ציווי התורה לנשיאת כלי המקדש בכתף

בפרשת נשיאת כלי המשכן, אנחנו מוציאים דבר שלעניות דעתי צריך עיון ולימוד.


ציווי התורה על נשיאת כלי המקדש בכתף נלמדת מהפסוק "ולבני קהת לא נתן [עגלות] כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ד. ט)

לדעת רש"י (בפירושו על הפסוק. וראה גם רש"י סוטה לה. ד"ה 'לא נתן') שחובת הנשיאה בכתף היא על כל כלי המשכן [ולא רק על הארון]. מדברי הרמב"ם (הלכות כלי המקדש, פרק ב הלכה יב; 'ספר המצוות', המצווה הל"ד) ניתן להסיק, שלדעת הרמב"ם חובת הנשיאה בכתף היא רק על הארון בלבד.

והוא במניין המצוות: "המצווה הל"ד – שנצטווינו שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם כשנרצה להעבירו ממקום למקום, והוא אמו יתעלה: "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ד. ט)"


לכאורה הדבר צריך עיון ולימוד...

גם אם אין אנו יודעים במדויק את משקל כלי המקדש (באשכול אחר חישבו ומצאו שמשקל הכפורת בלבד היה יותר טון זהב טהור), דבר אחד פשוט וברור שאין בכוח אנושי לשאת אותו בכתף.

ולכאורה צריך להבין, כיצד מצווה התורה מצווה שבמציאות לא ניתן ליישמה ולבצע אותה אלא בהתערבות אלוקית, אלא על ידי נס?


ואולי משום כך נדחקו חז"ל [סוטה לה. ובמדרשים] להורות על הנס שהיה בנשיאת הארון, שהיה הארון "נושא את נושאיו", או כבמקום אחר "נשא את עצמו" [אף שבסוטה (שם) אולי יש לומר שהוצרך הדבר רק כדי לעבור את הירדן וצ"ע].


בשונה לשאר מפרשי התורה, בחר ה"בכור שור" (שמות כ"ה, י"א)  לבאר את היכולת לנשיאת הארון בכתף בפשטות: "וצפית אותו זהב טהור" – ראוי היה הארון להיות כולו של זהב [ולא רק מצופה זהב], אלא שהיה כבד לנושאו, והוא נישא בכתף, כדכתיב: כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו..." עיין שם.

[לדמותו ושיטתו של ה"בכור שור, ראה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%A8_%D7%A9%D7%95%D7%A8 וב'קיצורים חיצוניים שם]