הכתובה היא מסמך משפטי הניתן לכלה במעמד החופה. מטרתו המקורית של הההסכם הייתה הגנה על זכויותיה של האישה.
בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אישתו. כמו כן, בכתובה מפורטים הרכוש אותו מביאה האישה מבית אביה והסכומים אותם מתחייב הבעל לתת לאישתו במקרה שיגרש אותה. הסכום המינימלי הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה, על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י). בתרגום למטבע עדכני, 200 זוז הם משכורת של שנה. על שטר הכתובה חותמים (פרט לחתן) שני עדים כשרים. גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה, צריכים להיות נוכחים עדים. לאחר מסירת הכתובה מפקידה אותה הכלה אצל אביה או אצל קרוב משפחה אחר, אשר יגן על הכתובה מפני הבעל, במקרה שהיחסים ידרדרו.
הכתובה איננה נזכרת במקרא והיא תוקנה על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרתה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן. כדי לחזק את תקנת הכתובה אסרו מתקניה על בני זוג לשהות יחד בלא כתובה, והטילו חובה על האישה לשמור את כתובתה שלא תאבד. רבי שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לכתובה ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסיו של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב). תקנה נוספת של חכמינו - אסור לבעל ואישה לחיות ללא כתובה וזאת על מנת להגן על זכויות האישה במקרה גירושין. לכתובה מחוייבים גם בניו של הגבר לאחר מותו, שריד לתקופה בה רכוש היה שייך לגברים בלבד, ואלמנה הייתה עלולה להיוותר בחוסר כל.
במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות והגדרות הלכתיות. בימינו הכתובה נכתבת בשני עותקים, אחד ניתן לידי האישה והשני נשמר במשרדי הרבנות.
ענייני כתובה מפורטים בגמרא מסכת כתובות, ברמב"ם הלכות אישות ובשולחן ערוך חלק אבן העזר.
הכתובה כיום
כיום הולכת ומתרוקנת הכתובה מתוכן כמסמך משפטי. חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בהפרד הזוג את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.
רק לעיתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהוה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר ומקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, לא ניתן לתובעה אם רשום בה סכום בלתי ריאלי, כזה שהבעל אינו יכול לעמוד בו. גם סכום קטן מדי אינו חוקי. חתנים רבים מתלוצצים במהלך קביעת הסכום בכתובה, ונוקבים בסכום של מיליון דולר, פאי מאות אלפי שקלים, או עשרה גמלים. התלוצצות זו נובעת מן המבוכה שחשים בני הזוג, כאשר בא החתן לנקוב את שוויה של הכלה, ומן החשיבה על גרושים ערב טקס הנישואים. אותה מבוכה מביאה רבנים רבים להמנע מלנקוב בסכום המדוייק בפומבי. במקום אומר הרב "כך וכך שקלים".
