולה עם אביה מן המחנות. (ואם ואח- לא.) האב מסר אותה לידידים שגידלו אותה כל תקופת המלחמה, והחזירו אותה , ילדה כבת עשר, לאב, אחרי כן.האב לקח אותה, נישא בשנית ולא סיפר על עברו, גם לא לילדה. (לילדה סיפר שאמה ואח נהרגו בהפצצה במלחהע"מ.) שלח אותה ללמוד רפואה,  ושמח כשנישאה לד"ר לזאולוגיה. ( לא-יהודי).
בעלה הוזמן לעבודה אוני' בדרום אפריקה והם נסעו. שם נולדו שלושת ילדיה. בכל קיץ שבו לאנגליה.
לאחר נשואין של שני בנים שלה, כשכבר היתה סבתא, קבלה מכתב, מבתם של הגויים שאימצו אותה, ואז נודע לה שהיא יהודיה. היא נסעה עם בעלה  לפולין ל"מסע שורשים" ואז נזכרה במטושטש באם. היא החלה לדבר על יהדות, ושתפה בסוד את ילדיה. שהגיבו בעניניות, אבל באמפתיה. "ואם אביך היה יהודי ובחר להסתיר ממך, שכחי מכך וכבדי את רצונו".
ד"ר ילטה נסתה לבקש מבעלה להתגיר. הוא סרב.  בגיל ששים ארזה מזוודות, ונסעה.ילדיה לא רוצים לשמוע על כך שהם יהודים, והם רוצים שתחזור- אבל בלי "שטויות".( נראה שהיא קשורה אליהם, בכתבה.)  כיום, היא חיה רחוק מהם, כיהודיה כשרה. ומקוה שבתה תשוב- או נכדים. לבד.

ולשאלות- האם עליה לעזוב את עולמה, כשנודע לה על יהדותה? את בעלה?או יש דרך מסוימת לא לעזוב הכל?לחיות במגבלות מסוימות, ולא לעזוב?
הילדים כועסים על כך שפרקה נישואים יפים, האם עליה לשכנע אותם לשוב ליהדות? הם בכלל יהודים? או נכון לקבל אותם כך ולא לגרום להם לכעוס עליה? מה דעת הלכה בענין? הם אנשים בוגרים, האם עליה באמת לחיות לבד, ובלבד שלא להשלים עם מקומם? מה אתם אומרים?

מבחינת ההלכה אין שאלה. אסור לחיות עם גוי. אמנם אני לא רואה מניעה לשמור על קשר עמו, ובפרט אם זה תנאי לקשר עם המשפחה.

ועוד הערה כללית. מדוע כאשר אישה מתגרשת מבעלה מפני שהם אינם מסתדרים יחד, הילדים אינם מחרימים אותה (או לפחות לא ראוי להחרים אותה), ואילו על בסיס ערכי-דתי זה נראה לגיטימי לעשות זאת? בעיניי הדרישה של הילדים, על אף הכאב המובן שלהם, היא מרושעת ובלתי מתחשבת. זוהי סיבה נוספת לכך שאין הצדקה להיענות לה. גם מי שאינו מקבל את השקפתה של אמו, יכול להבין שהיא עושה זאת מסיבות שבעיניה הן חשובות ומוצדקות ולא מתוך רשעות (הכל בהנחה שהתיאור שניתן כאן הוא אמין).
הכאב של כולם הוא עצום ללא ספק, ועדיין השיפוט הערכי נראה לי רלוונטי לדיון.

מיכי

 א.מבחינת הילדים  היא "תפסה כריזה". הם כועסים לא רק על כך, אלא שהיא מבקשת מהם לראות עצמם כיהודים.
יש להם דין של תנוק שנשבה? לא בטוח. אין להם שום מושג מה היא רוצה. מפתאום- לא רע להם?
בתה מתחנתחנת עם בחור נוצרי, למה שתותר על כך?כי אמא שלה קבלה מכתב?

ב. בנוגע לבעלי תש'- כיום, אומרים לבעלי תשובה לא לפרק משפחות , כשצד ב ' לא חוזר, אלא לגור במגבלות מסוימות. חלק, בגלל שלא יעמדו בכך. בפרוק משפחתם. אולי גם כאן תקף כזה כלל? אולי יכולה לגור כ"אנוסה"? ולא לעזוב הכל?אולי אפשר לקבל מגבלות מסויימות? היא נשארת לבד. שימו לב, את משפחתה, אין לה. זה לא קשה?

ג. האם אין דרך לגשר, ולא בפשרות, על קשר עם בני משפחתה?בכתבה מובן שהיא די כאובה.

פרק, רק כעת חזר לי האינטרנט.
אז הרי תגובתי:

האם היא דורשת מהילדים להיפרד מבני זוגם כתנאי לקשר? אני לא זוכר שכתבת זאת.

כשקראתי את הסיפור בעיתון "בקהילה", עלו גם בראשי השאלות הקשות שהעלה פותח האשכול. הדילמה נראית לי אמיתית והיא מסוג הדילמות בהם "כולם צודקים". בעלה והילדים אינם מסוגלים להבין את שעבר על אימם, ידיעת מוצאה הרי איננה השינוי היחיד שחל בה שהרי לצערינו מיליוני יהודים המודעים למוצאם נשואים לנכרים, השינוי הגדול הוא בעצם השינוי האמוני שהתחולל בה באופן מפתיע עם ידיעת מוצאה היהודי. מה גרם לה ל"חזור בתשובה" ולהאמין בתורה ובמצוותיה ? האם הייתה גם קודם לכן אשה דתית המאמינה בתנ"ך ? אני משער שהתשובה היא שלילית. הגילוי המרעיש על היותה יהודיה חולל באופן אמוציונלי חזרה למקורות הדתיים שלה, אינני מבין איך ניתן לצפות מהאנשים הקרובים לה לשאת זאת. אם יתרחש מקרה הפוך בו אם למשפחה גדולה ממאה שערים תגלה שהיא נוצריה מלידה ותחליט לנטוש את משפחתה ולהסתגר במנזר גם אז יראה מיכי בהתעלמות ילדיה התנהגות לא ראויה? מצד שני ברור שעבורה לא היו שתי ברירות, לאחר שחזרה להאמין בתורה ובמצוותיה.

השאלה המציקה לי היא, אילו ידעתי על מוצאה היהודי האם הייתי מחוייב לגלות לה זאת על מנת שתעזוב את משפחתה? האם מוטלת עלינו החובה להתאמץ להפריד מיליוני משפחות מעורבות ברחבי העולם? התשובה היא כנראה ברורה, כן, אבל למרות זאת אני חש בבעיה מוסרית לעשות זאת [אילו היה הדבר בידי]. עזרא הסופר ביצע למעשה הפרדת משפחות המונית, כשהעביר את ישראל בברית לסילוק הנשים הנכריות. בנוגע לבעלי תשובה, נדמה לי שהדילמה היא גם כן גדולה. אין זה סוד שרבות [אם לא מרבית] מהנשים החילוניות אסורות לבעליהן, האם מן הראוי להחזירם בתשובה ולהפרידם זה מזו? ניתן כמובן למצוא היתרים שהבעל איננו מאמין לה ושאין עדים כשרים וכו', אולם זו נראית לי עצימת עיניים שבהחלט שייכת גם בסיפור שלפנינו, האם היא מחוייבת להאמין לאותו מכתב לגבי מוצאה? האם העובדה שהוחזקה ללא יהודיה איננה מספיקה מבחינה הלכתית?

בנוגע לאפשרות של בני זוג האחד שומר תורה ומצוות והשני לא, האם ניתן להם לחיות ביחד? לפני מספר שנים השתתפתי בכינוס של ארגון "לב לאחים", בו הושמעו דעות סותרות בעניין. ר' יוסף ברוק מראשי ישיבת "נתיבות עולם", הנחה את תלמידיו לא לכפות שמירת תומ"צ על בנות זוגן מלבד בעניינים הנוגעים אליהם אישית [טהרת המשפחה, כשרות המאכלים]. לאחר מספר שעות עמד הגר"י זילברשטיין ואמר בשם חותנו הגרי"ש אלישיב, שבעל הרואה את אשתו [וכן להיפך] הולכת לבצע איזשהו איסור כחילול שבת, אכילת טריפות, או כל איסור אחר מחוייב למונעה מכך אפי' בהפעלת כוח פיזי מדין "לאפרושי מאיסורא", ברור שבצורה כזו אין לחיי הנישואין סיכוי להימשך אפי' יום אחד. הגר"י זילברשטיין סיפר שכל ניסיונותיו להעלות לגרי"ש טיעונים כנגד הפסק עלו בתוהו.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן. תוקן על ידי - בןציוןכהנא - 08/02/2006 10:20:04

בןציון,
מזל שהרב זילברשטיין אינו ראש ישיבת נתיבות עולם. ועוד יותר מזל שראשי ישיבת נתיבות עולם אינם שואלים כל דבר את הרב זילברשטיין אבל מלמדים את תלמידיהם לציית לדעת תורה. תוקן על ידי - בעלבעמיו - 08/02/2006 10:57:09

בנציון,
א. אני אכן אומר אותו דבר גם בדוגמא שלך. הטענה היא מוסרית ולא הלכתית (ואין זהות בין השנים).
ב. פתרון פורמלי כמו לא להאמין לעדות על כך שהיא יהודייה וכיון שנטמעה בין הגויים נטמעה (יש בכלל דבר כזה לכיוון ההוא? זה כמו ביטול של היתר באיסור), אינו מעלה ארוכה לבעיה. שהרי גם אם אתה צודק, באופן לא פורמלי היא יודעת שהיא יהודייה, וככזו עליה לשמור מצוות. הבעיה שלה היא בעייה של הזדהות ולא של מחוייבות פורמלית שניתן להתחמק ממנה.
ג. הסיווג שלך את המהפך שלה כמהפך רגשי זכאי בדין למחאה נמרצת. היא הבינה את העובדות, הכירה במחויבות שלה, ולכן החליטה בדעה צלולה על חובותיה (על אף הקשיים). למה החלטת שהיה כאן אקט רגשי?
ד. השאלה שהזכרת ביחס לרב ברוק, מוכרת לי היטב. יסודה הוא כנראה בהנחייה של הרב שך זצ"ל בכבודו ובעצמו, שהנחה את ראשי 'נתיבות עולם' בדרכם המחודשת (שהיום כבר נחשבת סלולה לרבים), בצורה אמיצה ומעוררת השתאות. זוהי דוגמא קלאסית של התגברות רוח ההלכה על הממד הפורמליסטי (ויש לי דוגמאות נוספות מהנחיות שלו). משיקולים דומים לא מקדשים זוגות חילוניים בעדים פסולים, על אף שמשיקולי ההלכה הפורמלית בהחלט יש מקום לעשות כן. וכך גם לא מיסדו את הזנות במאה ה-15 (כמדומני אצל מהר"י מינץ או מישהו בסביבתו), על אף שאפשר היה להרוויח הרבה הלכות פורמליסטיות. בלי לפגוע באף אחד, זוהי גדולתו של פוסק, או חכם, בעל שאר רוח.
מיכי

1. אפילו ברמה ההלכתית השאלה לגמרי לא פשוטה.

2. נתאר לעצמנו מצב, שהישארותה במשפחה עשויה להחזיר ליהדות בהדרגה  את צאצאיה היהודים.
במצב כזה, האם מותר לה להשאר?

או שמא היא חייבת להישאר במצב כזה?

3. בדיון הלכתי כאן, אסור לשכוח את סוגיית הגמרא בכתובות ג,ב, ובסוף פרק בן סורר וש"נ, לגבי אסתר המלכה.


ר"מ

מיכי,
מה הקריטריון שלך להגדיר פוסק כחכם או כבעל שאר רוח?

כמו אבא אבן (לפי קישון): כשטיפשים ממנו לא מבינים אותו.
וברצינות, הגדרה כזו היא תמיד בעייתית, שהרי מחד הוא אמור לומר משהו שאינני מסכים לו במבט ראשון, ומאידך, בסופו של דבר אני אמור להבין שזה הפסק הנכון.
אז פוסק בעל שאר רוח מצטרף לרשימת המושגים שאין לי הגדרה אכספליציטית עבורם. זה נראה לי כבר נושא לאשכול עצמאי (גם ההגדרה של מושג זה, וגם אוסף ההגדרות הנ"ל).
מיכי

אבל, למה היא צריכה להדחיק "וכאילו" לא להאמין? ברגע שהיא נזכרה בילדות שלה, זה "חזר" אליה. היא אינה יכולה לא להאמין לעצמה, ולדברים שצפו פתאום.( בשונה ממי שאין לו זכרון מעברו)
אבל, למה לא לומר- נכון, לא גילו לי. אבל עכשיו  יש לעשות מה שאפשר- לקים מצוות, לשמור על ידידות,(כמו שכתבו פה,) ולקבל את הדברים, ולאט לאט לטפטף לילדים. ולא לומר להם- אתם יהודים. קומו. תעזבו ותתגירו. (או תחזרו.)? מה שגורם לי לשאול, זה העובדה שהיא בודדת, ונשמע שאכפת לה,והיא מלאת געגוע,  ולצד זה ש"כך אמרו לה".

פרק,
כעת אני כבר ממש לא מבין מה רצונך.
האם אתה טוען כנגד הצורה בה היא פועלת, או כנגד הכוונה כלשהי שהיא קיבלה. הרי דומני שמוסכם כאן שאת כל זה היא אכן יכולה לעשות (לשמור מצוות, ולשמור על הידידות, וגם על הקשר עם הילדים, ואפילו לא לדרוש מהם מה שהם לא יקיימו), אז מה השאלה עכשיו? מיכי