חית החושך (פסיכולוגיה, ספרות, מחקר המיסטיקה)

חית החושך של הילד נתחיל בתיאור העלילה: כמו כל ילד, גם הילד של הספר פוחד מהחושך. אבל אז אבא שלו לימד אותו על החיה ואיך להשתלט עליה. אחר כך הוא למד לאלף אותה, ואחר כך, כשבאו הצרות הגדולות, היא היתה הנחמה שלו, ובסופו של הסיפור, הכלי שלו לבנית חיים חדשים. "היא גרה בחושך מתחת למטה שלי. ביום היא עושה את עצמה קטנה, אבל בלילה, מייד אחרי שאמא מכבה את האור, היא מתנפחת... לפני שנעשינו חברים, פחדתי ממנה מאד... הייתי קופץ קפיצה אחת למטה מרחוק ומתכסה מייד... (עמ' 5)... הייתי מפחד במיוחד לצאת מן המיטה בלילה... לצאת ולעבור למיטה של אמא ואבא כשהיה לי חלום רע... אצלם אין חיה מתחת למיטה. הם חזקים מאד. החיה שלי היתה רודפת אחרי רק עד דלת חדר השנה שלהם. אבל אני הייתי רץ מהר ולא מביט לאחור (עמ' 6-7)." עד כאן יש לנו את הפחד הרגיל מהחושך, אם גם כשהוא מקבל ישות ושם. בהדרגה, הילד מפתח טכניקות להתגבר על חית החושך. קודם כל אפשר להתכסות. "אבא לימד אותי איך להתכסות היטב... שלושה קיפולים וזה היה כמו שק שינה... רק הפנים נשארים בחוץ. בפנים היא לא נוגעת. היא יודעת" (עמ' 6). אחר כך מגיעה ההשבעה. "הייתי אומר לה: אור, אור, אור עליך!" לרגע היתה מתבלבלת ואז הייתי עובר (עמ' 7). אחר כך הוא משיג פנס. האור מפחיד אותה. מעניין שאור הפנס, שמשאיר הרבה צל – ולכאורה היה צריך לעורר אימה, כך אני סבור שהייתי מרגיש בתור ילד – משמש כנשק. והוא אכן מכניע את החיה. אחר כך הילד מתחיל לשוחח אותה. תחילה הוא חושב עליה: איך היא לא מפחדת מהחושך? אחר כך הוא חושב לאלף אותה. בידידות. הוא מציג את עצמו בשמו. ואת הוריו. הוא מספר לה סיפורים. והוא רואה אותה בחלום וכך הוא יודע בדיוק איך היא נראית, "צבעה שחור אפור" (עמ' 16). ואז, כשהם מתידדים, החיה הופכת לחברה נאמנה. היא מלווה אותו, בתוך קופסה, לבית הספר. היא מסכימה לגרש את הערבי המפחיד מהחלום שלו (עמ' 21). והיא מצליחה לגרש את הכלב הצהוב המפחיד מהשכונה, למרות שלא כל כך ברור איך זה הצליח, הרי היא רק דמיונית – אבל לא עבור הילד, גיבור הסיפור. עד כאן יש לנו ספר משעשע ומועיל, מסוג "פחדרון בארון" ודומיו, אם גם ברמה ובעומק גבוהים יותר. אחר כך החיה מסייעת לילד לתפוס גנבים, מה שהופך את העלילה לסיפור ילדים ובלשים אופייני. אבל גם זה עדיין לא הכל. כאן מגיע השינוי בעלילה שכנראה לשמו הוזמן הספר. ההתמודדות עם השכול. אז מגיע הזעזוע הגדול ביותר. אביו של הילד נהרג במלחמת יום כיפור. "הילד שואל את החיה: את יכולה לצאת בלילה וללכת רחוק ולהיכנס לתוך האדמה? החיה אמרה שכן. לכי לאבא שלי, אמרתי לה, ותגידי לו שאני אוהב אותו מאד ומתגעגע אליו וזה לא בסדר שהוא נהרג" (עמ' 24). החיה הולכת וחוזרת ומדווחת. אבא מאד אוהב את הילד, והוא לא רצה לההרג. אבל לא היתה ברירה כי היתה מלחמה ולפעמים נהרגים במלחמות. ומאז, הילד מספר לחיה כל לילה מה שהוא עושה וחושב, והיא מספרת הכל לאבא, ואבא "שמח מאד שאני שולח אותה אליו" (עמ' 25). אני מדלג על העלילה, ומגיע לסוף. לאחר שהילד הלך לאיבוד על שפת הים, הוא ניצל בזכות שלמה, חבר של אביו. והחבר מכיר את אמו. והם מתיידדים. ומחליטים להתחתן. הוא יהיה האבא החדש של הילד. אבל האם אבא האמיתי מסכים? חית החושך נחלצת לעזרה. הילד שולח אותה לאביו. "חיה, חיה, אמרתי לה, והיא כבר ידעה מה עליה לעשות, כי כל הזמן הקשיבה למחשבות שלי. לא נרדמתי עד שחזרה החיה ואמרה לי, שאבא אהב את שלמה והם היו חברים טובים. הוא שמח ששלמה מלמד אותי לרכב על אופנים. גם הוא רצה ללמד אותי לרכב, והיה מאד עצוב אילו חשב שאין מישהו אחר לעשות זאת במקומו. אבא אמר שהוא שמח מאד שיש מישהו אשר אוהב אותי, את אמא ואת התינוקת, ונוסע איתנו לטיולים, והוא הרשה לי לשחק עם שלמה ברכבת שלו". המסר ברור, ולכן אני משער שהספר הוזמן במיוחד להתמודדות עם נושא השכול. הילד צריך לדעת כי צריך לבנות חיים חדשים, וחית החושך אכן ממלאת עבורו את השליחות הזו ומאשרת לו להיפרד מעל זכר אביו ולהסתגל למבנה המשפחתי החדש. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

חית החושך – הפסיכולוגיה חית החושך היא כמובן דמיונית. ליתר דיוק, היא ביטוי של כוח הדמיון של הילד. חית החושך היא פנים וישות שלובש הפחד מהחושך שהוא מרכיב אופייני בהתפתחותו של הילד. יש לציין לשבח את השימוש החיובי בדמיון. כשאני הייתי ילד קטן, והיה תוקף אותי פחד מהחושך, מעולם לא עלה בדעתי להשתמש בדמיון כדי לנטרל את הפחד. ואולי יטען מישהו כי ההקפדה על קריאת שמע במשמעותה הסגולית, שאמורה לגרש את המזיקים, היא שימוש בדמיון חיובי? זה בעצם כל הסוד. הדמיון יכול לשמש באופן חיובי, לחזק, לתת אופטימיות. והוא יכול לשמש לשלילה, להפחיד, להחליש, להוקיע, לשבור. אצל גיבור הסיפור, כמדומה בעיני באופן יוצא דופן, הדמיון היה כלי להפיכת הדבר המפחיד לחבר ולעוזר. והדמיון הזה מסייע לו במשבר הגדול ביותר שיכול לקרות לילד, כאשר הוא מאבד את אביו. חית החושך שומרת על קשר עם האבא. והחשוב ביותר – היא מביאה לו את האישור להתנתק מהאבא ולקחת את התחליף שיתן לו חיים חדשים. האבא, מבטיח הדמיון של הילד, דווקא שמח על זה. צא ולמד על כוחו של הדמיון. כפי שאמר פעם מישהו, הדמיון הוא אדון נורא, אבל הוא עבד נפלא. הילד של אורי אורלב ידע להפעיל את הדמיון בצורה הנכונה. כמובן, היה לו סופר שאירגן את הסיפור וסידר זאת עבורו.

חית החושך של כולנו אם נרשה לעצמנו להרחיב את השם "חית החושך" לכלל כוח הדמיון, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות, נקבל כאן המחשה נאה לכלל של הרמב"ם בפסיכולוגיה של האדם - ושל הנבואה. הרמב"ם מסביר: הדמיון הוא יצר הרע. הדמיון השלילי מוליך את האדם בכיוון לא נכון, וגורם לו להיכשל. הדמיון הוא הוא הנחש של סיפור גן העדן. אבל הדמיון אינו דבר שיש להילחם בו או לעקור אותו. יש לדעת לתת לו את מקומו הראוי. בין על ידי דמיון מודרך של האדם לעצמו, בין על ידי הדמיונוות המודרכים, הנראטיבים או השקרים הקדושים, שהחכמה ואפילו התורה מספקות לנו. טהרת הדמיון וקידושו היא חלק מהחינוך של האדם, אם כי אולי בדרגות הגבוהות שלו בלבד מובנת האמת שמה שהוא בדמיון הוא רק בדמיון. אבל אז הדמיון הופך למכשיר שדרכו מגיעה הנבואה. לפי פרשנותו של לוינגר לרמב"ם, כאשר האדם יודע שהדמיון הנבואי הוא רק דמיון, הוא נמצא למעשה בדרך לדרגתו של משה רבנו. כי משה רבנו ידע שהדמיון הוא רק דמיון. איני טוען שלוינגר קלע באמת לכוונת הרמב"ם, למרות שזה אפשרי. אני מביא זאת כהמחשה למה שחית החושך יכולה לעשות. אצל אחרים, חית החושך יכולה ללבוש פנים רבות ושונות. היא יכולה להראות כמלאך קטן הבא אל הנזירה כדי לדקור אותה בחנית של אור. הוא יכול להראות תמונה של ספר עם כותרת למחבר שמחפש את המילים הנכונות. היא יכולה להראות מקל של שקד כשהמטרה היא להראות שה' שוקד על דברו לעשותו. והיא יכולה להראות לאדם כיצד הספירות משתלשלות זו מזו. כיצד מאלפים את חית החושך? זו, לדעת הרמב"ם, כל התורה כולה. לפי אורלב, אפשר לעשות זאת עם פנס של אור ומילים ידידותיות. יש בזה הרבה מן האמת. אבל יתכן שכל אדם צריך לפלס את דרכו אל חית החושך שלו, כדי ליצור איתה יחסים ידידותיים, ואז היא תסייע לו למצוא את אביו האמיתי. לא האב שנפטר ונמצא באדמה, אלא האב החי שבשמים, שנתן לאדם את חית החושך כדי שגם היא תעזור לו ליצור קשר בין שניהם. אני ממליץ לצרף את "חית החושך" ללכסיקון שלנו. הילד של אורלב מסיים (עמ' 57 ואילך): אני חושב שהחיה שלי תישאר אצלי תמיד, גם כשאהיה כבר מבוגר. ורק אם יהיה לי ילד כמוני, והוא יפחד מהחושך, אז אולי אשאיל לו את החיה שלי לזמן מה." שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו