|
|
| נשלח ב-26/2/2009 13:54 |
 |
| |
מאיר
"מילדותי נתקשיתי", הרהר בקול הרב מדן, "להבין איך נכשל רבי אלעזר בעברה כזו של העלבת אדם מכוער".
גם אני מצאתי סיבה אפשרית- והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 20:31 |
|
| |
"מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון" - מדובר פה על בנש"ק
"ממגדל גדור מבית רבו" - הוא עדיין צעיר בחיי אביו.
"והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה" - התנהגות נסיכית קלאסית.
"והיתה דעתו גסה עליו" - פוק חזי מה מתרחש כיום בכל חצר חסידית או אפילו ליטאית.
"יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!" - זה קורה גם כיום.
ובכל זאת מדובר על רבי אלעזר ברבי שמעון ודעתו הייתה גסה עליו מפני שעסק בתורה ולפיכך הבין מיד את טעותו והתחרט עליה.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 21:19 |
|
| |
איש ערבות
אכן, פשוט פשוט, כל כך פשוט שלא לגמרי נדיר למצוא כגון דא בימינו אלה.
אכן העמדת דברים על תילם בלי מדרשים ובלי התפתלויות.
כשדעתו של אדם זחה עליו, אז מה הפלא?
ללמדנו שכל אדם יכול להיכשל, כי אדם הוא אדם הוא אדם.
רק מה עוד בא ללמדנו הסיפור?
לדעת להודות בחטא ולדעת לבקש מחילה מהנפגע מבלי שגדולתך שוב תזיח את דעתך שאין אותו נפגע ראוי לבקש ממנו מחילה כל כך.
זה "הסוד" של הסיפור
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 23:41 |
|
| |
אני מסכימה עם קודמי לעמוד ונראה לי שהסיפור בפשטות בא ללמד את מוסר ההשכל שמובא בתחילתו:
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז."
שני גיבורי הסיפור היו תחילה קשים כארז ואח"כ התרככו כקנה.
תחילה רבי אלעזר אומר דברים קשים ופוגעים מתוך יהירות(ארז) אך לאחר תגובתו של האיש המכוער הוא מתרכך מיד ומבקש סליחה.
אך עכשו תורו של המכוער להתקשות כארז והוא מסרב למחול.
בסוף הסיפור גם הוא מתרכך ומוחל.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2009 23:48 |
|
| |
באמת?
אתם מכירים מישהו שמסוגל להתנהג כך?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 02:25 |
|
| |
הזכיר לו יום הדין ["אלא לך ואמור לאומן"... נוטריקון אלול : )... ]
אך מעבר לעצם הענין כמה פרטים שאינם בהירים דיים:
"אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו" - מי אמר למי? ומי לא החזיר למי?
"אמר לו ריקא, כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני העיר מכוערין כמותך" - מדוע מתחיל בלשון נוכח עובר לנסתר ומסיים בנוכח?
ומה הקשר בין כיעורו של הפרט, למדת כיעורם או יופיים של כל בני היעיר?
"אמר לו איני יודע" - וכי אינו יודע מהי מידת כיעורם של בני עירו?
ומה פשר הלשון "נעניתי לך" ?
ומדוע כה חשש רבי אלעזר מהדרישה הזו של לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה ?
ומה פשר הדרישה שלא יהא רגיל לעשות כן?
ודרשתו של רבי אלעזר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז, מתכוון בכך על אותו יהודי שמאן בתחילה למחול, או על עצמו דרש?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 04:18 |
|
| |
תוקן על ידי עממי ב- 27/02/2009 4:30:08
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 07:59 |
|
| |
איש ערבות
"אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו" - מי אמר למי? ומי לא החזיר למי?
רק על אחד מהשניים אנו יודעים שהוא 'רבי'.
"אמר לו ריקא, כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני העיר מכוערין כמותך" - מדוע מתחיל בלשון נוכח עובר לנסתר ומסיים בנוכח?
בכל אופן, לא נעים לומר לאדם 'אתה מכוער', אומרים את זה בעקיפין.
ומה הקשר בין כיעורו של הפרט, למדת כיעורם או יופיים של כל בני היעיר?
על זה ענה הרב מדן, שהאיש היה מעיר המצורעים הסמוכה לבית גדור 'חמת גדר.
"אמר לו איני יודע" - וכי אינו יודע מהי מידת כיעורם של בני עירו?
שאלה על אדם פגוע והמום?!
ומה פשר הלשון "נעניתי לך" ?
לשון רגילה בתלמוד לבקשת מחילה. ראה 'נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש', נעניתי לך שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע.
ומדוע כה חשש רבי אלעזר מהדרישה הזו של לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה ?
זה המחיש לו שהוא לא חטא כלפי אדם אלא כלפי שמים.
ומה פשר הדרישה שלא יהא רגיל לעשות כן?
שלא ישוב לכך.
ודרשתו של רבי אלעזר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז, מתכוון בכך על אותו יהודי שמאן בתחילה למחול, או על עצמו דרש?
אולי על שניהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 08:48 |
|
| |
מתוך מכתב ר' יצחק הוטנר {קכח}
(פחד יצחק)
אהובי וחביבי, שלום וברכה !
מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.
רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
משיחתנו על הגדולים מתקבל הרושם כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע- משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא שכשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם".
רעה חולה היא אצלנו
אגב, ב'כה עשו חכמינו' הובא הסיפור, אלא שבמהדורה החדשה [תשס"ז] הוא עבר שינויים!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 09:04 |
|
| |
מאיר,
אני מכיר כמה וכמה ת"ח בני זמננו שיכולים להתנהג כך. לצערי. אבל על ר"א, הסיפור כולו תימה.
ראסל,
גם על 'כה עשו חכמינו' עלתה יד הכורת? חשבתי שזו שכיית חמדה אחרונה, מוזיאונית.
ולגופו של סיפור,
מדובר באדם שבא מבית רבו. התורה שהצטברה הגיע לאיזו שהיא נקודה של רוויה, לאיזו שהיא נקודה שבה ההליכה במעלה הסולם נפסקת ומגיעים לישורת. יוצאים מהישיבה, רוויים ידע וחכמה, והגיע הזמן להתרווח. ה'תורה' רוכבת על חמור, ויוצאת לטייל על שפת הנהר. המפגש עם העולם הגדול.
החומר, המציאות, נראית מכוערת ביותר לר"א. לא רק שהוא לא מחזיר שלום, לא רק גאווה יש כאן, אלא זלזול במציאות: "שמא כל בני עירך מכוערים כמותך". האם באמת ייתכן שכל המציאות מכוערת? והלז עונה, איני יודע על שאר המציאות, אך לא בחרתי בזה. הקב"ה ברא עולם כשיש מציאות כואבת, לא 'טהורה' ולא סטרילית. לך ואמור לאומן, התוכנית שלך לא טובה. זה מכה בר"א, שמבין את טעותו, והוא מבקש מחילה, אך המציאות מבינה שזה לא עניין של מחילה אלא של מהפך מחשבתי. הוא צריך ללכת לאומן, לקב"ה, להבין את התוכנית של הבריאה. יש לו חוסר הבנה במושגי טוב ורע. הטיול נמשך, אך עתה התורה אינה משוטטת בזחיחות דעת, אלא בקונפליקט עם הרע. אין כאן מחילה, אלא יש צורך בעימות, בקונפליקט.
הסיפור הספרותי נהיה מורכב. ר"א, שללא ספק היה ה"איש הרע" בתחילה, הופך לקורבן. הנוקשות של האיש, של חוסר המחילה, חובטת בו, ולא ברור כ"כ מי האיש הרע עכשיו. האם אותו ריקה, שלא מוכן לסלוח? מדוע אין סליחה מלפניו? בסופו של הסיפור ידרוש ר"א על לא להיות קשה כארז: מיהו הארז? בסיפור לכאורה נראה שאותו האיש.
ואז התורה מגיעה לעיר, למקום מנוחתה, שם היא תפסיק את הטיול ותתחיל להרביץ תורה בתלמידים ובאנשי העיר, וכאן השאלה צריכה להתבטא: מה היחס שלה למציאות. דווקא פה אומר האיש על ר"א: "אל ירבו כמותו בישראל"; דווקא פה. והם אומרים שאדם גדול בתורה הוא, ומחול לו, והוא מתרצה – אך ורק בשבילכם. אין הכוונה שאנשי העיר השפיעו עליו. הכוונה היא שאנשי העיר הם המפגש עם האומן שעשאני. התורה תצטרך להתמודד כאן יום יום עם מציאות אורבנית, כואבת, של מסחר ותעשייה, של רע, של ניתוק מתורה, של כיעור שלבש מסכה של יופי אורבני. כאן אין אפשרות לתורה לא להתמודד, זה כבר לא טיול על שפת הנהר. האומן שעשאני אינו בהכרח הקב"ה, אלא התוכנית הידועה מראש שמייצרת כיעור, האורבניזציה. לכן מיד בעיר הוא מתרצה. הוא מבין שר"א הפנים שאין לו מנוס ממפגש עם החומר. הקנה גדל בדרך כלל לא בעיר, ודווקא משום כך יש צורך בו בעיר; שם אדם יהא רך כקנה, ולא יתנהג כפי שהתנהגת ר"א בעודו בספר, מחוץ לעיר, כארז. בסופו של מפגש, אותו האיש נהיה מארז- התנהגותו מחוץ לעיר, לקנה. הסיבה היא ההתמודדות הכפויה עליו עם חומר. לא רק התורה מתגמשת בעיר, גם הכיעור מתגמש לקראתה. אין מנצחים ומפסידים בסיפור הזה, אבל גם התורה וגם הכיעור מבינים שהם צריכים להתגמש, זה לקראת זה.
תוקן על ידי mcahn ב- 27/02/2009 9:01:05
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 10:55 |
|
| |
YMY:
תודה.
* עם זאת - נכון שרק על אחד יודעים אנו שהוא רבי, אך זה בהחלט יכול להתפרש גם אחרת והפוך ולהקל בכך במשהו על מעשהו של רבי אלעזר שכעס על אותו האיש שלא החזיר לו שלום ולפיכך גינהו. והגינוי בא גם בהתאם למעשהו, אני כבדתי אותך וכיניתי אותך בשם רבי ולא החזרת לי, מעתה אכנה אותך כריקה. [ייתכן והדבר היה בסרקאזם ציני כאדם זחוח האומר לאדם זר שהוא פוגש משולי החברה "שלום לך דוקטור", וכשההלך הזר קולט בחושיו שהלה מתלוצץ ממנו, הרי שהוא אינו מחזיר לו שלום ומתעלם ממנו, דבר שמעורר את יצריו החבויים של הזחוח כשלבו גס בקרבו והוא זועק כלפי החלש "חתיכת אפס מכוער, בור ואנאלפאביתי, מי אתה שלא תחזיר לי מלח הארץ שלום, מאיזה שכונה בפריפרייה באת בעוד אני עם תואר ובנו של פרופסור מהאליטה" ... כך אני קורא את הסיפור ואני מבין ויכול לתאר אותו בנימה עכשוית ... - והאמת שכך גם קצת משמע ממרוצת הדברים בכמה פרטים - ["נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?... ]
ואם אכן כך הדבר ניתן להקל בכך מאוד על מעשהו של רבי אלעזר, שייתכן ומלכתחילה אף נתכוון לכיעור תרבותי של אותו הלך זר, ולכן ייחס את הכיעור לכל בני העיר[והאנלוגיה כנראה עלתה לו מכיעורו החיצוני של אותו האיש] - וחטאו היה שלא היה עדין ומתחשב דיו שלא ליתן את אנלוגיה כזו לאדם שיכול לקבל את הדברים כפגיעה אישית בכיעורו החיצוני כפי שהתברר לבסוף, ולכך ניסה רבי אלעזר כל כך לרצותו.
* נכון שלא נעים לומר על אדם שהוא מכוער, אבל הרי לבסוף אמר בפירוש שמא כל בני העיר מכוערים כמותך...
* שלא יהא רגיל, אין פירושו שלא ישוב לכך לעולם, אלא כפשטו - לחטוא מעט ומדי פעם בעניין זה מותר, הרבה כדרך חיים אסור, ומדוע הדרישה שלא יחזור לסורו לעולם כל כך נפלאת ממנו?
על כל השאר אני מסכים בהחלט ומקבל.
והערה נוספת לסיפור:
מדוע מתחיל ב'ריקה' ומסיים ב'מכוער' ומשלבם בהדי הדדי, בעוד ה'ריקה' מורה על ריקנות פנימית גם אם יש כלי יפה, ו'מכוער' בדיוק להיפך, כלי פגום בעוד שהפנימיות יכולה להיות רבה ומושלמת כמאמר אל תסתכל בקנקן ? ...
תוקן על ידי איש_ערבות ב- 27/02/2009 10:54:15
תוקן על ידי איש_ערבות ב- 27/02/2009 11:11:47
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2009 15:37 |
|
| |
מ. כאהן
אני מתקשה להאמין, שאתה מכיר אדם כלשהו, שמסוגל לפנות לאדם זר בצורה כזו.
|
|
|
|
|
