נושאי הפרשה (הימים הנוראים)

אגב, לידיעתכם, עלה בדעתו של אחד מבאי הפורום שנמצא בקשרי ידידות עם מיודעינו מר רוזנברג, להזמינו לפורומנו לשיחה פעילה עם כותבי הפורום למשך כמה שעות.

אנו תקווה שאיש אשכולות זה יואיל להשכילנו מחכמתו ויענה בחיוב.

בברכת שנה טובה לבית עצור כאן חושבים

והנה תיאוריה חדשה, תקבלו אותה או לא, חמה מהתנור של פרופ' יוסף יהלום.

*** ונתנה תוקף קידוש השם ***



מאת יוסף יהלום



על פיוטו הנודע של אלעזר הקליר, וכיצד יוחס בטעות לר' אמנון ממגנצה


"ונתנה תוקף קדושת היום" הוא אחד הטקסטים המרכזיים והמרטיטים בתפילת הימים הנוראים. לנגד עיניו של המתפלל עוברות כל הפורעניות והסכנות שהשנה
החדשה מזמנת לו: מי יחיה ומי ימות \ מי
בקצו ומי לא בקצו \ מי באש ומי במים מי בחרב ומי במלחמה... (זה נוסח קהילות איטליה). שורת ההפכים יחיה-ימות, ירום-יושפל, גולשת פתאום אל מיתות משונות, שגם הן כביכול על דרך ההפכים:

אש ומים, רעב וצמא. הברירה האכזרית היא בין מוות מסוג אחד למוות מסוג אחר, אבל התוצאה זהה. הטקסט הזה זכה לפופולריות גדולה בקהילות ישראל. הפיוט נאמר לא רק ביום הראשון של ראש השנה אלא גם ביום השני, ומשם עבר גם ליום הכיפורים.

בהתאם למעמדו זכה להיאמר במנגינות מיוחדות, ובעקבות מלחמת יום הכיפורים הולחן מחדש בקיבוץ בית השיטה ושם הוא משמש מעין תפילת אשכבה לחברים הצעירים שהמשק שכל.


בניגוד לפופולריות הגדולה של "ונתנה תוקף" במנהגי התפילה של העדות השונות, בשרידי כתבי היד הקדומים שהגיעו אלינו מן המזרח (ואשר נשתמרו בגניזה של קהיר) לא ניכרת נוכחותו של הטקסט. הוא מופיע בכתבי יד מעטים, ובקדומים ובאותנטיים שבהם משמש "ונתנה תוקף" קטע סיום של קומפוזיציה מקיפה (קרובה) לראש השנה אשר נכתבה בידי פייטן ארץ-ישראלי מן התקופה הביזנטית בשם יניי (ינאי בכתיב הבבלי המשמש בימינו). איש זה פעל בקהילה מקהילות ארץ-ישראל החשובות לפני הכיבוש הערבי, אולי בעזה, והיה נערץ על בני קהילתו. הוא כתב להם מדי שבת בשבתו יצירה מקיפה, שהיה כנראה מבצע בעצמו בתפילת השחר. אבל מכל היצירה הגדולה של יניי לא שרד עד ימינו דבר מלבד "ונתנה תוקף" (ומלבד "אז רוב נסים הפלאת בלילה" בהגדה של פסח). יתר על כן, קטע זה, המנותק מבית גידולו, נעשה קטע הסיום של יצירה מקפת אחרת המשמשת אותנו כיום. זו יצירתו של תלמידו הגדול של יניי, אלעזר בירבי קליר (קיריל? קרל?). ואם לא די בכל הבלבול הזה, עוד מוצג "ונתנה תוקף" במחזור התפילה כיצירה אירופית של מקדש השם, ר' אמנון ממגנצה.


הקליר, שהיה כנראה נודד וגולה רוב ימיו, לא השאיר את חותמו כמו יניי במחזור יצירות רצוף, כי אם כתב על פי מה שהזדמן לו יצירות לעת מצוא לחגים ולמועדים ולימים מיוחדים בשנה. למען הקהילות השונות שאירחו אותו כתב חדשים לבקרים יצירות רעננות, ויכול היה ליצור בהזדמנויות שונות של חייו בלא ליאות ארבע וחמש - ואף שש ושבע - יצירות מקבילות באותה סוגה ובאותה הזדמנות בלוח השנה. פוריותו ונדודיו הרבים מסבירים אולי את סוד תפוצתה הרחבה של יצירתו ואת התקיימותה בקהילות אירופה, שהמשיכו ללכת במנהגי ארץ-ישראל: בבלקנים שלפני בואם של גולי ספרד(מנהג רומניה), באיטליה (מנהג בני רומא), בצרפת (מנהג אפ"ם, שלוש הקהילות אסטי, פוסאנו ומונקלבו, שחיילי נפוליאון עוד פגשו בצפון איטליה) ובגרמניה (מנהג אשכנז). בקהילות הנוהגות במנהג אשכנז נקראת עד ימינו ביום הראשון של ראש השנה יצירתו הגדולה של הקליר: "אופד מאז לשפט היום" (מאז ומעולם הותקן ונקבע יום ראש השנה כיום הדין), אך אל סופה מצמידים משום מה את קטע הסיום הינאי "ונתנה תוקף". אבל מה הוא קטע הסיום האותנטי, ומדוע המירו אותו בקטע זר? ומה טעם ראו בקטע הזר יצירה אירופית?
קטע הסיום הקלירי האותנטי "מי לא ייראך מלך" נמשך על פני כ300- טורים.

הוא נתגלה לאחרונה ואף שוחזר במפעל המילון ההיסטורי שליד האקדמיה ללשון העברית בידי מר ב' לפלר. הקטע נשתמר בכמה עותקים חלקיים של שרידי הגניזה הקהירית, אבל היה ידוע במאה ה11- במנהג צרפת. שם כתבו עליו פירושים, ופייטנים מקומיים חיקו אותו ביצירותיהם.


ייחודו של הקטע בתוכנו הבלתי רגיל. הוא עוסק בעם ישראל ובמלכי ארץ, לאו דווקא בפרט ובסטיותיו. הפרט כשהוא לעצמו ממילא לא יוכל לעולם לצאת זכאי בדין, מה שאין כן האומה. את המשפט עורך האל לפיכך באויבי האומה, בגויים. את ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, הוא דן לחסד בזכות אבות ובזכות תקיעת השופר שלהם, שופר של רחמים. הדגשת אפסותו של האדם - חרס הנשבר, חציר יבש, צל עובר, אבק פורח - אינה עולה כאן מפיו של הפרט הדובר בתפילה הארצית, כי אם באופן מפתיע מפיהם של מלאכי חבלה ומשטינים בשמים. הם, לפי הדרמה הקלירית, מלאי כעס, חימה ורוגז, כאשר הם שומעים על זיכויו של יעקב-ישראל ביום הדין, שהרי הוא בסך הכל -לדבריהם - שבע רוגז וקצר ימים ומתועב מכל העמים.בדברי הסניגוריה של האל על עמו מגיע הטקסט הקלירי לנקודת השיא שלו.

בין השאר טוען שם האל שחשיבותו של ישראל גדולה כדי כך שאפילו את זמנו של יום הדין, ראש השנה, הנידון קובע בעצמו. שהרי המועד תלוי בקידוש החודש ובעיבור השנה הנקבע על ידי בית דין של מטה. יתר על כן - אהבת השכינה ליעקב גדולה עד כדי שהיא מתייחדת אתו ייחוד אינטימי בשעה שהמלאכים נאלצים להתגודד בחוץ:




ואם מקרא קודש למטה הוא


יום דין למעלה הוא


ואם בכל זאת חשוב הוא


מה תאמרו במה נחשב הוא


ואם יצדק באשר הוא


ויבין כי אני אני הוא


נתייחד לעד אני והוא
ואתם חוץ לדירו תהו
ומתארו תכהו

הצירוף המיוחד של האווירה המיסטית האופפת את הטקסט, יחד עם הרגשת הביטחון הבלתי מעורער בצדקת הדרך, שייכים בוודאי לשעות הגורליות והקשות שחווה הפייטן בשעה של יאוש גדול מחילופי השלטון התכופים בארץ-ישראל ערב הכיבוש הערבי: המעבר משלטון ביזנטי לשלטון פרסי), בחזרה לשלטון ביזנטי (629), ולבסוף לשלטון ערבי (636). מי)
שחווה על בשרו את הגירושים התכופים וההגליות יכול היה להתייאש מן הפורענות. זה כנראה הזמן שבו כתב הקליר את "מי לא ייראך מלך". האשמה כולה מוטחת בעמים אשר עיוותו את שורת הדין ועיכבו את משפט הצדק.

כנגדם יצא האל בכל כוחו: בכן יבוא עמהם בדין \ וכל צבאותם אתם ידין... וישב עליהם בדין \ ולמתוח בם מידת הדין...


דברים כאלה ושכמותם דיברו אל לבם של יהודי אירופה כעבור 500 שנה, בשעת מסעי הצלב. הצלבנים האירופים ביקשו בעצם להציל מידם של הכופרים המוסלמים את המקומות הקדושים לנצרות בארץ-ישראל, אבל מצאו לפניהם כופרים מסוכנים לא פחות, קהילות ישראל שבעמק הריינוס, אשר מסרו נפשם ונפש יקיריהם על קידוש השם ובלבד שלא ליפול בידי הפורעים. בתקופה זו גם גדלה השפעתם של מנהגי צרפת על יהדות גרמניה המידלדלת. הקטע האקסטטי "מי לא ייראך מלך" דיבר אל לבם, והם היו מוכנים לוותר למען הקומפוזיציה הקלירית הנהוגה במנהג צרפת על היצירה הישנה והטובה שלהם המדגישה את אחריות הפרט למעשיו; "ונתנה תוקף" עמד עכשיו לפני סכנת הכחדה, ולכך לא היתה המנהיגות האשכנזית מוכנה לתת יד. היא ביקשה להנציח את תמונת העונש והייסורים של המרטירולוגיה הישנה: "כי לא יזכו לפניך בדין..., מי במים ומי באש \ מי בחרב ומי במלחמה \ מי ברעש ומי במגפה". את הקומפוזיציה הקלירית המשתלטת הם ביקשו לתקן לפחות בחלק האחרון והאקסטטי, ותחת "מי לא ייראך מלך" ביקשו לשמר לפחות את "ונתנה תוקף".


כחלק מן המלחמה על הטקסט הינאי נתקבע במחזורים סיפור ר' אמנון. מקורו של הסיפור בפייטן ובפרשן הפיוט המפורסם, ר' אפרים בר יעקב מבון, שהיה במסע הצלב השני (1146), וידע למסור מסורות שונות על הפיוטים ומחבריהם. בסיפורו מועלים שמותיהם של חכמים שחיו לכאורה מאה שנה לפני זמנו. עדותו של ר' אפרים מתייחסת לעיר מגנצא (מיינץ) שבה חי לדבריו ר' אמנון אגדי "שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה".

המעשה קשור בלשונו של ר' אמנון ממש ובדיבור שיצא מפיו בשגגה ואשר לא יכול עוד לתקנו, עד שקידש שם שמים, וחיבר כביכול פיוט מיוחד שבו הצדיק עליו את הדין. ומעשה שהיה כך היה.


אחר שהפציר ההגמון ברב אמנון הרבה שימיר את דתו, ביקש פעם אחת לדחות את ההגמון בקש ואמר שייתן לו שלושה ימים כדי להרהר בדבר "וכדי לדחותם בדבר אמר כן". אבל כשיצא מלפני ההגמון והיה בינו לבין עצמו חרה לו הדבר מאוד; כיצד יכול היה להוציא מפיו לשון ספק שכזה, שכביכול יש מקום למחשבה בעניין עקרוני כל כך. וביום השלישי, כאשר זימן אותו ההגמון אליו, סירב ר' אמנון להופיע בפניו. וכשהובא לפני ההגמון בעל כורחו, הקדים וחרץ את גזר דין עצמו: כי הלשון אשר כיזבה אחת דינה להיחתך. אבל ההגמון לא כך גרס. שכן לטעמו הלשון היטב דיברה, אבל הרגליים אשר לא באו בזמן המיועד דינן להיקצץ וגם יתר ראשי איברים.

וציווה ההגמון לקצץ פרקי אצבעות ידיו ורגליו, ועל כל פרק היו שואלים אותו אם כבר השתכנע להמיר את דתו. למען ישמעו וייראו שלח בסוף ההגמון את ר' אמנון מלפניו כשהוא מושכב על גבי מגן אבירים וכל פרקי אצבעותיו לצדו.


והיה הדבר לפני ראש השנה. וכשהגיע יום דין הגדול והנורא ביקש מקרוביו לשאת אותו אל בית הכנסת וכל פרקי אצבעותיו לצדו ולהניחו בסמוך לשליח הציבור. הוא ראה עצמו בוודאי חוטא גדול, ולפי תפישתו ולפי תפישת ר' אפרים מבון לא היו דברי הסניגוריה של האל על ישראל בנוסח הקלירי הולמים את מצבו. האגדה מספרת איפוא שלפני אמירת הקדושה ביקש ר' אמנון משליח הציבור שימתין מעט על מנת שיוכל לקדש את השם הגדול והנורא בלשונו החוטאת ובחתימת ידו הקצוצה ("כי חותם יד כל אדם בו"). אז הרים את קולו והתחיל לומר "ונתנה תוקף קדושת היום", "וכשגמר כל הסילוק נסתלק מן העולם". לפי האטימולוגיה הזאת, הסילוק (קטע הסיום שלפני הקדושה) אינו עוד "התעלות" (מן סלק "עלה") ואקסטזה, כי אם הסתלקות מן העולם. באמצעות הסיפור ביקשה המנהיגות האשכנזית לקדש טקסט ישן. פרטי המרטירולוגיה וסיפור קיצוץ האיברים הותאמו בוודאי בידי חסידי אשכנז לתיאורי יום הדין של הפיוט הקדום, אף כי תיאורים דומים מוכרים גם מסיפורי מרטירולוגיה נוצריים. לפיהם היו שואלים למשל את הנידון לפני קיצוצו של כל אבר ואבר אם ברצונו לחזור בו מסירובו.


בספרות העברית החדשה נעשה ר' אמנון סמל רומנטי למסירותו המוחלטת של האמן ליצירתו. לא רק במותו אלא גם בכתיבתו על סף המוות ר' אמנון מתקדש. היצירה נותנת טעם להסתלקותו והיא שהנציחה אותו ואת עצמה דרך הסיפור לדורות.

אקדמאי

תודה על המאמר. ראוי היה לפתוח אשכול נפרד על הפיוט ולהעתיקו שם.

אשר לפיוט, תמיד אהבתי אותו, והניגון שלו הוא אולי הדבר המעורר ביותר שהכרתי ביום הכיפורים.
עד שפעם היה מעשה וקראתי בעיון את מה שאני אומר בפה, והזדעזעתי. ומאז קשה לי מאד לומר אותו.
כל כך הרבה אפשרויות של מוות ורע. כל כך מעט דינים טובים.

החוקר שהבאת טוען שמקורו של הקטע בחיבורי יניי או הקליר. אולי. איני מכיר את תולדות הפיוט פרט לשמותיהם של שני אלו (ויש לי חוסר סימפטיה לכל הפייטנים שצריך מילון והכרות עם המדרש כדי לפתור את החידות שלהם בצורת פיוט).
אבל הקטע נראה לי הולם באמת את תקופת חסידי אשכנז ו/או מסעי הצלב (זה לא חופף?).

מי שחי בתקופה כזו, על סף התקפת טילים מעירק ופצצה גרעינית מלוב או אירן - סליחה, על סף טבח בידי צלבנים מטורפים ומוסתים, יכול להבין כיצד אדם מרגיש ביודעו שסביר מאד שלא ישרוד את השנה הבאה, לא הוא ולא משפחתו.

פרופסור יוסף דן, אף הוא מאותה אוניברסיטה, טוען כי התיאולוגיה של חסידי אשכנז משקפת את אי הודאות בחיים, את העולם הזה כנווה התלאות שבו נשקף גורל מר ממוות לכל אדם פעם בכך וכך שנים.
בתקופתנו, אילולא הצרות הנוראות מכל צד, הייתי אומר שאנו זקוקים לתיאולוגיה חדשה. אופטימית, אפילו דמוקרטית.
גם זה נושא לאשכול חדש... בינתיים, המבין יבין.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ידידיי,

לדעתי, עוצמתו של הפיוט אינה רק בתחביר, משקל ובהנגדות שבו, אלא בעיקר בתקווה שבו:
"ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה".
כל הצרות בצרורות אינן עומדות מול התשובה התפילה והצדקה.
האור מתעצם כנגד החושך שלפניו.

שתהיה שנה טובה וברוכה, ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת.

נ.ב.
מיימוני, אני תוהה רבות מה מניע אותנו לחפש תיאולוגיות חדשות. אולי היה צריך לכתוב את הנ.ב. הזה, באשכול "עד כמה צריך אדם לחשוד את עצמו כמשוחד".
שנה טובה.




אחינו הנהג סע מהר

סנאית

הוא באמת לא שייך לכאן, הנ"ב הזה.
ואת משמעותו אפרש בל"נ בשנה הבאה
באשכול ה"תארים".
(נא לא לחשדני ברפורמיות. אני מודה שהניסוח מתמיה!)

שנה טובה

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו