האלטרנטיבה לאחר כשלון השליחות

הנביא ירמיהו (לא) מאשר את הכישלון 'לא כברית אשר כרתי אותם בהוציאי אותם מארץ מצרים אשר בעלתי בם והמה הפרו את בריתי'.

הפיתרון אותו הוא מביא הוא 'תורתי אתן בקרבם'.

כן יהי רצון.


שנה טובה ונאורה

איקה וכולם

העלית רעיון חשוב. מספרים על אחד מרבני הדורות האחרונים (החפץ חיים? החזון-איש?) שמישהו רצה להיוועץ בו לפני שיקבל על עצמו עסקנות ציבורית בתחום החינוך, האירגון וכיו"ב לטובת הקהילות והיהודים.
הרב הזהיר אותו שעליו לצפות לפחות לשני מאמצים גדולים. אנסח אותם בלשוני.

האחד, לא לקוות שההשתדלות תישא פרי. כלומר, הוא ינסה וינסה, אבל אל לו להיות מופתע אם אחרי הכל, כולל להסביר לציבור עד כמה התקנות הן לטובתו באמת, אנשים ימאנו לשתף איתו פעולה, ויקלקלו את מה שהוא בונה.
שנית, לא להתייאש. להמשיך לעמול, מפני שיש פירות מסויימים, אך לא רואים אותם כולם, ובוודאי לא מייד.

גם משה רבנו למד - או ידע - את הלקח הזה. דבריו בספר דברים בכלל מהווים דוגמא ומופת כיצד המנהיג הפורש נפרד מן העם ומכוון אותו אל העתיד, שאותו כבר לא יוכל לראות בעיניו, כדי שימשיכו להתעלות ולהתקדש, עד כמה שזה אפשרי להם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

איזה שליחות של איש אלוקים נכשלה?
הרבה מחבד?

יהוסף וכולם,

השאלה היא:
האם המפעל החינוכי שנפתח במתן תורה בסיני הצליח?
(הנחת היסוד של השאלה היא דרכי בפורום, לראות בתורה מפעל חינוכי, חברתי ואישי, כדעת הרמב"ם ואחרים).

אילו היה עלי לענות על שאלה זו, הייתי נזהר, והייתי מציע להשוות בין מה שהיה אז לבין מה שיש היום.

ואם בשעה שאנו מתבוננים בעבר ב"מה שהיה אז" באספקלריה של המקורות הכתובים שלנו, כלומר החומש, הנביא והגמרא, יותר קשה להכריע במי מהמגזרים של היהדות בימינו יש להתבונן: בחרדים, בדתיים, בחילונים, ברפורמים ובקונסרבטיבים? כולם הינם יהדות, כולם הינם פרי תהליכי חינוך, חלקם תהליכים שנקטעו באמצע. אני מניח שיסכימו איתי שההשוואה צריכה להעשות מול המגזר או המגזרים שמכריזים על נאמנות למסורת זו (טוב, גם הרפורמים יכולים לטעון לנאמנות כזו, אז אני מכריע בכל זאת להתבונן במגזר שאני שייך אליו. אז אני שרירותי...).

נושאי ההשוואה יכולים להיות חובות וזכויות כפי שהם נזכרים בנביא. שם, בדברי הנבואה, אנו מוצאים רשימה של טענות נגד עם ישראל. מעניין לבדוק איזה ציון אנו מקבלים בטבלה שהחלו הנביאים לנהל עבורנו.

1. עבודה זרה.
2. שמירת שבת.
3. גזל.
4. משפט צדק.
5. החמורות: גילוי עריות ושפיכות דמים.
6. שנאת חינם.
7. לימוד תורה.

כל הנקודות שהזכרתי נמצאות בנביא, פרט ל5-6 שלקוחות מהגמרא שמסבירה את סיבת החורבן בבית ראשון ובבית שני.

תשובות אפשריות:

1. עבודה זרה. מקובל לחשוב שעבודה זרה ויצר עבודה זרה בטלו בימי חז"ל. יחיד היה ישעיה לייבוביץ שהאשים את הקבלה שאינה אלא עבודה זרה.

2. בציבור הדתי-חרדי קשה מאד למצוא כשלון בשמירת שבת. חז"ל גדרו והקיפו את דיני השבת בהרחקות רבות, עד שקשה למדי להיכשל בל"ט מלאכות מן התורה. פרט אולי להוצאה מרשות לרשות וטילטול ברשות הרבים (הדין שאין רשות הרבים אלא במקום שיש כמנין יוצאי מצרים הוא דעה יחידאה, למרות שמקילים להסתמך עליו למעשה).

3. גזל. האם אנו זהירים בגזל? יעשה כל איש את חשבון נפשו. הגמרא כבר קבעה שגזל מקטרג בראש הקופה, כלומר שקשה לא להיכשל בו, ורבים נכשלים בו. ואכן, זו עבירה שקשה להישמר ממנה, אלא אם כן עובדים על כך במלוא תשומת הלב.

4. משפט צדק. זה דין בדיינים, לא בציבור. האם הדיינים שלנו דנים משפט צדק? יש לזכור כי לבתי הדין שלנו (כוונתי לבתי הדין הקהילתיים בציבור החרדי) אין "שינים". אין יכולת כמעט לכפות סנקציות על מי שאינו שומע בקולם.
אך האם הדינים שלנו הם משפט צדק?
אני הייתי מרחיב את השאלה. האם הפוסקים שלנו נזהרים באיסור שמנה רב נסים גאון במנין העבירות שלו, "את המותר אסרתי"? האם אין הם מקפידים יותר מדי בשל יראת שמים יתרה? אני מפנה לאשכול על "לכתחילה ודיעבד" שבו ניסיתי להראות כיצד התפתחות ההלכה בדורות האחרונים הביאה ליצירת רמות שונות של חיוב הלכתי, ועיין שם.

5. כמדומה לי שהציבור בכללו נקי מעבירות כאלו.

6. שנאת חינם. כבר הגמרא אמרה שרואים שהמקדש השלישי טרם נבנה...

7. לימוד תורה - לא היה שום דור בהיסטוריה שבו התחנכו כה רבים לשבת וללמוד תורה ורק תורה.
צדקו הדברים המיוחסים לחפץ חיים, שאמר שמשיח יכול לבוא, שכן האחרונים טרחו ועמלו לבאר את כל חלקי התורה - לפי שיטתם והבנתם.
אפשר אמנם לתהות על איכות הלימוד. שהרי כל האומר "אין לי אלא תורה" וכו'. ואם בקיאות יש כאן, האם הבנה וירידה לעומק הסברות יש כאן?

בכל הנקודות האלו, אני סבור שמומחש עיקרון שזיהיתי לפני זמן רב:

דמות הציבור שלנו נקבעת על ידי החינוך. והחינוך שלנו הצליח - יותר מדי.

כיון שאנו רגילים להוקיר את הדורות הקודמים, איננו מרשים לעצמנו לחשוב גם כשאנו מסוגלים לכך. איננו מרשים לעצמנו להודות שאנו מבינים, שיש לנו קושיא עצומה, שיש לנו הכרעה של ספקות, גם באותם מקרים שבהם זה נכון, ואפילו מחוייב.

עם ישראל רכש במשך הדורות תכונות נפלאות של עדינות, מסירות, התאפקות, כל אותן מידות טובות שאפשר לראות אצל בן ישיבה. שבולטות כל כך מול העדרן בסוגי ציבור אחרים. שמלוות את בוגרי הישיבות בהמשך חייהם גם כן.
אבל הידוק הרסן יתר על המידה הביא להקצנה באותן דרכי חיים עצמן. כמו בלימוד, כך בנוגע לחומרה כשיטת פסק וחיים, כך באיבוד הפרופורציות, ומייד אמחיש, כך בכל.

מספרים על אחותו של אחד מגדולי הדור האחרון שברכה על נפט, וכששתתה ממנו וחשה בטעם, התעלפה.
לא בגלל שהיא פחדה מהנפט, אלא בגלל שברכה ברכה לבטלה!
מצד אחד, זו יראת שמים שיש להתקנא בה. מצד שני, מדוע לא ידעה ולא הבינה שאם חשבה בטעות שזה משקה, אין זו ברכה לבטלה?
מסתבר שדנה את עצמה כפושעת, שהרי יכלה לבדוק יותר טוב ולראות שזה נפט ולא משקה, ולהציל את עצמה מברכה שלא במקום.
אבל בכל זאת הרושם שמתקבל בעיני מן הסיפור הוא זה של הרעיון המרכזי של המפעל החינוכי של התורה.
החינוך הצליח יותר מדי. עד כדאי אובדן פרופורציות בריאות של גישה ומחשבה.

אבל התורה אינה מתקלקלת. בידינו לתקן. בידינו ללמוד ולעשות.
(סליחה על הנימה הרגשנית, אך כאן גברו רגשותיו של הכותב על שכלו הצונן).

"תורה צווה לנו משה מורשה"

"מורשה" היא למעשה ירושה, ואם כך, ירושה היא דבר המגיע לאדם באופן אוטומטי, אדם אינו רוכש ירושה מיוזמתו, ואין הוא מתאמץ להשיגה. אך אם כל זאת שהאדם יורש משהו, וירושה זו מגיעה לו מבחינה חוקית, יתכן מצב בו היורש איננו מצליח לשמר את ירושתו והוא מאבדה. כך שהיות הירושה ניתנת ליורש "במתנה" אין ערובה שהיא תישאר בידי היורש.

הפסוק תורה צווה לנו מורשה,מצביע על קשירת "קהילת יעקב" עם מורשת התורה, ויש בצוואה זו חיוב המוטל על "קהילת יעקב" לקיימה, יחס עם ישראל לתורה הוא מורכב.
ניתן למצוא בו פנים של מענק שכביכול שניתן לישראל, וניתן למצוא בו גם פנים של חיוב ומשימה שמוטלת על עם ישראל, ושני פנים אלה אלה קיימים ועומדים במרוצת כל הדורות.

במדרש מן ה"מכילתא" מאמר מדרשי אומר " שלושה דברים ניתנו על תנאי: ארץ ישראל, בית המקדש ומלכות בית דוד"






תוקן על ידי - איקה - 19/10/2003 9:36:51

מיימוני:
דבריך נאים, אבל אני לא מצאתי בנביא כל אזכור מפורש על הקשר בין החורבן לאי- לימוד תורה. כמדומני שללימוד תורה (בשונה מעשייתה) הוענק ערך גבוה בעיקר בתקופת חז"ל.
אך שמא תאיר את עיני?

מוישהלע,

אם כי אין אזכור "מפורש" אבל הכתוב ביהושע א' ח' המנמק "לא ימוש ספר התורה... והגית בו יומם ולילה" בכי "אז" תצליח ותשכיל ליהושע הכובש ומנחיל את הארץ, כמפורש שמושב ישראל בארצו על מכונו תלוי בלימוד התורה!