זו הזיה או גוטע ביכער?
http://yimachshmo.blogspot.com/2008/07/blog-post_9324.html
skip to main | skip to sidebar
יום חמישי, 10 ביולי 2008
מכתב גילוי דעת + הפרק הראשון בספר
בע"ה כ' כסלו, שס"ח גילוי דעת: כפי שודאי ידוע לרבים מכם, כתבתי ספר על המשיח – ימ"ח שמו – שעוסק בברור של ישו ושל הנצרות, בסוד "יצחק", "משיח" ו"חן" (= ימ"ח). בספרי זה, הנני מיצג את עשו ואת תורתו, כחוזר בתשובה: "שעתיד חזיר לחזור לישראל", כידוע. כמו כן, הספר עוסק (בצורה "כפייתית") בסוד חמורו של משיח. הספר יצא לאור ביום ההתנתקות, ומתימר לענות על השאלה, מדוע היתה התנתקות, ומעבר לכך, מדוע אנחנו ב-2000 שנות גלות. בנוגע להתנתקות, אומר זאת :
[והנני מצטט את הפרק הראשון מספרי] דברים עלומים ואפלים בתולדות עם ישראל (התנתקות – מדוע?)
פרק א' בסוד הר"ת של יהודה, שומרון ועזה – נאמר: "ולא יהל שם ערבי" (ישעיהו י"ג, כ'). ומשתמע מכך, שלא כדאי להשמיט את האות ו' מישו"ע. שאם נשמיט את הו', שהיא ו' החבור – תהיה ח"ו התנתקות מהע', ואז המלה יש"ע תתאים למה שכתוב, ללא הו': "יהל שם ערבי".
השאלה הנשאלת כאן, היא: האם מוצדק להוציא מישו"ע את הו', רק על מנת שלא להזכיר את שמו של אותו האיש[1]? ועל מנת להמחיש שלא מדובר כאן במקרה, אלא, הכל הוא בהשגחתו הפרטית ית' – ראוי גם לציין:
עזה + יריחו[2] (= 316) =
ישו = יו"ש (– ר"ת של "יהודה ושומרון" – מה שאמור להיות מוחזר בהמשך, ח"ו, וישאיר אותנו "חסרי ישע") =
2 : [יהודה + שומרון] – ערך הממוצע של כל מלה.
וכאן, עלי להקדים על עצמי כמה מלים: הנני דתי, על פי הכללים המקובלים ביהדות, ואין לי נטיה להפך לנצרי ח"ו. ובכל זאת, ישו כן מענין אותי, למרות שקשה מאד לדעת כיום, מה באמת התרחש באותה תקופה.
ראשית כל, הוא היה יהודי חשוב (= ישו)[3] – דבר שניתן ללמוד מכל ה"כאב ראש" שגרם לעם ישראל, עד עצם היום הזה. וכנראה, שהיה גם נביא (אם כי דבר בעיקר בשם עצמו) – ענין המנוגד ל"הלך רוח" ההלכתי של אותה תקופה: "אין משגיחין בבת קול" וכו'. ואמנם, חלק על הפרושים בכמה ענינים, בדומה למחלוקת שיש כיום בין חסידים למתנגדים – להיותו קרוב כנראה לכת האיסיים (נוסף להיותו פרושי). ולמרות זאת, הוא מעולם לא ניסה להקים דת חדשה, ואדרבא: הוא הזהיר את תלמידיו לקיים את חוקי התורה, גם שבע"פ – "הסופרים והפרושים יושבים על כסא משה, ולכן, כל אשר יאמרו אליכם לשמור, תשמרו ועשיתם", כפי שהתבטא.
מי אם כן הקים את הדת הנוצרית? ופה אנחנו ננסה לגעת בצד מאד אפל בתולדות עם ישראל, ספור שלא ידוע – לא לנוצרים (כי הוא שולל את הבסיס לכל דתם) ולא ליהודים. כלומר, היות והיהודים לא כל כך גאים בספור זה, גזרו עליו שתיקה.
ולפי אותה אגדה עלומה – מעשה שהיה, כך היה: לאחר צליבתו של ישו על ידי הרומאים[4], רבו חילוקי הדעות בין אלה שהאמינו בישו שהוא המשיח לבין אלה שלא האמינו בכך[5]. בשלב מסוים (כשנתים לאחר הצליבה), חז"ל החליטו לנתק מעם ישראל את כל אותם "משיחיים". לצרך זה התיעצו ביניהם כיצד לעשות זאת, ואיש חכם בשם שאול מתרשיש (פאול, פאולוס) הציע את עצמו כשליח לענין זה. והשליחות שלקח על עצמו, בעצה אחת עם חז"ל, היתה – להקים להם דת חדשה, על מנת להוציאם מבני ישראל. לצרך זה, הם הכניסו אותו לבית המקדש, ובתחבולות לימדו אותו את סוד השם המפורש, שיוכל לעשות קסמים. וכך היה: הוא התחבר למשיחיים, ולאחר הקדמה של כמה "הוקוס פוקוס" – הודיע להם שישו התגלה אליו בחלום, וצוה אותו לומר להם כך וכך: שעליהם להפרד משאר העם, ולא להציק להם בשום פנים ואפן, ולקיים את המצות כך ולא אחרת וכו'. הוא כמובן השביע את חז"ל לפני שיצא לשליחותו, שכל עוונותיו עליהם, וכל מה שיקללו אותו בכל הדורות, בטל ומבוטל.
פאולוס נהיה אבי התאולוגיה הנוצרית, לפיה, ההזדהות האישית עם הקרבתו של המשיח, למען מחלת העוונות {בסוד סמיכת היד על "ראש קרבנו" ( = משיח)}, יכולה לבוא במקום קיום המצות. (שהרי הקרבן כמת, פטור מן המצות, ובודאי אם קם לתחיה לאחר מכן.) ולמעשה, זו היתה תחילת הנצרות. (ואינני מתעלם מכך שהנצרות כדת חצי אלילית, כפי שהיא מוכרת לנו כיום, הוקמה בידי קונסטנטינוס בשנת 325 לספירה, ב"ועידת ניקיאה".)
מתוך מסירות הנפש שבה פעל, ניתן להסיק, שהאמין בצד החיובי של שליחותו, ובטח בכחו ובחכמתו להקים דת חדשה, שתתאים לאומות העולם, על מנת להוציאם מעבודה זרה, ולהכינם לקבלת פני משיח, בבא העת. ורמז לכך – שהציע את עצמו לשליחות זאת. כלומר, שהרעיון איך לקרב את הגויים ליהדות, כבר התבשל במוחו, קדם לכן. ואולי, היה לו גם הרהור תשובה בקשר לחשיבותו של ישו.
ובהמשך לאותה אגדה: (כ-30 שנה) לאחר מכן, חז"ל שלחו שליח נוסף לאותו צורך – את שמעון כיפא (פיטר, פטרוס, שמעון הקלפי), שהיה תלמידו הראשון של ישו, והיה ידוע כפייטן. אותו ספור פחות או יותר חוזר על עצמו: הוא התיר להם מאכלות אסורים וכו'. שמעון המשיך את חייו בפרישות מוחלטת מכל עניני העולם הזה, על מגדל בצוק סלע (בסוד כנויו "כיפא", "פטרוס"), אך המשיך לשמור על קשר עם חז"ל דרך האנשים שהעלו לו את מזונו – לחם צר ומים לחץ (על מנת שלא להכשל במאכלות אסורים שהוא בעצמו התיר להם) – והעביר להם את פיוטיו, עד ליום מותו כ-6 שנים לאחר מכן, על מנת שיזכרוהו לטובה. כאשר הלך לעולמו {הוצא להורג וכן פאולוס בידי נירון קיסר} בט' בטבת (67 למנינם), יצאה הוראת חכמים להתענות על מותו, מבלי שפרטו את הסבה לכך, והדברים מובנים. אגב, מיחסים תאריך זה גם ללידתו של ישו {בשנת ג'תשס"א – 25 לדצמבר חל בט' בטבת. לפי "סדר הדורות", נולד בשנת ג'תש"ס (= עשו10x)}, והנה עוד סבה לתענית הנ"ל[6]. תפלת "נשמת כל חי" שאומרים בשבת מיוחסת לו, ולכאורה, כתב אותה לאחר שנהיה הבישוף (האפיפיור הראשון) ברומא, ועד היום אנו קוראים את פיוטיו ביום הכפורים ("ואתן תהלה").
לגבי אמינותו של הספור: אני קראתי על כך לראשונה ב"אוצר ויכוחים" לרב יהודה דוד אייזנשטיין, בספור הנקרא "תולדות ישו" (יש המיחסים את כתיבתו ליוחנן בן זכאי; המקור הידוע ביותר קיים כ"אגדתא דשמעון כיפא" ב"בית המדרש", שם אין את הקטע על פאולוס; וב"ניטל ומאורעותיו" לרב ישראל ברוך מעסינגער, ישנו אוסף רציני של גירסאות שונות לספור הנ"ל). במבוא שם כותב העורך על מקורותיו השונים ומשונים של אותו ספור, ועל האגדות הרבות שנתווספו בו במשך השנים. ואמנם, ההסטוריונים מתעלמים מאגדות אלו לחלוטין. אך דוקא המעשה הנ"ל, אותו לא היו אמורים לספר (ואמנם, שאול מסתתר שם תחת השם "אליהו"), כן נראה לי אמין. וכי יעלה על הדעת, ששאול מתרשיש, שהיה ה"תובע" מטעם חז"ל נגד אלה שהאמינו בישו – שהשתתף בלינץ' צבורי נגד אחד המשיחיים ורצחו, ושיצא לדמשק כדי לרודפם – יקבל פתאם גלוי אלוקות, ויהפוך לפאולוס, תלמידו הנאמן של ישו? ותורתו תהיה הפך דבריו המפורשים של "רבו", שאסר לבטל את מצות התורה?
על כל פנים, שאלתי את מורי ורבי שליט"א, האם הספור הזה מוסמך? תשובתו היתה חיובית, והוסיף, שאחד המקורות לכך הוא ב"ספר חסידים" לרבי יהודה החסיד, סימן קצ"א. פתחתי ספר זה בסימן הנ"ל, וראה זה פלא: הסימן קצ"א לא קיים, כלומר: צונזר. מצאתי גירסא לא מצונזרת, ושם, עוסק המחבר בדיון, האם מותר לקלל משומדים. תשובתו היא חיובית, ובתור דוגמא, מביא גם את שמעון (פיטר) כיפא, אך מעיר בדרך אגב, שהוא "צדיק" – "והם תועים אחריו (הנוצרים שחושבים שהוא משלהם), כגון שמעון כיפא שאומרים פטר חמור" (כלומר: לדעת רבי יהודה החסיד, מוצדק לקרוא לו בשמות גנאי, למרות היותו צדיק). בעוד שביחס לשמעון כיפא, ברורה לכאורה אמינות הספור – ביחס לשאול מתרשיש, עדין לא הצלחתי למצוא מקורות נוספים המאשרים את אמינותו. על כל פנים, מבין שני אלה, פאולוס הוא בעיקר זה שבהחלט סטה מן הקו היהודי אותו הטוה ישו בחייו (למרות שהוא אישית המשיך לקיים את כל המצות כל ימי חייו, מה שאומר "דרשני").
ובנוגע לשמעון כיפא (פטרוס) – אפשר להניח, שרק בסוף ימיו, שינה את גישתו לקהילה המשיחית, או יותר נכון, למה שנהייה ממנה, כתוצאה מפעילותו של פאולוס בבטול מצות התורה: הוא כנראה הבין שהתנועה נכשלה לעת עתה בקרב עם ישראל, ולעומת זאת מבטיחה רבות עם עובדי האלילים הגויים. ולאור זאת, החליט פטרוס לשתף פעולה עם חז"ל, וכן עם פאולוס (שלא זוהה על ידו כ"שתול"): הוא נסע לרומי ועבד לצידו של פאולוס (אחרי שכל ימיו התנגד לו), כאשר, מטרתו היא, בראש וראשונה, לדאוג לכך, שהתנועה המשיחית החדשה, שכבר לא היתה יהודית במהותה, תופרד מן היהדות. לפני כן, היה מתלמידיו הנאמנים של ישו (ואולי ראה את עצמו נאמן אליו, גם לאחר שבגד בו, כביכול), ועל ה"סלע" שלו – קברו שנמצא מתחת לותיקן – הושתתה כל הכנסיה הנוצרית. בעוד ששמעון נקרא "שליח היהודים" ("בני המילה"), ומנהיגותו היתה בעיקר בארץ ישראל (לפני ששינה את עורו), שאול נקרא "שליח אומות העולם" ("בני העורלה"), כי פעילותו והצלחתו היתה בעיקר בקרב האליליים. ופאולוס נאבק עם ההנהגה המשיחית בארץ ישראל (פטרוס ויעקב – אחיו של ישו), על מנת לבטל את החיוב לקיים את המצות המעשיות למתגיירים האליליים, כמו גם ליהודים המתיונים שהצטרפו לאמונה החדשה. ויעקב האדוק מכולם, ויתר בסוף לפאולוס בענין האליליים, אבל לא בענין היהודים. ונראה כי פאולוס לא כבד את אותה הסכמה, ולא עשה ממש הבחנה בין אלה לאלה. וזאת אולי, על מנת שלא לתת לגויים המתגיירים הרגשה, כאילו הם נכנסים רק לקטגוריה סוג ב' של יהדות. בעוד ששמעון נחשב צדיק, כאמור על פי מקורות מוסמכים, שאול להפך: שהרי, שלל את התורה לחלוטין, בהחליפו את המצות המעשיות באמונה במשיח בלבד – גאולה מן החטא, ומן התורה המאפשרת את קיום החטא. או כפי שהתבטא: "והחטא תקפו בא מן התורה". או: "אינכם תחת יד התורה (בחי' עבדים) אלא תחת יד החסד" (בחי' בנים). ולעניות דעתי, אפשר לראות בו צדיק, אם אמנם פעילותו המסורה היתה רק למען הגוים האליליים. וכל דרכו המסיונרית היתה אמנם בנגוד להוראתו של ישו בחייו: "אל דרך הגוים אל תלכו... לכו אל הצאן האבדות אשר לבית ישראל". אך לא לאחר קמתו, שאז אמר: "ואתם לכו אל כל הגוים ועשו תלמידים וטבלתם אתם וכו'". שהרי, נשמתו מסורה כעת בידי הגוים, לאחר שנמסר לידיהם.
וסכומו של ענין: אנחנו מאשימים את ישו באחריות להקמת הנצרות, ולמותם של כל מליוני היהודים שנרצחו על ידי הנוצרים, כאשר למעשה, מי שהקים את הנצרות הם חז"ל, בעזרתם של שליחים אלה[7] או אחרים. מאשימים את ישו בדרך כלל בתואנה של "תראו מה יצא מזה"? "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חיב", וכו'. כלומר: אם לא היה קיים בתורתו של ישו ה"זרע" לפריקת עול מרוב מצות התורה – תלמידו לא היה יוצר דת חדשה. (כך על פי הרמב"ם, שקורא לפאולוס "תלמידו". וכוונתו אולי, שהיה תלמידו הרוחני של ישו.) ובכן, טענה זאת מופרכת לחלוטין ברגע שאנחנו יודעים ששאול לא היה כלל וכלל תלמידו של ישו, לכל הדעות, גם אם הספור הנ"ל מופרך. (שאז, משמע שפאולוס בדה את כל הדת החדשה מלבו היצירתי, ורק נתלה באילן גבוה ששמו "ישו" – כך, לדעתם של רוב החוקרים.) אלא, היה "תלמידם" של חז"ל (– היה תלמיד של רבן גמליאל, שרק אחד מתוך אלף התקבל לבית מדרשו). והאשמתו של ישו בענין, יותר ממה שמצביעה על אשמה כל שהיא שלו, משקפת מצפון לא נקי בקולקטיב היהודי (או, מאבק בנצרות). ולמה הדבר דומה? יריקה על מישהו, והאשמתו בהזעה יתרה.
האם ספור זה, שתמציתו היה מסירתו של ישו לביזיון ולצליבה בידי גוי, כ-40 שנה לפני חורבן הבית, יחד עם "תהליך ההתנתקות" בשנים שלאחר מכן, מחלק גדול של עם ישראל שהאמין במשיחותו של ישו, לא מזכיר לנו את ההתנתקות מיש"ע, יחד עם ההתנתקות מאותו צבור בעם ישראל, ש"מאמין" ביש"ע? ואם עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל (והקב"ה), מהוים אחדות אחת, כלום יתכן, שפגיעה באחת מהבחינות הנ"ל, לא תפגע ממילא בבחינות האחרות? וכלום, כל הספור הנ"ל לא מזכיר לנו את מכירת יוסף? שנאמר: "כה אמר י-ה-ו-ה על שלשה פשעי ישראל (גלוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה) ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב', ו') {במס' קטן = "עוד יוסף חי" (בראשית מ"ה, כ"ו) = חמור – שענינו יתבאר בהמשך, בע"ה.} {"נעלים" – בחי' חנוך והדרכה. שעל פי המדרש (תלפיות, ערך "חנוך"): "חנוך תופר מנעלים היה". כלומר: כל תורתם של ישראל בענין זה, "תפורה" מדמו של ישו.}
וכן:
"עץ יוסף" (יחזקאל ל"ז, י"ט) (= 316) =
"עוד יוסף בני חי" (בראשית מ"ה, כ"ח) =
ישו = (ישעיהו נ"ג, ח') =
"עון קץ" (יחזקאל כ"א, ל'; ל"ה, ה').
ועל זה אמרו חז"ל, שבית המקדש השני חרב "מפני שהיתה בו שנאת חנם (יומא ט', ב')[8]. והיות, ששנאת חנם הנה דבר דק, ולא תמיד מוגדר – בגלל "שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם" (יומא ט', ב'). אז מצאנו גם את ה"עון", וגם את ה"קץ".
ועוון זה הוא מקור לרוב הקטרוגים נגד עם ישראל, בכל הדורות, שעל כן:
"ויעמד שטן על ישראל" (דברי הימים-א' כ"א, א') = 1130 –
ובסוד חזרת הגלגל, כאשר אָלף (1) = אֶלף (1000):
1130 = 131 =
(ישוע ע"פ ציור האותיות [9]:) י' + יויויו"י + ו' + נ"ז =
שטן במס' ראשוני (– וראה טבלה בסוף הספר) =
ס-מ-א-ל[10] – שרו של עשו (השטן), כנודע.
{יוסף נקרא "שטנו של עשו". אך, ברגע שנשמתו נמסרה לידי עשו – כחו מנוצל נגד יעקב.}
ועל מנת שח"ו, לא נגיע פעם נוספת לבחי' – "וינגפו שם עם ישראל" (שמואל-ב' י"ח, ז'); ושלא לדבר על "יום ש(ו)אה ומשׁוֹאָה" (צפניה א', ט"ו): אני חושב, שהצהרה של עם ישראל, לעיני כל הגויים, כי גרמו עול ל"אותו האיש" {ר"ת וס"ת "שואה"}, וראוי לבקש את מחילתו על כך – תביא שלום ומחילה לעולם. ואז באמת נהיה ראויים לקבל את ארץ ישראל בשלמות, ללא קטרוגם של הגויים, אלא בעזרתם, כפי שנבאו הנביאים. וכן, נאמר: "אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו" (תהלים פ"ה, י') – "ערי יהודה וישבו שם וירשוה" (שם ס"ט, ל"ו), ו"זרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו" (שם שם, ל"ז). ונסכם: "ועת צרה ('עת צרה' = תשס"ה) היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל', ז')[11].
{והפעם: "צרה היא ליעקב" – ר"ת צה"ל.}
-----------------------------------------------------------------------------------------
[ההערות מתוך בפרק:]
2) לא רק יריחו היא המפתח לכבוש ארץ ישראל – כדבריהם ז"ל – אלא גם עזה. שהרי, מלכתחלה, היו צריכים להכנס לארץ דרך עזה – בחי' "הוי (היה) עז כנמר וכו'" (אבות ה', כ') – בסוד תחלת העבודה. אך, בגלל החטא, ומתוך התחשבות בעם (שלא היו ראויים לדרגה זו של עבודת השם, בעזות דקדושה) – "ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות י"ג, י"ז). כלומר: נכנסו דרך העיר יריחו – סוד עבודת ה"כבש" (בחי' "בשת פנים"), שלעומת עבודת ה"עז" ("עז פנים"). ובמלים אחרות: העבודה של כבוש יריחו היא בסוד ה"ריח טוב" שמפיק הבינוני בעבודתו ית', מבחי' ה"בשת פנים".
וראוי עוד לציין:
עזה + יריחו (= 316) =
ישו =
"ידבש" (דברי הימים-א' ד', ג') –
סוד ההמתקה שטועמים ממנה בתחלת העבודה של כבוש הארץ, כעדות להגשמת ההבטחה העתידית: "ארץ זבת חלב ודבש: שמע ישראל..." (דברים ו', ג'-ד'). {אגב: ימ"ח בחילוף אותיות ע"פ מפתח א"כ ב"י = בש"ד – אותיות "דבש".} והוא גם ענין המתקתו של אותו האיש לעתיד {ה"עתיד" מבחינתנו התחיל בשנת תשנ"ח. אפשר לחלק את העתיד להיות, לשני חלקים: 242 שנה לפני סוף האלף הששי, ו-242 שנה לאחר תחלת האלף הששי. 242 + 242 = עתיד} – בסוד שייכותו לעשו, שנאמר בו: "עתיד חזיר להטהר" (ראה "אור החיים" ויקרא י"א, ז'). {ישנו כיום באינדונזיה זן של חזיר שמעלה גרה בשם "בבירוסה" (= פרה).} ובסוד כתיבת "ירחו" חסר י' (כפי שכתובה בחומש) –
עזה + ירחו (= 306) =
דבש.
והדבש, מתגלה בעיקר ב"עיר התמרים" – יריחו: "תמר" – מלשון "תם מר" – סוף למרירות. ובהקשר לעזה – הרי גם נאמר: "מעז יצא מתוק" (שופטים י"ד, י"ד). {עוז – סוד הנמר, בבחי' נשיאת הפכים, כפי שיתבאר בהמשך, בע"ה.}
"עיר התמרים" – היינו: עיר התמורות, על פי הקבלה. וכפי שמגלה הבעל "מגלה עמוקות": היו צריכים להקיפה ז' פעמים, על מנת לבטל את השפעת ז' היכלות התמורה, שהעיר היתה מושתתת עליהן רוחנית.
מנטליות של תמורות – אינטרסים. תמורה – עברה שתופסת מקום של קדושה: השקר שתופס את מקום האמת – הפך הערכיות המוחלטת.
וכשממירים דבר בדבר – הדמיון הכוזב עלול לתעתע ח"ו. ודוגמא לכך:
"שטחים (= 367) תמורת (376 =) שלום".
היכלות התמורה עלולים להוות אם כן, מקור השראה אין סופי לדמיונות שוא. ותחלת העבודה של כבוש ארץ ז' עממין – כנגד ז' המדות של ה"לעומת זה", שכנגד ז' היכלות התמורה – פרושה גם: התגברות על הדמיון הכוזב, על מנת שהארץ תהיה ראויה להשראת השכינה – "וביד הנביאים אֲדַמֶּה" (הושע י"ב, י"א), כתקון לכח המדמה. היסוד לז' תמורות בקבלה הוא בז' תמורות שבספר יצירה. וכנגד ז' מדות, ז' רועים וז' עממין: חסד – אברהם – כנעני – תמורת חכמה, אולת
גבורה – יצחק – חתי – תמורת עושר, עוני
תפארת – יעקב – אמורי – תמורת בנים, שממה נצח – משה – פריזי – תמורת חיים, מות
הוד – אהרן – חוי – תמורת ממשלה, עבדות
יסוד – יוסף – יבוסי – תמורת שלום, מלחמה מלכות – דוד – גירגשי – תמורת חן, כעור בסוד ההמתקה (– בחי' דבש – כשהרע מומתק בשרשו), ימצא לעתיד לבוא גם מקום לתמורות הרעות (לא כפשוטו) בקדושה, ככתוב: "ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כ"ז, ל"ג). ועל כל ענין ההמתקה, והפיכתו של החזיר ל"כשר" (ברור הנצרות), נרחיב יותר את הדבור בפרקים הבאים, בע"ה. יהושע, כפי שכתוב, החרים את העיר, שלא תפול שוב לרשות התמורות: תמורת "תמורה" – "תרומה" לשם ית'. ולעניות דעתי: ענין קללתו של יהושע – "ארור האיש לפני י-ה-ו-ה אשר יקום ובנה את העיר וגו'" (יהושע ו', כ"ו) – היה מיותר. ואולי, אפשר לתלות זאת בסוד הכתוב: "(כל שאר) וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א). {ע"פ פשט – כל דבר מתוק שעשוי מפרות. שאור ודבש – ענינים שקשורים לגאוה בנפש.} ומבואר בכתבי האריז"ל (שער הגלגולים, הקדמה ל"ב), שפינחס חטא, כאשר לא מנע מיפתח {סוד החמור (= נדר) הפותח ענינים, כפי שיתבאר בהמשך בע"ה – בחי' חמורו של פינחס (בן יאיר) (שבת קי"ב, ב' ועוד). והוא על דרך העיר יריחו, בבחי' מפתח, כפי שראינו.} לבצע את נדרו הנורא, להקריב את בתו, על שיצאה ראשונה מפתח ביתו {"מדלתי ביתי" (שופטים י"א, מ') = פתח ביתו – בסוד בת יפתח}. כתוצאה מכך, אבד את הנשמות הקדושות שנתעברו בו, בסוד "בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"ב), לאחר הריגת זמרי. כמו כן, עזבה אותו נשמת יתרו (במס' סדורי = יהושע במס' סדורי = חן) שהיתה מגולגלת בו מלדה (נוסף לנשמת יוסף). ואותו נצוץ של יתרו, התגלגל ב"חיאל בית האלי" (מלכים-א' ט"ז, ל"ד), אשר בנה את יריחו במחיר ילדיו, למרות החרם של יהושע. וזאת כתקון, על שאפשר קיום לנדר (בחי' חרם) של יפתח. והנלמד מכאן: התקון של פינחס (= יצחק) – הוא אליה(ו) – יכול להיות דוקא, בטולו של חרם עתיק בישראל, שיסודו טעות, אפילו במחיר מסירות נפש – לצרך בנית עיר {עַיִר – חמור; "עִיר (וְקַדִּישׁ)" – מלאך}, שהיא חרם. ולפי הרמז, הרוח כאן הוא כפול: מצד אחד ירויח חמור, ומצד שני – מלאך.
3) למעשה, אין לעם ישראל כמעט שום זכרון הסטורי אמיתי על ישו, אלא, כל מה שכתוב עליו, מבטא יותר את המאבק עקוב מדם שיש ליהדות כנגד הנצרות, כ-300-400 שנה לאחר ישו. מסבה זו, ככל שהמקורות הם יותר מאוחרים, ההתיחסות לישו היא יותר חריפה, והשבושים ההסטוריים יותר גדולים. ודוגמא, כיצד שבושים אלה יכלו לקרות: כאשר חכמים התווכחו נגד מומרים למיניהם, לא תמיד אמרו להם את האמת, אלא דחו אותם ב"קש", לצרך הויכוח, או משום פקוח נפש. {בתור דוגמא, יכלו לומר: אנחנו בכלל לא מגדפים את ישו שלכם. הישו שאנחנו מגדפים זה מישהו אחר שחי בתקופה יותר מוקדמת, והיה תלמידו של יהושע בן פרחיה, וכן הלאה.} אך אמירות מעין אלו, גם לא נכונות, יכלו להכנס בטעות אל תוך דברי חז"ל, כאילו שמיצגות את דעתם האמיתית בנושא.
ובאשר למה שמסופר עליו בגמרא – אפשר לעמוד על 2 או 3 בחינות שונות של ישו: ישנו תלמידו של יהושע בן פרחיה, שקדם לישוע הנוצרי לפחות ב-130 שנה (ראה סנהדרין ק"ז, ב'). ועל פי ספור זה, הנצרות קמה, לא פחות ולא יותר, בגלל שתי סבות: בגלל שעיניה של בעלת האכסניה – שבה התארחו יהושע ותלמידו ישו לאחר שובם מגלות במצרים – היו טרוטות (דומעות). ובגלל שיהושע בן פרחיה היה עסוק בקריאת שמע, כאשר ישו רצה לחזור אליו בפעם המי יודע כמה, לאחר שדחה אותו שוב ושוב. {להבדיל מיעקב שאמר "שמע" כאשר קבל את יוסף חזרה: יש אמירת "שמע" שכל ענינה לא לראות את יוסף, ולהפך, כאשר מחפשים את ה"פיוס" עם יוסף.} בעוד שיהושע שבח את אותה אכסניה (מצד החיצוני שבה), דעתו של ישו לא היתה נוחה מעיניה המביעות צער של בעלת האכסניה (צד הפנימי שבה), ועל כך, ננזף קשות ע"י רבו, כאחד שמסתכל על נשים. הרב דחה את תלמידו בשתי ידים (וקבל בקורת של חז"ל על כך). ואם בא לרב, על מנת שיקבל את תשובתו, כיצד יכל לומר לו, (לבקשת הרב "חזור בך", לאחר שהרים לבנה והשתחוה לה): "כך מקובלני ממך – כל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה"? לספור זה, ישנן ג' גירסאות: הגירסא אותה הזכרנו בזאת; גירסא שבה לא מצויין שמו של התלמיד (סוטא מ"ז, א'); וגירסא שלישית שבה מסופר אותו ספור על יהודה בן טבאי ואחד מתלמידיו (ירושלמי, חגיגה י"א, א'). אגב: בנוגע ליהושע בן פרחיה, שאמר (בפרקי אבות א', ו'), "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – על פי באוריו של הרבי מליובאוויטש (באורים לפרקי אבות), כוון באמירתו זו גם לאותו האיש. שנאמר: "ממרום ילמדו עליו ועלינו זכות, שתהא למשמרת שלום וגו'" – כתפלת הקבצן בתחלת הספר.
וישנו גם ישוע שלישי(?), שיכול להתאים לתקופתו של ישוע הנוצרי (שנולד כ-70 שנה לפני החורבן). ומדובר ברבי אליעזר – תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי ורבו של רבי עקיבא – שמספר (עבודה זרה י"ז, א'): "פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד מתלמידי ישו הנוצרי, ויעקב איש כפר סכניא שמו. אמר לי: כתוב בתורתכם – 'לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' א-להיך לכל נדר...' (דברים כ"ג, י"ט). מה לעשות ממנו: בית הכסא לכהן גדול? ולא אמרתי לו כלום. אמר לי: כך לימדני ישו הנוצרי: כתיב – 'מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו' (מיכה א', ז') – ממקום הטנפת באו, למקום הטינפת ילכו. והנאני הדבר". כלומר: למרות חוסר האהדה של חז"ל אל ישו ותלמידיו – היתה לו הנאה מדבריו. חז"ל אמנם אומרים שנענש על אותה הנאה, אבל מעצם המעשה, לא משתמע דבר רע על ישו.
ונסכם: אם חז"ל לא דייקו הסטורית בעניני אגדה (מסבות השמורות להם, כגון, שסברו שיש קשר פנימי בין הנשמות השונות שהחליפו ביניהן), עלינו לקבל את זאת, כי זוהי סמכותם. ומה שננסה לעשות בחבור זה, הוא לגשר בין האמת של חז"ל (כפי שרצו שנקבל אותה) לבין אגדות נוספות בנושא, ונבנה בע"ה מכל ספורי המעשיות האלה "תורה", בסוד "שקר החן". ובפרק זה, הנני מנסה קצת לגעת במה שנקרא אמת אוביקטיבית (אם בכלל קימת אמת שכזאת בנדון), על מנת להעמיד את הדברים בפרופורציות נכונות, ולהמתיק את החרון אף המיותר. ובעצם, פרק זה לעומת הפרקים הבאים, הוא בבחי' אמת שלעומת השקר – שביחד, הם "ישועות ונחמות" (אמת ושקר), כפי שיתבאר בהמשך בע"ה.
והיות שבתלמוד, כמעט ולא נשאר זכר לספור המעשה על ישוע הנוצרי, המקור העיקרי שנותר לנו הוא הברית החדשה {וצריך לקחת בחשבון חוסר אמינות תורנית והסטורית, מכל צד אפשרי, ויחד עם זאת לקלוט את רוח הדברים, בבחי' אמת במערומיה שיש "לכסות"} – אותו חלק שמספר את ספור העלילה, דוגמת ספר "מתיא". {ישנם שם ארבעה ספרים מסוג זה, ונקראים "אבנגליונים". אבנגליון = אבן גליון. אמרו חז"ל: "תורה קרויה אבן, ויצר הרע קרוי אבן. תהא האבן משמר האבן" (שיר השירים רבה ו', י"א).} והרב האורתודוכסי אליהו צבי הלוי סולווייצ'יק זצ"ל טרח לכתוב פרוש לספר זה, בשם "קול קורא", במטרה לעשות שלום בין יהודים ונוצרים. ובחבורו זה, מוכיח בעליל, ששום דבר שאמר ישו, לא סותר את רוח היהדות, ואת י"ג עיקרי האמונה. כמו כן, הוא סוקר את ספורי המעשה על ישו בגמרא, וטוען על סמך ספורים אלה שחז"ל לא פגעו בישו, שהרי מדובר בזמנים אחרים ובאנשים אחרים. וכן, כל האמירות בגמרא, שישו היה "מסית ומדיח", "הקדיח את תבשילו ברבים" וכו' – כוונו ל"ישו אחר" (דעה שקשה לקבל).
4) והוא דרך אגב, חטא מאד כבד בפני עצמו, לתת ליהודי לההרג על ידי גוי: שעל ידי כך, עוברת הבעלות על נשמתו לידי הגוי (וממילא, אין להאשים אותו, אם השפעתו חלה לאחר מכן, על הגויים, ואם חלים בתורתו שבושים. כפי שיתבאר בע"ה, אנחנו נתיחס לתורתיו ולכל הספור שלו, כאל ספורי מעשיות, שיש בהם אמת). וכתוב שעיקר חטאו של דוד היה, שנתן לאוריה החתי לההרג על ידי גויים: שבכך נתן כח ל"חרב בני עמון" שהיה חרוט עליה שם של עבודה זרה שלהם, כלומר – נתן יניקה לע"ז שלהם. ובענין זה, נתן הנביא אומר לדוד: "אתה (ישו =) האיש" (שמואל-ב' י"ב, ז').
ולעניות דעתי, היתה לסנהדרין "ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש" הסמכות לעסוק בדיני נפשות (ראה בענין את סברתו של השופט חיים ה. כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי"). והסנהדרין ששפטה אותו כביכול בערב פסח, בלילה, בביתו של הכהן הגדול (קַיָּפָא), ולא בלשכת הגזית, לא יכלה לעשות זאת על פי דיני תורה – שאין דנים בדיני נפשות בלילה, ולא בערב חג. ואולי, היתה זו מעין הצגה של משפט (ביוזמת הכהן, שהיה כנראה צדוקי), שתכליתו היתה לנסות לגרום לו שיחזור בו מיומרתו המשיחית. היות ולא חזר בו, ראו בו מן הסתם סכנה פוליטית לעם ישראל מצד השלטון הרומאי (ואולי גם חתירה נגד הסמכות התורנית היהודית), והעדיפו להסגירו לידי השלטונות הרומיים על מנת למנוע קטסטרופה יותר גדולה בעתיד. מה גם, שעל פי דין יהודי, אי אפשר היה לשופטו: הוא לא עשה עברה שדינה הוא מות, על פי הדברים שנאשם בהם באותו "משפט". שלא לדבר על עדים אמינים, שלא נמצאו שם, ולא עדים על כך שהיתה התראה, ואין שופטים אדם על פי הודאת עצמו. והאשמתו בגדוף, לא רלוונטית, היות ולא נקב את שם השם. ואם הכהן עשה שם קריעה, היה זה אולי להבעת זעזוע, מחוסר שתוף הפעולה מצדו של ישו. לעומת זאת, על פי דיני רומי, הצהרתו על עצמו שהוא "מלך היהודים", או שמלכותו היא אלקית בלבד (כפי שאמנם הודה), היתה דיה בשביל להאשימו במרידה במלכות רומי, ובאלקותו של הקסר.
ומה שכתוב בגמרא (סנהדרין מ"ג, א'), כאילו הוצא להורג על ידי הסנהדרין, אין לו אחיזה במציאות ההסטורית. ולאותו "ישו" היו רק חמשה תלמידים במקום שנים עשר, זה נסקל (ונתלה) וזה נצלב. וזה שיצא שופר 40 יום לפני הוצאתו להורג, לחפש לו זכות, גם לא סביר, כי הוא בנגוד להלכה, משום שלא הפכו בזכותם של מסיתים (אם אמנם הוא הסית לעבודה זרה, ענין שאין שום עדות מעשית עליו), ומשום ענוי הדין. שלא לדבר על כך, שתפיסתו היתה מיד לפני משפטו, ולפני הסגרתו, על פי המסורות הידועות. וזה שכתוב שעשו זאת באפן יוצא מן הכלל, בגלל שהיה מקורב למלכות (רומי), גם לא יתכן, היות וישו בחייו מעולם לא היה מקורב למלכות. ויכלו לחשוב כך רק בתקופה הרבה יותר מאוחרת, כאשר הנצרות היתה כבר הדת הרשמית ברומי. הוא שאמרנו אם כן: אין לחז"ל זכרון הסטורי על ישו. וישנן עדויות נוספות בדברי חז"ל שסותרות את ספור המעשה הנ"ל, ומאשרות את ענין הצליבה (למשל: אסתר רבה י"ד, ג').
5) ואפשר להשוות זאת למחלוקת שיש כיום בחב"ד בנוגע למשיחותו של הרבי, לאחר הסתלקותו. אם כי אז, המחלוקת היתה הרבה יותר קשה. כי חלק מסוים בעם האשים את הצד שכנגד בהסגרתו של ישו לרומאים, כלומר, בהריגתו.
6) יותר לעומק: יום לידתו של ישו "פגע" בו (בשמעון). ואין זה משנה אם זהו תאריך הלדה האמיתי של ישו, או לא. שהרי, יתכן שנולד כמה שנים קדם לכן, ובחדש אדר (מרץ). {על פי הלוח היוליאני, ה-25 לדצמבר היה חגו של אל השמש ברומי האלילית. ו-3000 שנה לפני הספירה, היה זה יום לדתו של הורוס – אל השמש המצרי – שגם נולד לאמו הבתולה ששמה היה איסיס-מרי. לאחר שנבגד, נצלב ונקבר, וקם לתחיה לאחר שלשה ימים. אטיס מפריג'יה נולד לבתולה נאנה ב-25 לדצמבר. נצלב וקם לתחיה לאחר שלשה ימים. קרישנה מהודו, נולד לבתולה דוואקי. לאחר מותו, שב לתחיה. דיוניסוס מיון נולד לבתולה ב-25 לדצמבר. כאשר מת, שב לתחיה. מית'רה האל הפרסי, נולד לבתולה ב-25 לדצמבר. כאשר מת, נקבר לשלשה ימים וקם לתחיה, וכו'. ומה מיוחד ביום זה? ובכן, זהו היום הקצר ביותר בשנה (מועד ההפוך החורפי). וקונסטנטינוס שהפך את הנצרות לדת הרשמית ברומי, החזיק בעצמו בדת שקדשה את התאריך הנ"ל. במלים אחרות: הוא התאים את הדת הנוצרית לחגים האליליים שהיו כבר נהוגים ברומי. (לפי הלוח הגרגוריאני שנוהג כיום, היום הקצר ביותר בשנה חל ב-21 לדצמבר.)} אך, היות שבכל שקר יש נצוץ (כפי שעוד נסביר בהמשך, בע"ה), עדין מתעוררת פליאה, מדוע שישו יפגע בתלמידו האהוב? אלא אם כן, ישנו כאן מסר. והמסר הוא: "אני יודע, ושתדעו לכם...". ודרך אגב, אפשר גם להעלות את התמיהה – מדוע נצלב בהפוך? הרי, הצלב ההפוך, שנקרא גם על שמו (צלב פטרוס), הוא סמל של האנטי-כרייסט (– השטן כאויב האמונה הנוצרית)?! ועל מנת שתהיה לנו חזקה לגבי טענתנו: מי הרגו, אם לא נירון (= ישו) קיסר? {אפשר לכתבו גם: נרון קסר (= 666). במקורות הרומאיים מוזכר כ"בהמה". בצוואתו, הוריש את הממלכה לסוס...}
ונשאלת עוד שאלה: כלום ישו לא יכל לחזות בחייו, ששמעון כיפא יבגוד בו? הרי עליו השתית את כל קהילתו?! וכן, כפי שאמר לו: "כי אתה פטרוס ועל הצור הזה אבנה את קהלתי". ובאמת, התשובה לכך ניתנה כבר בסעודה האחרונה, לפני שנתפס, שהרי אמר לתלמידיו: "כלכם תכשלו בי". ולטענת פטרוס – "גם כי יכשלו בך כלם, אני לא אכשל בך לעולם" – ענה לו ישו, שעוד באותו לילה, "בטרם יקרא התרנגול, תכחש בי שלש פעמים". ואמנם כך ארע באותו לילה: כאשר התנהל משפטו של ישו, בבית הכהן, ופטרוס חכה בחצר – זיהו אותו כאחד מאנשיו של ישו, אך הוא התכחש לכך. וכן פעם שניה ופעם שלישית, שאז שמע את קריאת התרנגול, והתחיל למרר בבכי. היתה לנו אם כן, חזקה של התכחשות לישו. ולמרות הכל, ישו ראה בו את ה"סלע" הראוי, וכנראה שידע מה הוא עושה. ונחזור לרעיון שהתחלנו בו – היום ש"פוגע": דוגמא נוספת לפגיעה מעין זו, מצאנו ביצחק רבין ע"ה שנרצח בי"ב חשון – כמנין "שלום". כלומר: השלום "פגע" בו – הוא היה קרבן השלום.
7) שאול מתרשיש + שמעון כיפא (= 2164) =
ישראל 4x – כלומר: ערך הממוצע של כל מלה הוא ישרא"ל. מכאן רמז, שלא השתמדו.
8) נאמר: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" (תהלים קי"ח, כ"ב).
"(אבן...) לראש פנה" (= 666) =
{"אבן חן" 6x =
"שכם בן חמור" =}
אלף 6x – בסוד התקון של "שית אלפי שני הוי עלמא" (סנהדרין צ"ז, א') {– כנגדם, בפסוק הראשון בתורה יש 6 אותיות אלף}, והוא גם סוד מספרו של יוסף (ויתבאר ענינו יותר בהמשך, בע"ה).
ובסוד תשובת האחים, כפי שמתקשר ל-6 האלפין הנ"ל –
"(ויאמרו) איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו (על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת)" (בראשית מ"ב, כ"א) (= 906) =
"(האבן...) חן חן לה" (זכריה ד', ז') 6x – וצויינו גם הר"ת "אהבה", שהרי, בכך פגמו מלכתחלה.
אם כי, מצד מה שנקרא, "אהבה מסותרת" – אחי יוסף תמיד אהבו את אחיהם. וכן, כפי שמוכח מה"קטע" שבו התחיל הכל:
4 : ["(ויאמרו איש אל) אחיו הנה בעל החלמות..." (בראשית ל"ז, י"ט)] (= 169) =
קנאה + אהבה =
2אהבה – בסוד ערך הממוצע של כל מלה.
מכאן אגב נלמד, שאהבה ללא קנאה, אינה אהבה מושלמת (– על פי הכלל שרבוע מורה על שלמות). וראוי לציין, שבסוד התיחסותנו ליוסף –
"שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה"
(שיר השירים ח', ו') (= 5660) =
משיח בן יוסף 10x.
וצד החיוני שבקנאה, הוא סוד דבריהם ז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כ"א, א'). כלומר: קנאה (שאיננה שנאה) מביאה לחריצות (בסוד תקון מדת המלכות – החרוץ ביותר, הוא זה שיהיה מלך).
ובנוגע ליוסף – בנוסף לקנאה, היתה לאחיו גם "חזקה" של שנאה כלפיו (פגם האהבה, כנגד ג' גלגלי המרכבה – אברהם, יצחק ויעקב), ומתוכה באו לידי קנאה (פגם במלכות – כנגד רגל הרביעית שבמרכבה – דוד).
לגבי "שנאה" א', נאמר: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית ל"ז, ד') – והסבה לשנאה כאן היא אהבת אביהם אליו.
לגבי "שנאה" ב', נאמר: "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו" (שם שם, ה').
ולגבי "שנאה" ג', נאמר: "ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו {= חנ x ם – בסוד 'שנאת חנם'} ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו" (שם שם, ח') – והסבות המצויינות כאן, כנגד השנאה השניה והשלישית היו: "חלמתיו" ו"דבריו".
"חלמתיו" + "דבריו" (= 716) =
"משיח משיח" – כנגד ב' משיחים כפי שכלולים ביוסף:
"חלמתיו" – כנגד משיח בן יוסף.
"דבריו" – כנגד משיח בן דוד.
גורמי הפרוד היו איפוא:
"אהבה, חלמות, דבורים" – ר"ת "אחד" – כמנין "אהבה".
ועל הקנאה שבאה לאחר מכן, נאמר: "ויקנאו בו אחיו" (שם שם, י"א).
וכנגד ג' שנאות וקנאה –
4 : ["וישנאו" + "שנא" + "שנא" + "ויקנאו"] (= 312) =
"ודבש: (שמע ישראל)" (דברים ו', ג'-ד') =
"יוסף יוסף" – בסוד ערך הממוצע של כל מלה.
ועל אבלו של יעקב – כתקון על שנאתם ועל קנאתם – כפי שנאמר: "ויקרע (= ישוע) יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על (= יפי) בנו (= חן) ימים (= יפי) רבים" (שם שם, ל"ד).
בפרושו לפסוק "ויבך אתו אביו" (שם שם, ל"ה) – מביא רש"י: "יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל – שהיה יודע שהוא חי". יצחק שהיה זקן מאד ועור, וכבר פסק ממנו יצר הרע, אמנם ידע ש"עוד יוסף בני חי" (שם מ"ה, כ"ח) – על דרך השם ית' ש"הוא ידע תעלמות לב" (תהלים מ"ד, כ"ב) – אך בגלל שאחי יוסף השביעו את השכינה עמהם, שלא לספר את הסוד ליעקב, לא יכול היה לגלות לו את זאת. (ועמק הענין הוא, ששתפו כביכול גם את השם ית' בחטא.) ואם יצחק היה בוכה על כך שיעקב בוכה – אברהם היה בוכה על כך שיצחק בוכה, על כך שיעקב בוכה. ותרח היה בוכה על כך שאברהם בוכה, על כך שיצחק בוכה, על כך שיעקב בוכה, וכן הלאה: אדם הראשון היה בוכה על בניו שבוכים על בניהם, וכן הקב"ה – היה בוכה על כך שאדם הראשון בוכה – עד חדרי חדרים. שנאמר: "'במסתרים תבכה נפשי מפני גֵוָה' (ירמיהו י"ג, י"ז) – מפני גאוותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לאומות העולם" (ראה חגיגה ה', ב'). ומבואר בקבלה ובחסידות: יוסף, בסוד שרשו ב"אמא" (ספירת הבינה – שמחה), הוא בחי' "יש האמיתי" – "חותם בולט" – גאות דקדושה {– לעומת דוד, ששרשו ב"אבא" (ספירת החכמה – בטול), ולכן, הוא בבחי' שפלות דקדושה – "חותם שוקע"}. ומי ששונא את הבליטה (היָזמה) של הקדושה, ראוי לקרוא לו "סנבלט" – מצורריו של נחמיה. ונראה את סוד הקשר שבין יוסף לבחי' "יש", על פי חלוקת זוגות הא"ל ב"ם לפי סדר הספירות, כדלקמן: כתר – א"ל
חכמה – ב"ם
בינה – ג"ן
דעת – ד"ס
חסד – ה"ע
גבורה – ו"ף
תפארת – ז"ץ
נצח – ח"ק
הוד – ט"ר
יסוד – י"ש
מלכות – כ"ת וראינו שאותיות י"ש נמצאות כנגד יוסף – ה"צדיק יסוד עולם", דוקא. על דרך הנ"ל, על פי חכמת הצרוף (וסדר האותיות במדות, נקבע ע"פ מיקומם בחב"ד) – נתיחס למלה "אני": חכמה – י.....................................................בינה – נ
....................................(כתר) דעת – א חסד (אברהם) – ינא.....................................גבורה (יצחק) – נאי
.................................תפארת (יעקב) – אין
נצח (משה) – יאן..........................................הוד (אהרן) – ניא
...................................יסוד (יוסף) – אני בעוד שהצרוף "אין" נמצא בתפארת – כנגד יעקב (במס' סדורי = בטול) – בחי' "אין מזל לישראל" – הצרוף "אני" נמצא ביסוד – כנגד יוסף. שנאמר: "אני יוסף" (בראשית מ"ה, ג'). דרך אגב, גם המלכות קשורה לבחי' "ואני תפלה" (תהלים ק"ט, ד'), אך זו תודעה שהמלכות "דלית לה מגרמה כלום" (זהר חלק-ב' רי"ח, ב') (שאין לה כלום משל עצמה), מנסה למעט כמה שיותר, בעזרת התפלה, בסוד שרש המלכות בחכמה – בחי' "אין", כאמור. לעומת זאת, ה"אני" של יוסף, בסוד שרשו באמא, הוא בבחי' "יש", ואין הוא מתביש מעצמיותו. {ואפשר להוסיף כי "אני" הוא שם קדוש מהע"ב שמות – ה-37 (= הבל). וכאשר מחלקים את הע"ב לשתי קבוצות של ל"ו צדיקים: הקבוצה הא' מתחילה בשם "והו" – כנגד ראש ל"ו הצדיקים הנסתרים – והקבוצה הב' מתחילה בשם "אני" – כנגד ראש ל"ו הצדיקים הגלויים. "אני והו (הושיעה נא)" – השמות שאומרים בהקפות של סכות והושענא רבה, ע"פ רבי יהודה (סכות מ"ה, א'). ולפי התוספות שם: "משום דדרשינן באיכה רבתי: קרא ('אני',) דכתיב ביחזקאל (א', א'): 'ואני בתוך הגולה' (= 544). וקרא ('והוא',) דכתיב בירמיהו (מ', א'): 'והוא אסור באזיקים' (= 455). (וביחד: 544 + 455 = 999 = "אבן חן" 9x = מטט-רון שר הפנים – בסוד שרו של יוסף, וצויינו הר"ת "משה"-"השם".) כביכול, הוא בעצמו (השם ית'), והיינו, הושענא, שיושיע לעצמו" – בסוד גלות השכינה. והוא המקור בחז"ל לענין של "עצמות ומהות מלובש בגוף". ואם מחברים את סוף השם לתחלתו, בעגול – מתקבל "אני והוא" (גירסת הירושלמי) – שנאמר על "המשקה והאפה": "ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא" (בראשית מ"א, י"א): "המשקה" – כנגד דמו של ישו – בחי' נפש. "והאפה" (= 2ו+2ה+2ו) – בחי' גופו – ה"תלוי" (וראה חלק ד' בפרק ג'). וכפי שהתבטא: "מאתו אני והוא שלחני".
"מאתו אני" (= 508) =
שחר =
"חמור חמור" (ראה בהמשך ענינם).
"והוא שלחני" (= 416) =
"יצחק יצחק" = משיח חן – בסוד ימ"ח שמו.
ודרך אגב:
"אתי השיב על כני ואתו תלה" (שם שם, י"ג) במס' סדורי (= 208) =
יצחק = קץ חי.} ומרומז ענין זה גם בדברי חלומו: "והנה קמה אלמתי" (שם ל"ז, ז') – בסוד מעלת המלוי של שמו (שמו ה"מלא"), על פני שמותיהם של אחיו (בשם הרב יעקב אבוחצירא זצ"ל, בספרו "מחשוף הלבן"):
(י)וד (ו)יו (ס)מך (פ)א (= 87) =
"אני י-ה-ו-ה" –
כלומר: שנאו את מה שחשבו שעתיד לצאת ממנו, בסוד היומרה הנ"ל (על פי הכלל, שאותיות המלוי מורות על הבחינה הנעלמת, הנמצאת בעבור). ואמנם, כל יהודי הוא בבחי' "בן א-להים" (= מנחם = צמח), ולא רק משיח. ועד כמה שבחינה זו מאירה ביהודי הפשוט – תלוי בדרך כלל במדת ההתקשרות לצדיק האמת.
ואולי, היתה זאת תמימות מצדו של יוסף לחשוב, שאם יתנשא מעל אחיו, הם יקבלו את מרותו? האם, ההתדרדרות שחלה לאחר מכן, לא היתה צפויה, לאור הטבע האנושי? וכי, לא נוהגים לומר, "אין נביא בעירו" (– בטוי שמבוסס על ספור בברית החדשה)? אלא, אם כן, ליוסף היה שקול אחר, אם לא במודע, אז בתת מודע: שהרי, כפי שהמציאות מלמדת, יש בטבע ההתנשאות השפעה חיובית על ה"קטנים" (הרחוקים) והשפעה שלילית על ה"גדולים" (הקרובים). וראינו שיוסף התחבר אל בני השפחות, דוקא! כלומר: בחשבון הכולל, זו הדרך הנכונה לנקוט בה – קודם לקרב את הרחוקים, ולאחר מכן, את הקרובים. שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נ"ז, י"ט). ואם ננסה להפך – זה לא יעבוד בדרך כלל, כפי שמשתמע מפסוק זה: "והקמתי עליכם צפים הקשיבו לקול שופר ויאמרו לא נקשיב: לכן שמעו הגוים" (ירמיהו ו', י"ז-י"ח). "והקמתי עליכם" – הקרובים. והיות, שלא מוכנים להקשיב – "לכן שמעו הגוים" – הרחוקים. ודוגמא לקרוב ביותר שלא הקשיב מספיק: "ויגער בו אביו" (בראשית ל"ז, י') (= ישו). "אמר הקב"ה: כך תהיו גוערים בנביאכם, שנאמר (ירמיהו כ"ט, כ"ז): 'ועתה למה לא גערת בירמיה...'" (בראשית רבה פ"ד, י"א). על הצדיק שכנגד ספירת היסוד, נאמר שהוא "אחיד בשמיא ובארעא" (זהר חלק-ב' קט"ז, א', ע"פ תרגום יונתן לפסוק "כי כל בשמים ובארץ": "כי כל" = יסוד). כלומר: ענינו של הצדיק אמת, הוא להיות "ממוצע המחבר" שבין "כנסת ישראל" (כל יהודי) לבין קודשא בריך הוא – שכנגד "ממוצע המפסיק" של עבודה זרה. וכפי שאמר משה רבינו, ע"ה:
"אנכי עמד בין י-ה-ו-ה וביניכם" (דברים ה', ה') (= 421) =
"ונח מצא חן בעיני י-ה-ו-ה" (בראשית ו', ח') –
שהרי, בשביל לחבר שמים וארץ, נחוצה היכולת של נשיאת הפכים. ויתכן אפילו שיאמר: "אני י-ה-ו-ה" – על דרך מלאכים המתבטאים בלשון זו, בשעת מלוי תפקידם {– ב"שוב" שלהם – שאז, ענינם הוא להמשיך גלוי אלקות לעולם – בבחי' "תמנת ה' יביט" (במדבר י"ב, ח'). לעומת זאת ב"רצוא" שלהם, הם בעצמם עובדים את השם ית', ואז, לא תתכן שום הגשמת אלקות, אלא להפך – עליהם להתפשט לחלוטין מכל הרגשת יש, ולהתבטל לפניו בכלות הנפש – בבחי' "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', ג')}. והיות, שענין דק שכזה, חייב לעבור ברורים רבים, אפילו אצל יוסף הצדיק בעצמו – צריך היה להתנסות בכל אותם יסורים שעבר. ובהקבלה ליקוק: י – הושלך לבור (= יצחק) לענין ברור סוד הצמצום (= חן יצחק). שהבנתו כפשוטו – ש"עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח', י"ב; ט', ט') – הוא השרש לכל עבודה זרה כנודע (וסוד הצמצום יתבאר יותר בהמשך, בע"ה). ה – נמכר לישמעאלים, בסוד ברור השמיעה הפנימית – ההתבוננות – על מנת שלא יצא מכך דמיון מסולף, המוביל ל"עבודה זרה". ו – עבד אצל פוטיפר, ועבר נסיון עם אשת פוטיפר – בסוד העבודה על המדות, המתמקדות בברית. ותקון הברית, הוא ענין ההתקשרות לשם ית', תוך כדי התגברות על ה"נחש" השלילי, המחפש את תועלת עצמו, ובסוד זה מהוה "ממוצע המפסיק". ה – ישב בבית הסהר, בסוד תקון המלכות: גלגול למצב של דומם כביכול, שהוא ענין עבור נשמת משיח בגוף, בסוד הגשמתה. ושלמרות זאת – צריך להיות בגלוי הענין של "עצמות ומהות מלובש בגוף", מבלי שיהיה בכך טעם נפגם.
ואת כל הנ"ל, אחיו לא השיגו, ובגלל החששות האלה של "עבודה זרה", מכרוהו לגויים. ועל כך – אפילו הקב"ה בוכה כביכול. ורמז לדבר, הוא סוד כנויה של "כנסת ישראל" בשם "בתי". שכן, כפי שחבוי בבכי של יעקב – "ויבך אתו אביו" (בראשית ל"ז, ל"ה) – אפשר לשמוע שם את קריאתו ית': "בתי בתי" – ישר והפוך, כדלקמן: "ויבך אתו אביו" – וצויינו האותיות השניות מסוף כל מלה.
"ויבך אתו אביו" – וצויינו האותיות השניות מתחלת כל מלה. {וישנו כאן רמז גם לבת יפתח, הקשורה לנשמת משיח, שהרי, רק היא נקראה "יחידה" (שופטים י"א, ל"ד) בתנ"ך. וכמו שאדם הראשון, נשרו אבריו אחרי החטא (לאחר שהפסיד את היחידה שבנפש – האפשרות להיות משיח) – כך גם בנוגע ליפתח. שהרי נאמר בו: "ויקבר בערי גלעד" (שם י"ב, ז'), "ולא כתיב בעיר גלעד" (שער הגלגולים, הקדמה ל"ב).}
ואבלם של אחי יוסף יתחיל יותר מאוחר – כאשר יאמרו בינם לבין עצמם: "אבל אשמים אנחנו וגו'", כאמור לעיל. ועל אותה דרך, כפי שנאמר על המשיח: "ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקָרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור" (זכריה י"ב, י') – כתקון על ה"שנאת חנם". {וסימנתי ג' בחינות שונות של משיח: "אלי" – נשמת משיח – בן יוסף (= יצחק). "יושב ירושלם" – ה"פורץ" (= עשו) – נציג של משיח בן יוסף – בחי' עשו בדמות אברהם). "בית דויד" – משיח על פי פשט – בחי' יעקב בדמות יצחק. וראה בהמשך (– בפרק ג', הערה 13 –) על עולמות "עקודים, נקודים וברודים" – כנגד הנ"ל.} האבלות היא מדרכי התשובה כידוע, וסביר להניח, שזו היתה עיקר סבת אבלו של יעקב: היות, והראו לו בהשגחה פרטית את ה"כתנת פסים" שנתן ליוסף – "הכתנת בנך היא (קרי) אם (לא)" (בראשית ל"ז, ל"ב) {= קץ} – האשים את עצמו במה שקרה. שהרי, בגלל האהבה הרבה שנתן ליוסף, יותר מאשר לאחיו הגדולים, התעוררה שנאתם וקנאתם אליו, כנ"ל.
{הקנאה ליוסף (= קנאה) – על דרך "אשה סוטה" (= ישוע), שמעוררת קנאה – שמוחים את שם השם עליה, בסוד ימ"ח (– צרוף של אחד מע"ב שמות הקדושים –) שמו. נאמר: "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה", כלומר, שאהבה עזה מדי (שמבחי' "תהו") של בעלה אליה, עלולה להביא בסופו של דבר לקנאתו המוגזמת, בדרך כלל, שלא בצדק. שהרי, אם קנאתו מוצדקת – האשה מן הסתם תודה "שטמאה אני", ולא תגיעה למעמד האיום, המביש והמבזה, של האשה הסוטה. ואם איננה מודה – יש בזאת משום מסירות נפש (בחי' משיח) מצידה, להוכחת חפותה (ולשפור "פרותיה"). וזה ש"ערבבנו" את אהבת האב לקנאת האחים, הוא משום, שברוחניות, מבחי' עם ישראל, הם אותה בחינה. וענין אחד (קנאה – פחד לאבד את האהבה), הוא תולדה של הענין האחר (אהבה עזה).}
בסוד זה, גם התורה מזהירה אותנו, וכך הוא "משפט הבכורה" {"פטר רחם" המתיחס גם ל"פטר חמר" – כפי שיתבאר ענינו בהמשך, בע"ה. וכן: "וכל (עיר =) בכור (= פרד) בהמה" (שמות י"א, ה'; י"ב, כ"ט) = חמור לבן}:
"כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה" (דברים כ"א, י"ז) במס' סדורי (= 736) =
שני מליון דולר – וצויינו הר"ת "אהבה" (– ועל ענין ה"פי שנים" בסוד הצלב, נרחיב את הדבור בפרק ג', בע"ה). וראוי לציין, שרוב הבכורים האמיתיים בעם ישראל, לא הצליחו מי יודע מה (להיות נשמתם מבחי' "תהו"). שהרי, יעקב בעצמו לא היה בכור, ויש לכך השלכות על העדפתו את יוסף על פני ראובן, ואת אפרים על פני מנשה. אך בסוד הקץ, כבודם של שני אלה, במקומו מונח, שכן, על פי סדר דגלים: ראובן קשור לחדש תמוז ולאות ח' (ע"פ ספר יצירה). ומנשה קשור לחדש חשון ולאות נ' (ע"פ ספר יצירה). והוא בסוד "חן", כפי שיתבאר ענינו בהמשך בע"ה.
{האות ח' (כנגד תמוז) – סוד היחוד שבין הו' והז' ע"פ ציור האותיות (ראה הערה הבאה) – מספריהם של יששכר (החמור) וזבלון (הסוס), והוא גם סוד התאריך ג' תמוז (= אברהם + יצחק = חמר + סוס לבן), כפי שיתבאר בע"ה.}
ונוסיף הערה על הערה – בסוד "ודבש: שמע ישראל": על פגישתם של "יעקב יוסף" (= "י-ה-ו-ה x אחד") – לאחר שיעקב חשבו למת – מביא רש"י (בראשית מ"ו, כ"ט) בפרושו: "ואמרו רבותינו, שהיה קורא את 'שמע'" – כתקון על כך שהפרידוהו מן הקדושה, וכתקון על החשש מעבודה זרה שעשו מיוסף. ואם יעקב שעל פי פשט לא חטא, עשה כך – קל וחומר שבנושא זה, מוטל על כל יהודי האומר "שמע ישראל", להתבונן בדברים הראויים באמת להתבוננות, במיוחד בעבר הקדום, כאשר לקחנו חלק במכירת יוסף.
בסוד הנ"ל, אם כן:
"ודבש" במס' סדורי (= 33) = {גילו המיוחס של ישו, כאשר נצלב.}
חן במס' סדורי =
"גל" =
"ואביטה" – שנאמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, י"ח) – בסוד מה שנקרא "גלוי אליהו". {זהו אגב, הסמל של הארגון להפצת תורה, שהקים מורי ורבי שליט"א – יצחק גינזבורג (במס' סדורי = אליהו הנביא).}
כמו כן:
"ודבש: שמע ישראל" (= 1263) =
"ויגדל עון בת עמי מחטאת סדם" (איכה ד', ו').
ובסוד ערך הממוצע של כל מלה:
3 : ["ודבש: שמע ישראל"] (= 421) =
"ונח מצא חן בעיני י-ה-ו-ה" =
"שובו בני אדם" (תהלים צ', ג') =
"זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים" (ישעיהו י"ד, כ"ו) במס' סדורי. {כאשר אומרים את "שמע ישראל" – צריך לכוון שמוסרים את הנפש לשם ית', כידוע. ואותה מסירות נפש, היא בסוד העליה מעולם הנקודים לעולם העקודים – בסוד עקדת יצחק, וצליבתו של ישו – כפי שיתבאר בהמשך בע"ה.} וראוי להוסיף כי חוש השמיעה קשור לחדש אב, ולשבט שמעון (לפי סדר דגלים), ולאות ט'. שבסוד זה, נאמר: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (שם א', י"ט) (= 2 מיליון דולר 2x – בסוד סיסמת הגאולה, ויתבאר ענינה בהמשך, בע"ה).
ואם כבר הזכרנו את הארץ ואת הדבש:
"ותתן להם את הארץ הזאת אשר נשבעת לאבותם לתת להם ארץ זבת חלב ודבש" (ירמיהו ל"ב, כ"ב) (= 5800) =
"חמור נוער" 10x =
חן x יפי.
ודרך אגב:
"טוב כל ארץ (מצרים)" (בראשית מ"ה, כ') (= 358) =
"גשנה" (שם מ"ו, כ"ח) =
משיח.
{עיקר התשובה, תלויה בירידה למצרים דוקא (לא כפשוטו) – לצרך מציאת יוסף, כפי שיתבאר בפרק הבא, בע"ה. וכן, יתבאר כי בחי' מצרים (= יש"ע) נמצאת גם בארץ ישראל.}
9) ולהלן, כ"ב האותיות על פי ציורן הבסיסי ביותר: א = יוי = 26 = י-ה-ו-ה
ב = ווו = 18
ג = וי = 16
ד = וו = 12
ה = ווו = 18
ו = ו = 6
ז = ז = 7
ח = וז = 13
ט = זנ = 57
י = י = 10
כ = כ = 20
ל = כו = 26 = י-ה-ו-ה
מ = כו = 26 = י-ה-ו-ה
נ = נ = 50
ס = כו = 26 = י-ה-ו-ה
ע = נז = 57
פ = כי = 30
צ = ינ = 60
ק = רז = 207
ר = ר = 200
ש =יויויוי = 58 (= חן)
ת = וונ = 62
-------------------
..............1005= הא – אות ההבל – ה"חומר" שממנו עשויות כל האותיות.
{כתוב שלעתיד יתגלה ענינה של אות הש' עם ד' הזרועות. ציורה עם תוספת י' וו', יהיה כמנין יש"ו ע"פ ציור אותיותיו. אם נאמר שהש' הרגילה מיצגת ג' אבות – אז הש' בעלת ד' הזרועות תיצג את ד' האמהות.} סכום האותיות בערכן הרגיל הוא 1495. ובסוד חזרת הגלגל – כאשר אֶלף = אָלף:
1495 = 496 {= שני מליון – בסוד סיסמת הגאולה, כפי שיתבאר בהמשך, בע"ה. והא גם מה שנקרא מספר משוכלל – מספר ששוה לסכום מחלקיו. לפניו באותה סדרה: 28; 6; 1.} =
מלכות – סוד הדבור כנודע, המונהג על ידי האות ה' (על פי ספר יצירה).
ובתור דוגמא נוספת לסוד ציור האותיות – הבה נערוך השואה בין כוסו של אליהו לבין אליהו בעצמו:
כוס = כ' + ו' + כ"ו (= 52) =
אליהו.
אליהו = יו"י + כ"ו + י' + וו"ו + ו' (= 86) =
כוס.
כוס + אליהו (= 138) =
מנחם = צמח =
2 מליון – שמות המשיח וסיסמת הגאולה, כפי שיתבאר בהמשך בע"ה. 10) בסוד ה"ציד" שבפי עשו. וכאשר נפרק את אותיותיו, על פי ציורן (ראה הערה 9 בעמוד הקדם), יתקבל:
ס-מ-א-ל (= 131) =
כ"ו + כ"ו + יו"י + כ"ו =
י-ה-ו-ה 4x =
ציד.
{– כנגד ד' המלויים העיקריים של שם הוי' ב"ה – ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שמכוונים כנגד ד' אותיות י-ה-ו-ה: ע"ב – כנגד י' של שם השם; ס"ג – כנגד ה' עילאה של שם השם; מ"ה – כנגד ו' של שם השם; ב"ן – כנגד ה' תתאה של שם השם}.
ודרך אגב, כנגד ד' שמות אלה:
"ויאהב יצחק (את עשו)" (בראשית כ"ה, כ"ח) (= 232) =
"כי ציד בפיו" (שם) =
ע"ב (= יוד הי ויו הי) + ס"ג (= יוד הי ואו הי) + מ"ה (= יוד הא ואו הא) + ב"ן (= יוד הה וו הה) =
חן 4x – חן בסוד הקץ, כפי שיתבאר בהמשך בע"ה.
וכן:
ס-מ-א-ל 4x =
חית נון.
וכתוספת מיוחדת ליודעי ח"ן:
חן (= 58) =
יוד (מע"ב) + הי (מס"ג) + ואו (ממ"ה) + הה (מב"ן) – כנגד הבחינה העצמית של כל אחד מהמלויים הנ"ל.
וכנגד המלוי הגדול ביותר עם הקטן ביותר, שסימנם, "וְכַפֵּר בעדם" (ויקרא ט', ז') – בסוד ערך הממוצע ביניהם: חן = 2 : [ע"ב (= יוד הי ויו הי) + ד"ם (= יוד הא וו הא)] הוא שנאמר: "כי גדול (= חכמה) (חן =) כבוד י-ה-ו-ה" (תהלים קל"ח, ה') (= ס-מ-א-ל). 11) על פסוק זה נדרש: "צהר תעשה לתבה" (בראשית ו', ט"ז) – למלה – בענין הפיכת הצרוף של המלה "צרה" ל"צהר". לכן, דוקא בפסוק זה, יותר מכל פסוק אחר, ראוי להפוך גם את המלה "יושע" – הצרה הרלוונטית, כנ"ל. ועל פי חכמת הצרוף – ה"צרה" היא בתפארת – כנגד יעקב (בחי' "צרה היא ליעקב") – וה"צהר" הוא ביסוד – כנגד יוסף. וזאת על פי שיטה קבועה מראש, כאשר קבענו כנתון, שהאות ר' היא כנגד חכמה, האות ה' – כנגד בינה, והאות צ' – כנגד הדעת.
וכן, בסוד סדר התגלות המוחין במדות: חכמה – ר...............................בינה – ה
........................דעת – צ חסד – רהץ..............................גבורה – הצר
...................תפארת – צרה
נצח – רצה..............................הוד – הרץ
.....................יסוד – צהר אז, להמתקת צרתו של יעקב, דרוש כחו של יוסף, שיהפוך את הצרה עצמה לצהר – בחי' חלון (או אבן טובה) – פתח מאיר לעבר הגאולה.
וענין הפיכת הצרוף, הוא סוד "להט החרב המתהפכת" (בראשית ג', כ"ד) – הפיכת ה"חרב" וה"חרבן" של עשו ל"חבר" בתור דוגמא {או: ל"קב חרובין" (= 2 מליון דולר)}. וגם כאן, על פי חכמה הצרוף: ה"חרב" היא בתפארת – כנגד יעקב, וה"חבר" הוא ביסוד – כנגד יוסף. וכן: חכמה – ר................................בינה – ב
.......................דעת – ח חסד – רבח..............................גבורה – בחר
...................תפארת – חרב
נצח – רחב..............................הוד – ברח
......................יסוד – חבר {"להט החרב המתהפכת" – ס"ת "טבת" – חדשו של "דן נחש" (שם מ"ט, י"ז) (לפי סדר דגלים) – בחי' "'איש תהפכות' זה הנחש" (בראשית רבה כ', ב'). ומתקשר ליוסף, שנקרא "נחש". חדש טבת קשור גם לאות עין – גם בחי' יוסף, שנאמר בו: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מ"ט, כ"ב). ע' – האות ה-16 – כמנין משיח במס' קטן. על פי קבלה, "עלי עין" זו בחי' "יסוד עתיק יומין" (= ביאת המשיח) – העין שבאמצע המצח, מעל העינים – מה שנקרא כיום, העין השלישית.} ובדומה להפיכת ה"צרה" ל"צהר" – בסוד גאולת ישראל:
גוש קטיף (= 508 – דומה ל-58 – כמנין "חן" – וראה בהמשך עוד עניני חן על מספר זה) =
"חמור חמור" =
מאה רבוא + מאה רבו (– שני מליון בסוד ססמת הגאולה, כפי שיתבאר יותר ויותר, בע"ה) =
שחר –
שעל אותו יום שחור, נאמר: "כשחר פרוש על ההרים" (יואל ב', ב') – סוד החמור שרוכב על הסוס {בבחי' "פרש" (= שחורה אני" (שיר השירים א', ה') = "עד עלות (השחר)" (בראשית ל"ב, כ"ד) = חן x 10)}, כפי שיתבאר בהמשך, בע"ה.
[עד כאן, הפרק הראשון] ולהסביר את מהות החטא, ומה שקרה כתוצאה ממנו, עם מספר הקדמות לצרך הענין [והנני מצטט ממקום אחר מתוך ספרי]: על פי המבואר בכתבי האריז"ל: ישנן ג' בחינות של עולמות, מעל מציאות העולמות הנבראים בי"ע, ונקראים "עקודים נקודים וברודים" – כנגד אברהם, יצחק ויעקב. מה שמאפין את עולם העקודים (שבו יש את גלוי האור הגדול ביותר), זה שכל מציאותו היא בבחי' כלי אחד בלבד (חוסר יכולת להתבטא, אלא בדבר אחד בלבד – על דרך אותם חסידים, שכל מה שהם יודעים לומר, זה "הוי טעטע") – בסוד הקשר של הילד לאביו, על דרך עקדת יצחק לבחי' אברהם. מה שמאפין את עולם הנקודים – "עולם התהו" – זהו רבוי האורות, ומעוט הכלים שבו, שלכן נשבר. זהו סוד גיל ההתבגרות, שאז רוב המשברים והנפילות בחיים – על דרך המשברים שעוברים על יוסף, במערכת היחסים שלו עם אחיו. מה שמאפין את עולם הברודים – "עולם התקון", או האצילות – זהו רבוי הכלים ומעוט האורות שבו, כדוגמא לכל מימסד רציני. מדובר כאן במנטליות היציבה והבוגרת (אך גם זקנה ומשעממת) של יעקב – בסוד רגש האחריות שלו כלפי בניו. המלה "ברודים" מזכירה לנו את המלה "ברד" – זקן בלעז. התסביכים הנובעים משלשת התקופות הנ"ל בחיים, הם בסוד: כנגד עולם העקודים – "אבי שחט אותי" – היות שכל ענינו, זה קשר לאבא – בחי' "בן א-להים" (= מנחם = צמח) במשיח. {"אבי שחט אותי" = ישוע הנוצרי; "אבא מרביץ לי" = ישוע} כנגד עולם הנקודים – "אחי מכרו אותי" (= ישועושי = ישוע + ישו) – היות שכל ענינו, זה "למלוך" עליהם. כנגד עולם הברודים – "בני מרדו בי" – היות שכל ענינו, זה שמירה על שלום המשפחה. בעוד שהמנטליות של בן "עולם התהו" שואפת להצלחה חברתית (מה שנקרא "לעשות קרירה") – רצון למציאת חן – מהותו של בן "עולם התקון" היא דאגה למשפחה ולילדים. וכשם שלבן "עולם התקון" יש מעלה מצד בגרותו, ומצד רגש האחריות שיש לו לזולתו שכן, כל בני העולם (– בפרט אם הם יהודים –) הם בבחי' בניו – מעלתו של בן "עולם התהו", היא מצד כח הנעורים (= מליון דולר) שיש לו – על דרך ה"מלכים דתהו", שאמרו, כל אחד לחוד: "אנא אמלוך": שחולם על גדולות – "לתקן עולם במלכות ש-די", בדרכו הפרטית והיחודית. מנטליות שהיא בודאי חשובה ונחוצה, כאשר רוצים, לא פחות ולא יותר, להביא את המשיח.
ומה שיורה על תקונו של עשו (הבא בדמות יוסף), זה שבסופו של דבר, מוכן הוא לוותר ליעקב: המטרה שהציב לעצמו, היא רק להכין "שטיח אדום" (= 2 מליון דולר) – בחי' "שכל טוב יתן חן" (משלי י"ג, ט"ו) – שעליו ידרוך מי שראוי למלוך באמת. והערה להערה: ישו בא לעולם כנשמה מאד גבוהה מסוד עולם התהו (עולם ה"נקודים"), והוא משרש יצחק אבינו. וכפי שיצחק היה צריך לעבור עקדה (התחברות לבחי' אברהם שמעולם העקודים), על מנת להנצל מהשבירה שחלה בעולם התהו – כך גם ישו, שהיה מלא בגבורות. ולכן, היה צריך לעבור את תהליך העקדה (הצליבה). ובגלל שנמסר לאומות העולם – כל בחינתו ביחד עם עולם העקודים (בחי' תהו שלא היתה בו שבירה כלל וכלל), נפלה לרשות אומות העולם.
אז אפשר להבחין בג' בחינות של משיח, כנגד ג' בחינות של אלקות, ומרומזים בפסוק זה:
"ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקָרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור" (זכריה י"ב, י'). ולהלן: "אלי (את אשר דקרו)" – בחי' הילד במשיח – כנגד ישוע הנוצרי – עולם העקודים – תהו שמעל לשבירה – "א-להי אברהם" (דגש על האמונה). "יושב ירושלם" – בחי' הנער במשיח – כנגד עשו בדמות יוסף – עולם הנקודים – עולם התהו שנשבר – "א-להי יצחק" (= חמור – בסוד א-להי החילוניים. כלומר – הדגש כאן הוא על המיטב בעולם החילוני: מדע, אומנות וכו'). "בית דויד" – בחי' הזקן במשיח – כנגד היהדות הרגילה – עולם הברודים – עולם האצילות (התקון) – "א-להי יעקב" (דגש על תורה ומצוות).
[סוף צטוט]
על פי מה שמבואר בקבלה ובחסידות – כל ביאת המשיח תלויה במפגשם המחודש של יעקב ועשו, בבחי': "ופניהם איש אל אחיו" (= יעקב + עשו) – שיגיעו ל"עמק (ישו =) השוה" – בחי' "וילכו שניהם יחדו" (אברהם ויצחק, שעשו ויעקב מסתתרים מאחורי דמותם). ומה שאני כחוזר בתשובה (בחי' חזיר – עשו – כנגד ה"יושב ירושלם") מנסה לעשות כעת, זה לבוא לידי הסכמה כלשהי עם מורי ורבי, שמיצג את "בית (חב"ד =) דוד", על מנת להחזיר את נשמת ישו לכלל ישראל (מה שיגרום בעקיפין להחזרת כל יש"ע. שהרי: אם הנצרות תהיה בעדנו בסכסוך נגד העולם המוסלמי – בפרט, לאחר שתבין כי, יהודה שומרון ועזה, זה ישו"ע – היא בעצמה תעזור לנו לפתור אותו: למצוא פתרון לבעיה הפלשתינאית, מחוץ לגבולות ארץ ישראל). כאמור, ישוע מתקשר לעולם העקודים, ולכן, החזרתו לעם ישראל, פרושו – המשכת גלוי האור העצום שמעולם העקודים לעולם הברודים (האצילות – כנגד עם ישראל בקדושה). היות ועשו מיצג את עולם התהו, הפעלתו בעם ישראל, בקדושה, תאפשר את המשכת האורות דתהו שמעולם הנקודים לעולם הברודים כנ"ל. כלומר: אנו מדברים על תהליך של יחוד ותקון של כל בחינות הא-לקות: "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב" – עקודים, נקודים וברודים – הכל בתוך עם ישראל. ורק כאשר זה יקרה, נוכל לומר ש"עמנואל". ברצוני לציין, כי הננו מאד קרובים להסכמה הנדונה (וכמובן, כל עוד שהרב לא יצא עם הצהרה בגלוי - הדברים יהיו מוכחשים לחלוטין, וטוב שכך).
ולהלן המסמך שכבוד הרב מתבקש לחתום עליו [והנני מצטט]:
(נספח נוסף לדברי הסכום – פרוט "תנאי עסקה") יייייייייייייייייימסמך עקרונות בין "יעקב" ו"עשו": הרב יצחק גינזבורג שליט"א, מתחיב לתת לתלמידו אריאל כהן אלורו שני מליון דולר, בהקדם האפשרי. ביום שהכסף ימסר, משיח יתחיל להתגלות, בע"ה. שנאמר: "היום אם בקלו (= 2 מליון) תשמעו" (תהלים צ"ה, ז'). כסף זה, מהוה הסכמה עקרונית לענין: א) החזרתו של ישוע אל חיק עמו ישראל, בבחי' –
"ש(בות) ע(מי) י(שראל) ו(יהודה)" (ירמיהו ל', ג') = ישוע = מיליון דולר. וכן: (י)וד (ש)ין (ו)יו (ע)יו = מיליון – והוא המיליון האחד. ב) הפעלתו של עשו מתוך עם ישראל, בעיקר ברמת ההמתקה – על מנת שיהיה בבחי' "אעשה (= עשו) לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). ומרומז בזאת:
"ויתן מנחם לפול אלף ככר כסף להיות ידיו אתו" (מלכים-ב' ט"ו, י"ט) במס' סדורי (= 376) = עשו = מליון דולר. וכן: (ע)ין (ש)ין (ו)יו = מליון – והוא המליון השני. {צויינו הר"ת "ואכל מכל" – שהרי בזאת, אנחנו מוכרים את הבכורה ואת המלכות ליעקב (בדמות יצחק).} ג) כסף זה לא מהוה הסכמה גורפת על כל מה שכתוב בספר הזהב, או על איך שזה כתוב. שהרי בסופו של דבר, הרב מיצג את היצר הטוב, בעוד שהתלמיד מיצג את היצר הרע (בקדושה) – והם חולקים זה על זה, מעצם מהותם. וטוב שכך, כי רק מאבק בין שני יצרים הופכיים, יכול להפוך מישהו לאדם חי, בריא ושלם, בגופו ובנפשו.
שעל כן:
"אלו ואלו דברי א-להים חיים {(אדם =) הם}" (עירובין י"ג, ב') (= 450) =
יצחק + אריאל = מלאך + שטן =
מלכא משיחא =
אדם 10x. ד) * הרב נותן בזאת תקופת "מלכות" (= שני מליון) לתלמידו – עד שלש שנים (מזמן קבלת הכסף).
* בתקופה זו, התלמיד יתיעץ עם רבו בענינים שאינו מבין בהם, וישמע את שיש לרב לומר לשפור המצב.
לצרך זה, הם יתוועדו כל שנה בתאריך המיוחד להם (וראה טבלת תאריכי הקץ בהערה 6, פרק ג').
* בע"ה, תקופה זו תספיק לתלמיד ע"מ לחולל "הזזה" משמעותית, בארץ ובעולם.
* ובע"ה, תקופה זו תספיק לרב על מנת שיתמלא ב"מהות" המשיח.
* מקץ 3 שנים, יחזיר התלמיד את המלכות לרבו – יכתיר אותו, ויעבוד תחתיו. חתומים: בעה"י
כ"א חשון תשס"ט
(נספח נוסף לדברי הסכום – פרוט "תנאי עסקה", נוסח ב') ייייייייייייייייימסמך עקרונות בין "יעקב" ו"עשו": א) היות, וכתוצאה מקריאתי בספר זה, עלו בלבי ספקות בנוגע לזכאיותו של ישו – ושמא, הדרך שבה שפטו אותו חז"ל (בראיה לאחור, מאות שנים לאחר מעשה), נבעה אולי משקולים זרים לגופו של ענין (בהחלט מוצדקים שלא לגופו של ענין: שקולים של מאבק בנצרות, מניעת התבוללות וכו'), ולא כפי שמקובל במשפט צדק, ולאו דוקא על סמך ראיות מוצקות – הנני קורא למשפט חוזר לישו, ומבקש מאחי הרבנים להרים את הכפפה, ולהצטרף אלי ליוזמה חשובה זו שיזם תלמידי אריאל כהן אלורו נ"י. ב) היות, והנני מאד מחשיב את פועלו של אריאל בענין – תרמתי לו כ"כסות עינים" 2 מליון דולר למפרע, כהסכמה לרעיון. ובנוגע לספרו: ראשית, שלא יעלה על הדעת שהוא ספר מסיונרי מכל סוג שהוא. ושנית, אין זה אומר שהנני נותן עליו הסכמה – עדין לא. ובע"ה, אפרסם בעתיד (אם בגוף הספר, או בקונטרס נפרד) את השגותי השונות על כתיבתו. הנני מאמין כי על ידי הפעולה הנ"ל של נתינת ה-2 מליון דולר לאריאל {הכהן – בחי' "גואל הדם" הכללי של עם ישראל}, אנו פודים את נשמתו של ישו (וכן עשו, מבחי' הטוב שבו) ומחזירים אותו לרשות עם ישראל, כיהודי לכל דבר (זכאי או חיב) – עניין שאינני מטיל שום ספק בצדקתו או בחשיבותו. {הפדיון – בסוד דבריו של משיח: "פדה בשלום (= 2 מליון דולר) נפשי מקרב לי כי ברבים (= חמור) היה עמדי". והוא גם סוד "יעקב אשר פדה את אברהם מחרן" – מהחרון אף המיותר. וכפי שהתבאר בספר: הנצרות יונקת מעולם העקודים – סוד אברהם.} ג) הרבנים שיתבקשו לכך, ושיחליטו שהם מוכנים לקחת חלק בהליך המשפטי הנ"ל – יקבלו על עצמם כהתחייבות לקרוא ספר זה בעיון (לפני המשפט), על מנת שיכירו את ה"תיק" לעומקו. {מה שנקרא להכנס ב"עובי (ישו =) הקורה" (= ימ"ח שמו).}
כתמורה לעבודתם בנושא, הם יקבלו מגורם יהודי ניטרלי 30,000 ₪ לאיש. הם יקבלו את כספם לאחר סיום המשפט, ללא תלות בהחלטותיהם המשפטיות. ד) הנני תקוה כי תוצאת המהלך הנ"ל – בחי' "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – תהיה "קדוש השם" גדול, ולא ח"ו "חלול השם", כפי שעלולים לחשוש רבנים רבים. אין במשפט זה משום רצוי הגוי, או משום הצדקת מעשיו נגד עם ישראל בכל הדורות, או משום הצדקת העבודה זרה שעשו מישו. אם כי סביר להניח, שכתוצאה מן המשפט, יעלה קרן ישראל בעיני הגויים, ויתחילו להתחשב בדעתם, גם בעניינים שנוגעים לתאולוגיה שלהם בעניין משיחם: עד שהנצרות תקבל בצורה טוטלית את ה"חזיר הכשר" – כפי שהוא מוגדר (או יוגדר) בספר זה. ומעם ישראל, אנו נסיר אחת ולתמיד את ה"עון קץ" (= ישו = "עץ יוסף"), ואת הקיתרוג הכבד מנשוא {"ויעמד שטן על ישראל" (דברי הימים-א' כ"א, א') – ר"ת "ישוע"} של בחי' "מכירת יוסף". שנאמר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל (גלוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה) ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב', ו'). יייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייחתומים: {כמובן, שמדובר במסמך היפוטטי, היות שהרב לא כתב את המסמך הנ"ל, וגם לא חתם עליו. הסיבה העיקרית לכך שקבל "רגלים קרות" בעניין – הנושא הטעון, בלשון המעטה. ובטוח, שאם הרב היה מקבל עדוד מרבנים אחרים, היה מתרצה להוביל את המהלך הנ"ל. אז כל רב, ואפילו כל יהודי פשוט, שיתן את חתימתו בעניין (ראה "הסכמות" בתחלת הספר) – בודאי שיעזור לשכנע את כבוד מורי ורבי שליט"א, ויהיה בבחי' "נחשון בן עמינדב". אז, הנני חוזר על קריאתי בתחלת הספר (ראה דפים מצולמים באתר):
ה"קבצן בעל העגלה" (= אתון) קורא לכלם "להרתם" אל ה"עגלה", בדרך אל הגאולה השלמה, ותהיה זו הסכמה אמיתית לכל מה שכתוב בספר הזהב וכו'.}
ונצטט עוד, שבסוד שליחת ה"חבוש" (= ישו) - התרת "הרצועה" (= עשו) - בחי' "עבד עברי" (= "עברי עבד" = משיח - הכונה למשיח בן יוסף, או לנציגו, בחי' עשו, ה"חמור") - ל"חפשי חנם" (= שני מליון = מלכות): "(הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו:) הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ער(ו)ם וכסיתו ומבשרך {ומהמבשר שלך} לא תתעלם: (אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד י-ה-ו-ה יאספך)" (ישעיהו נ"ח, ז'-ח') (= 5080) =
שחר 10x – כלומר: אפילו אם מדובר ב"חמור שנאך רבץ" (שמות כ"ג, ה').
239 (– המספר הראשוני האב"ן בסדרת המספרים הראשוניים החל מ-1) + 269 (– המספר הראשוני הח"ן בסדרת המספרים הראשוניים החל מ-1) =
ח x ן + ט x ו x ב = {"מכסף וזהב חן טוב" – אותיות "בטחון" (= חמור לבן במס' סדורי = מליונר במס' סדורי) – סוד רגל ימין שמנהיגה את חוש הדבור (ע"פ ספר יצירה) – בחי' רגלו של מבשר – של נחש.}
"חמור חמור" =
מאה רבו + מאה רבו = {2 המליונים בסוד "האדם האדם הזה". בפסוקים שם ישנם ר"ת וס"ת של "מאה רבו"}
גוש קטיף – שנאמר: "כשחר פרוש על ההרים" (יואל ב', ב'). {הרים = מאה רבוא – מלשון להרים תרומה – בחי' ה"סוס"}
[סוף צטוט]. ונסים בזאת, שמצידי –
"קחו מוסרי ואל כסף ודעת מחרוץ נבחר" (משלי ח', י') במס' סדורי (= 316) =
"מוסרי" =
ישו. תודה על תשומת הלב – אריאל כהן אלורו (= חמור בן חמור) – בחי' "יושב ירושלם". [עד כאן, מכתב ה"גלוי דעת"]
פורסם על ידי "יושב ירושלם" ב- 23:28
תוויות: אריאל כהן אלורו, בית דוד, ברודים, התנתקות, יושב ירושלם, יש"ע, נקודים, עקודים, שאול מתרשיש, שמעון כיפא
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה קישורים לרשומה זו
צור קישור רשומה חדשה יותר רשומה ישנה יותר בית
הצטרף כמנוי ל- תגובות לפרסום (Atom)
ימ"ח שמו
▼ 2008 (15)
◄ נובמבר 2008 (2)
FACING EACH OTHER Full Lenght Movie
Trailer of Ariel Cohen Alloro's movie
◄ אוגוסט 2008 (1)
מכתב לג'ורג' בוש, נשיא ארצות הברית, נ"י
▼ יולי 2008 (10)
מי אנחנו (ארגון ה"עגלה")?
ראיון עם אריאל כהן אלורו אודות ספרו ימ"ח שמו Era...
ראיון כתוב עם אריאל כהן אלורו אודות ספרו:
מכתב אל היהודים המשיחיים:
צלומי הדפים הראשונים בספר:
הסכמות
הקדמה רעיונית
הקדמה כללית
מכתב גילוי דעת + הפרק הראשון בספר
הפרק השני בספר (ללא ההערות)
◄ יוני 2008 (2)
אריאל כהן בראיון עם יהודה צופף
מליון דולר - סוג של אמת במערומיה
פרטים עלי
אריאל כהן אלורו
נגן קלידים. מחבר הספר ימ"ח שמו, שעוסק בברור של הנצרות - החזיר הכשר.
הצג את הפרופיל המלא שלי
תוקן על ידי כ7 ב- 08/04/2010 04:55:54
 |
|
|
