תינוק שנשבה - מושג הלכתי שפירושו: יהודי שלא הייתה לו ההזדמנות ללמוד את עקרונות הדת ואת פרטי ההלכות, ומשום כך אין מחייבים אותו מבחינה הלכתית על מעשיו. החל מן המאה ה-18 עשו פוסקי ההלכה שימוש במושג כדי להתמודד עם מעמדם ההלכתי של החילוניים.
המושג מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת דף סח:
*>
"כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא אחת; כיצד? תינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר בין הנכרים, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת".
הסוגיה עוסקת בילד קטן ("תינוק" בלשון חז"ל פירושו ילד) שהלך בשבי, ובעקבות כך גדל בסביבה נוכרית לחלוטין ולא התוודע לדיני השבת. בגמרא שם מובאת מחלוקת בין האמוראים אם אדם כזה פטור לגמרי מעונש כדין אנוס או שהוא מחויב בקרבן חטאת כדין שוגג; ובכל אופן מוגדר שם העיקרון שלפיו מי שלא גדל בסביבה שומרת מצוות ולא הייתה לו האפשרות להכיר את פרטי ההלכות, אינו מחויב באחריות הלכתית על כל מעשה שלו שחורג מגדרי ההלכה (שהרי מעיקר הדין העונש על חילול שבת הוא בסקילה).
הרמב"ם הרחיב את השימוש במושג לגבי יהודים ששייכים לזרמים ביהדות שלא קיבלו את ההלכה הפרושית-הרבנית (כנראה דבריו נאמרו ביחס לקראים):
*>
"במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות ליבו, וכפר בתורה שבעל פה תחילה, וכן כל הטועים אחריו. אבל בני אותן הטועים ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותן עליו - הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס; ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודיים ודתם - הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם. כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים פרק ג הלכה ג).
 |
|
|
