התורה – מוסר טלאולוגי או דנטאולוגי, ועוד

כשסידרתי לעצמי את הראיות שהעליתי כאן עם מה שהוסיפו לי, וכשדיברתי עם כמה תלמידי חכמים מתוך הפורום ומחוצה לו בענין זה, נוכחתי לראות שעלי להגדיר במדויק יותר את הראיות אותן אני מבקש להביא. ובכן, הראיות הן מששה סוגים. א. מקומות בהן רואים שדעתו של האדם בהכרעת הדין (ולא המציאות) קובעת נגד הכרעת הדין האמיתי. למחלקה זו שייכים הראיות מלפני עיוור בהכשלת אדם בדבר שהוא בלבד סבור שהוא אסור (מספר 3 לעיל); דין עשה לך רב שהביא חיים; דין רוב חנויות שהביא גם כן חיים; ואולי גם דין לא בשמים היא שהביא לי עוד מישהו מחכמי הפורום. ב. מקומות שהמתכוין לאיסור בדבר היתר עובר את עבירת האיסור עצמו. למחלקה זו שייכת הראיה מנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה (מספר 5 לעיל) ויש עימי עוד ראיות רבות השייכות למחלקה זו. ג. מקומות שהמתכוין להיתר בדבר איסור אינו עובר. למחלקה זו שייכת הראיה הראשונה, מדבר שאינו מתכוין, שהרב הלפרין האריך להעמידה בדעת פוסקים מסויימים בלבד. ד. מקומות שהטועה בדבר היתר וסובר שהמציאות היא מציאות אסורה עובר על איסור. למחלקה זו שייכות הראיות משוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא (מספר 2 לעיל); מסימנים (מספר 4 לעיל); ומהוחזק על פי עד אחד (מספר 7 לעיל). ה. מקומות שהטועה בדבר איסור וסובר שהמציאות היא מציאות מותרת אינועובר על איסור. למחלקה זו שייכות הראיות מסימנים (4); ביטול ברוב אם יש ענין להחמיר זו (6), ועוד ראיה שעימי. ו. מקומות בהן נראה לכאורה שיש מציאות של פגם באיסור גם כשאין ציווי. למחלקה זו שייכים קטן (במובאה בהודעה השלישית שלי מדבר הלב דוד), ושוגג (שאכמ"ל בזה).

ד"ר הלפרין,
באשר לספק פסי"ר הרי זו מחלוקת הט"ז ורעק"א (על סגירת תיבה עם זבובים. וידועה דוגמתו של הגרש"ש על מחלוקת תנאים לגבי פסי"ר, שמזה גופא שיש מחלוקת מוכח שאין כאן עניין לידיעה), ואיני יודע מדוע פשיטא לך כמי ההלכה.
מעבר לכך, לענ"ד הסברא היא לאידך גיסא, שכן פסי"ר בפשוטו אינו עניין לידיעה אלא לכוונה ורצון.
כעת נזכרתי במרכה"מ ואו"ש וש"ג (בדעת הרשב"א פ' האורג) שהביאו כולם את אותו יסוד שכאשר יש מלאכה שנעשית בפסי"ר, אך ישנה אפשרות לעשות אותה ללא פסי"ר, אז אין כאן פסי"ר. מכאן מוכח להדיא שאין כאן עניין לידיעה, שהרי בפעולה הנוכחית  יש ידיעה ודאית. ההסבר בהם מופיע בקו"ש איפושהו, שהפסי"ר קושר את המעשה השני לראשון, וכך הכוונה חלה על שניהם. וכשיש אפשרות לנתק ביניהם, אז אןי הוכחה לקשר הכרחי (גם אם כעת הוא קיים), ולכן הכוונה אינה חלה על שניהם. בכל אופן, כאן ברור שהכוונה היא לא ידיעה אלא רצון. ומכאן עוד ראיה שלא נכון שלכל הדעות ההלכה היא שספק פסי"ר מותר. ובכלל הרי הגר"ח ועוד כמה וכמה אחרונים (ר' אהרן קוטלר) חילקו בין פסי"ר של שבת לפסי"ר של כל התורה, שהאחד בידיעה והשני ברצון וכוונה. 
אך דומני כי לא כדאי להאריך בזה, שכן זוהי רק דוגמא אחת ולא בעניין הכללי.
כאן אני מצטרף לבקשת קודמיי מבן איש, ולו מפאת קוצר הזמן, לחלק את הדיון בין הדוגמאות. אשמח אם תתחיל במבוא כללי, בכדי שנסכים תחילה על ההגדרות שאותן יש לבחון (לאו דווקא להסכים על נכונותן, אלא על כך שאלו ההגדרות שעומדות לבחינה), ואח"כ לעבור דוגמא דוגמא, ולראות האם היא מהווה ראיה לאחד מן היסודות המבוקשים.
לא כדאי להקדים את הדוגמאות לפני ההסכמה על ההגדרות הראשוניות, ואח"כ בכל הודעה נדון על אחת, ואח"כ עוד אחת. ולבסוף ניתן לשאול האם יש לאנשים דוגמאות וראיות נוספות.
ההגדרות הראשוניות מצויות בהודעה הפותחת, ואולי כדאי לגזור אותן משם ולהעלות אותן שוב לחוד  כדי להתחיל.

מיכי,
אנסה לענות על שאלותיך החשובות.
שאלת
<ואיני יודע מדוע פשיטא לך כמי ההלכה>
התשובה לשאלתך זו היא פשוטה.
ראשית, כך פוסק המ"ב בביאור הלכה, שטז, ג, סד"ה ולכן יש להיזהר, ע"פ דברי הרמב"ן והמאירי.

שנית, את שאלת ההלכה למעשה שאלתי אישית למו"ר הגאון הרב מרדכי גיפטער זצ"ל ראש ישיבת טעלז, ביו"ט של פסח לפני כ 43 שנה.
השאלה היתה מעשית ולא תיאורטית, ושאלתיה אחר שלמדנו בישיבה את סוגיית שבת דפ"ק דכתובות (שיעורו הידוע של רשש"ק הריהו שם) לאור דברי הגרעק"א בהערותיו לשו"ע יו"ד פז, החולק לכאורה על הט"ז באו"ח שטז, כאשר גם נדון הט"ז הוא בסך הכל באיסור דרבנן, בצידת זבובים שאין במינם ניצוד ואין שום צורך בצידתם.
תשובת הגרמ"ג היתה חד משמעית: ספק פסיק רישא מותר להלכה ולמעשה גם אם מדובר באינו מתכוין לאיסור תורה.

גם המעיין בדברי הגרעק"א שם יראה שכל דבריו הם להסביר את הי"א ברמ"א (שמקורם כמדומני בהגהות מרדכי), אך הוא עצמו נוקט להלכה כדעת הט"ז וכותב שכך מנהג העולם להקל אפילו באיסור בישול בשר בחלב, עיי"ש בדבריו. (וגם הביה"ל הנ"ל שהביאו כ' עליו שרק מתחילה צידד רע"א לאיסור)
לעניינו נוגעת גם העובדה שהגרמ"ג, למד בישיבת טעלז המקורית, והיה כידוע תלמיד תלמידיו של רשש"ק.
כמו כן שמעתי את הדברים מגאון ישראל, תלמידו המובהק של רשש"ק, הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, בעל קונטרסי שיעורים שהיה גם תלמיד חבר לבעל האחיעזר. אף הוא אמר לי שסברת רשש"ק ניתן להעמידה רק לדעת מעט מאד ראשונים, ואינה להלכה. לאור הכרותי אתו, סביר להניח שגם שמע את הדברים מרבו.
וראה עוד מש"כ רשש"ק עצמו בשיעוריו לכתובות סוף סי' ד, ד"ה אמנם, שציין לדברי הרמב"ן שהביא המ"ב להלכה שספק פס"ר מותר. וציין שם שאין לו עתה הפנאי לעיין וצ"ע.
ראוי לדעת גם כי שיעורי כתובות של רשש"ק ידועים כמהדורה קדומה של שיטתו, ואינם מסקנת ההלכה גם לדעתו.
דומני שיש בכך מספיק לאשש את הקביעה המסורה לנו שספק פסיק רישא מותר.
אוסיף רק זאת, שמר' חננאל שבת קלג, א, משמע שפסיק רישא יוצר כונה ממש, וכן הכריח החזו"א שבת, נ, א, בדעת הערוך. וכעין זה. מפורש ברמב"ן, ברש"י ובתוס' בכמה מקומות. עדיין יש מקום לדון בדעת חלק מהראשונים, אם פס"ר יוצר כונה במציאות, כהסבר החזו"א את בעל הערוך, או כוונה דינית בלבד הקיימת בכל מצב של ידיעה ודאית. אך באמת אכ"מ.

בן איש אחד,
אם כדי להבין את הניסוח החדש של שאלותיך עדיין יש צורך לעיין בדברים הארוכים שבתחילת האשכול – לא עשינו כלום.
אנא נסח את שאלותיך מחדש בקצירת העומר, ואולי כדאי שתנסח אותם לשיעורים. נדון קודם בשתי שאלות ראשונות, וכשנמצה הדיון בהם תעביר אותנו לשתים הבאות, וכן הלאה.

מטרותי בפיחת האשכול היו לקבל מידע ממי שלמד את הסוגיא, ולתת מידע למי שרוצה ללמוד אותה. לכן לא היתה לי מוטיבציה להיענות לבקשות של הרבנים החשובים לעיל.

נכנסתי בגלל ראיה נוספת - ביאור ענין חמירא סכנתא מאיסורא בדיני ספיקות, לפי ביאורו של החתם סופר:

כל סכנתא הוא איסור דאורייתא מקרא ושמרתם מאוד לנפשותיכם כמ"ש רמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש ומוטל על החכמים להשגיח על זה מקרא והיו עליך דמים עיי' מס' מ"ק ה' ע"א, ובפ"ק דחולין חמירא סכנתא מאיסורא היינו שלא להקל מספק אי ס"ס דבאיסורא הקב"ה ויתר שאפי' אירע שנזדמן לו דבר איסור מ"מ רחמנא שרי' בס"ס ושוב אין אחריותו עלינו משא"כ בסכנתא א"א להשיב נפש (חתם סופר מסכת עבודה זרה דף ל עמוד א).