נראה לי שיש כאן מספר נידונים.
א. מהי התשובה והכפרה וכיצד יום הכיפורים מועיל לזה גם בלא תשובה, אליבא דרבי יהודה הנשיא.
ב. מהו התיקון ומה הוא אמור לפעול.
ג. (ותודה לשכן) כיצד חוסל נאצר.
אנסה לענות כפי שיורוני מן השמים:
א. תשובה וכפרה הם שני שמות. תשובה היא שינוי באדם, שינוי הבא מכוח עצמו, שיפור לטובה.
חכמים חילקו זאת לארבעה מרכיבים, והנפשיים שבהם הם חרטה על העבר, קבלה לעתיד, ונטישת
החטא.
כפרה היא בפשטות ניקוי העוון. שאלה גדולה היא האם יש עוון באופן אונטולוגי שטעון ניקוי ותיקון.
לפי פשטות הפסוקים, כן. לפי אמונת המקובלים, אכן כן. אמנם, לפי גישה יותר רציונליסטית, ולפי
דעתי - לפי המסר של הנביא ושל חז"ל, הכפרה היא יותר צורך פסיכולוגי מאשר דבר ממשי. זו הדרך
להתפטר מרגשות אשמה, שיש להם תפקיד חיובי ותפקיד שלילי.
על הכפרה במקרא ולאחר מכן כתבתי באשכול הבא:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=448673
לדעת רבי יהודה הנשיא, כפי שהבנתיו, אכן אין צורך בכפרה. מה שצריך הוא תשובה. אלא שתשובה
יכולה להשתרע על מגוון של רמות ואיכויות. הסברה של רבי היא כי כיון שאדם יודע מהו יום כיפור,
ידיעה זו עצמה, שמושכת אותו בחבלי אהבה להתקרב ולשוב, היא כבר מהווה הרהור תשובה ראשוני
שיש בו לאזן ולהוביל אל הצד הטוב. ולכן ניתן לומר כי "יום כיפור מכפר על הקלות" גם בלא מעשי
התשובה המודעים, בפועל.
ב. יש תיאוריה מטפיזית כי החטא גורם לנזק. היכן בדיוק מאותר הנזק? בנפשו של החוטא?
בעולמות "עליונים"? קשה לענות על זה, ויש יותר מתשובה אחת. אך הנקודה היא שיש כאן משהו
שנותר לאחר החטא, איזה "רשימו" שטעון מחיקה. וכאמור, יש שורש לתפיסה כזו במילות המקרא,
אם גם לא, לפי דעתי, ברוחו.
ממילא ניתן לפתח תיאוריות כיצד ניתן וראוי למחוק את הנזק הזה.
בדבר זה יש כמה סכנות:
1. האדם עלול להתרכז בטפל, במחשבה על ה"נזק" במקום על נפשו שלו הטעונה תיקון ועידון.
כלומר שינוי ותשובה.
2. האדם עלול לחשוב כי אין די בתשובה, אלא צריך גם דברים אחרים. כגון צורה מסויימת של סבל
שיש בו כפרה, כמו ברעיון של תשובת המשקל של חסידי אשכנז (צריך לסבול כנגד ההנאה שהופקה
מן החטא).
לפעמים, יותר גרוע, האדם עלול לחשוב כי אין לו תשובה ומחילה על חטאו, כפי שהתיקוני זוהר
מאריך בחטא מסויים שאין לו כפרה. (ואמנם יש לזה ערך לפני החטא, להרחיק מן העבירה באיום
נורא כזה, אבל זה מוביל לייאוש לאחר מעשה).
למשל, איך תיתכן כפרה אם אין אפשרות להביא קרבנות לאחר שחרב המקדש?
3. יתכן שהאדם יסתפק במעשה החיצוני במקום בעיקר, שהוא התשובה הפנימית ואין צריך לומר
שינוי המעשים הרעים.
וכנגד אפשרות זו אמרו בגמרא כי החוטא בדברים שבין אדם לחברו, גם אם הביא את המשובחים
שבקרבנות, אילי נביות, אין נמחל לו - עד שירצה - יפייס - את חברו.
ובדורנו, ומזה דורות, הפך הטכס של מחיקת ההשפעה החיצונית כביכול שיש לעבירות לנושא בפני
עצמו. וכאן מתבקש להשוות למתרחש בדתות אחרות, כגון בנצרות הקתולית (מה שעורר כידוע את
המרי הלותריאני).
והיום - היום זה אמצעי פרנסה נוח להחזקת מוסדות...
ג. תודה לשכן על העתקת תוכן האשכול שהתפרסם בח"ח. רציתי להעתיקו גם אני והתלבטתי אם
לפתוח על זה אשכול שלא ביומי.
אמנם, הקשר הרופף למדי בין נשוא האשכול לבין הידיעה הזו הוא בכך ששניהם מבוססים על
האמונה שניתן להשפיע על המציאות שלנו, בעולם הזה, על ידי פעילות כאן שפועלת "למעלה" ואז
היא חוזרת ומוקרנת למטה.
זה יכול להיות על ידי מחיקת עוונות של החוטא, וזה יכול להיות על ידי השפעה מאגית על, למשל,
חיסול רשעים. או מציאת שידוך, או השגת זרע של קיימא, וכיו"ב.
אשר לסיפור זה, יתכן באמת שאותם שלושה מקובלים בעיניהם עשו את כל מה שמסופר עליהם. אך
אם כן, רחוק בעיני - בעיני כמובן - שלמעשה האוילי שלהם היתה איזו השפעה. פרט אולי לחייב אותם
בדין העוסק במאגיה, שלא ברור כל כך איסורו (מעשה כשפים?).
וקצת חשיבה ביקורתית לא תזיק. למשל, נניח שהם עשו יום יום את הטכס שלהם - עד שנאצר מת.
האם מיתתו של נאצר נגרמה על ידי הטכס, או שהיתה כאן סמיכות בזמן אבל לא יותר מזה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
