|
|
| נשלח ב-24/8/2008 15:59 |
 |
| |
אכן טעיתי (ייש"כ לתפוזי)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2008 20:31 |
|
| |
מצטער מראש על הקפצה של אשכול ישן.
קראתי השבת את הספר בואי הרוח של הרב סבתו, והסיפור המדובר הזכיר לי את הסיפור הידוע בגדי המלך החדשים.
תמיד למדתי שההמלך לובש בגדים שרק חכמים רואים, ואכן רק הילד החכם והתם (חכם או תם?) ראה את הבגדים, ובעצם ראה שהמלך עירום.
אבל הנה נתברר שיתכן והילד לא היה חכם כלל, ובטוח לא תם, לפי הקריאה של הרב סבתו הילד מבצע משפט שכלי, במקום לא שייך כלל משפט כזה.
הבעייה היא בשפה - מה ההגדרה של בגד, או מה התפקיד שלו, וכאן החכם יאמר שתפקיד הבגד (או התחפושת במקרה של הילד חיים) היא לשמח את הלובש ואת הרואים, וממילא לא משנה כלל אם יש "בגד" לפי ההגדרות הדוגמטיות הישנות. המלך שמח בעירומו, וכך גם הקהל המריע, ובא בילד, שלא מבין הבנות מתוחכמות והורס את החגיגה. לפני שהילד צועק המלך עירום, המלך עדיין היה לבוש בבגדי מלכות, הילד הוא זה שבעצם גרם לכך שהמלך יהיה עירום!
הרב לויכטר חשב, שתפקידו של החכם לדאוג לכך שגם חסר התשלבושת יהיה לבוש, וזאת הוא עושה ע"י שינוי ההגדרה של בגד או של תחפושת.
האם יש כאן קריאה פוסטמודרנית? (קשה לי להאמין בהקשר של הרב סבתו, אבל יש הסבר אחר?)
האם השופט צדק, או שהוא לא הבין שלחיים יש פשוט נרטיב אחר?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2008 20:36 |
|
| |
במחשב שנייה,
האם הזהות בין הסיפורים היא מוצדקת?
האינטואיציה הפשוטה מורה שלא.
בסיפור בגדי המלך החדשים אנו מזדהים עם הילד הצועק
בעוד בבואי הרוח אנו מזדהים עם הילד חיים.
מה מקור ההבדל? האם יש לכך ביסוס או שהוא נובע רק מהצורה בה הסיפור סופר?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2008 00:06 |
|
| |
"הרב לויכטר חשב, שתפקידו של החכם לדאוג לכך שגם חסר התשלבושת יהיה לבוש, וזאת הוא עושה ע"י שינוי ההגדרה של בגד או של תחפושת"כך כתבת.
האם לא פשוט יותר יהיה לומר שהרב לויכטר התנהג כמבוגר חכם שלא רוצה לפגוע בילד ?
המשותף לשני הסיפורים הוא אולי המסר שלהם :כאשר אנחנו שופטים את הזולת אנחנו מתנהגים כילדים.
לגבי ההזדהות שלנו עם הילד הצועק "המלך עירום":
נדמה לי שהיום הדברים השתנו.
בתקופה שנכתב הספר (יש הטוענים שאנדרסן בעצם חידש סיפור מן המאה ה12)היה חשוב ואפילו חתרני לחבר סיפור שמעודד את הקוראים למתוח ביקורת. היום ,אני חושבת כמו הרב ליאור אנגלמן,שצריך לעודד מגמה הפוכה.
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/7348
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2008 13:49 |
|
| |
זה מזכיר לי שני דברים:
1. הסיפור הידוע על ימים נוראים בישיבה חסידית (כמו תקוע במחילה, שעליהם שמעתי את הסיפור). שם כל אחד בא לביהכ"נ וחלילו בידו. פתאום יהודי פשוט אחד מתחיל להתפלל מתוך המחזור בנוסח הרגיל וללא כל חליל. כולם החלו לצעוק עליו מדוע הוא לא עושה את מה שה'כינור ערוך' מחייב. ואז פנה אליהם רבם (האדמו"ר) ואמר להם: הניחו לו, הקב"ה מקבל מיהודי טוב גם תפילה כזו (לפחות אם הוא אנוס ואינו יודע לחלל).
2. הראי"ה אמר שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. ואנוכי הק' סובר שהכי טוב לא להיכשל בשניהם. הרב אנגלמן מניח שאו שאנחנו נותנים חינוך ציני לגמרי או חינוך תמים לגמרי, והוא מעדיף את התמימות על הציניות. אני לא בטוח שאני מסכים גם לזה, אבל מעבר לכך הכי טובזה להיות אמיתי וחכם, לא ציני ולא תמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2008 10:54 |
|
| |
צענערענע,
"הרב
לויכטר התנהג כמבוגר חכם שלא רוצה לפגוע בילד" ברור, אבל הוא שיקר!!
יש
לשים לב שהרב אנגלמן טוען שלא כל מלך הוא עירום, ומצד האמת יש למעט בביקורתיות.
אולם אצל הרב סבתו אנו מוצאים שלב נוסף – מלביש ערומים. הילד חיים באמת לא היה
מחופש, והשופט התמים שפט משפט צדק, ואף על פי כן הרב המבוגר והחכם מתנהג כאילו הוא
מחופש, כלומר קורא את המציאות לפי הנרטיב של הזולת, במקום לשפוט אותה לפי האמת
(בחינת אומר לרשע צדיק אתה).
הרב
מיכי,
מי
יותר "אמיתי וחכם" הילד המחופש לשופט או הרב לויכטר?
_________________
תוקן על ידי ובחרת ב- 20/10/2008 10:53:07
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע.. ובחרת
|
|
|
|
|
