| נשלח ב-9/4/2006 02:37 |
 |
| |
על כעס ועל אכזבה
פעם שמעתי מרצה שמנסה להגדיר "כעס" ב:
מה שאדם חש בשעה שהמציאות לא מסתדרת עם הציפיות שלו.
או במילים אחרות: הפער בין הרצוי למצוי יוצר כעס.
כשחשבתי קצת על ההגדרה הזו גיליתי שהיא יותר מתאימה להגדיר "אכזבה", לא "כעס".
לכן הייתי מעוניינת לחפש הגדרה מדויקת יותר ל"כעס".
יש למישהו רעיון?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2006 08:50 |
|
| |
הכעס הוא פריקת מתחים הקיימים, בכדי לתקוף כאשר המציאות איננה רצויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2006 22:48 |
|
| |
ספר ארחות צדיקים - השער השנים עשר
הַכַּעַס נוֹטֶה מְאֹד אֶל הַגַּאֲוָה, וְאֵין הַכּוֹעֵס נִמְלָט מִן הַגַּאֲוָה, וּכְבָר יָדַעְתָּ רָעוֹת הַגַּאֲוָה. וְרָאוּי לְאָדָם שֶׁיַּרְחִיק
מִן הַכַּעַס, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו יַעֲצֹר אֶת הָרוּחַ וְלֹא יִכְעַס. וְכֵן צָרִיךְ בַּעַל הַכַּעַס לַעֲשׂוֹת מִתְּחִלָּה
כְּשֶׁיַּעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יִכְעַס, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ כְּלָל, אֲפִלּוּ הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יִרְגֹּז וְלֹא יָחוּשׁ. וְזֶה דָּבָר בָּרוּר,
מִי שֶׁהוּא קַפְּדָן הַרְבֵּה, יוֹתֵר נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ כְּלָל, יִשְׁתֹק וְיַעֲצֹר רוּחוֹ לְגַמְרֵי, מִמַּה שֶּׁיִּכְעַס מְעַט, כִּי זֶה
אִי אֶפְשָׁר לְכַעֲסָן לַעֲשׂוֹת, כִּי אִם יִמְשֹׁךְ בְּלִבּוֹ מְעַט מִן הַכַּעַס לְבַסּוֹף יִכְעַס הַרְבֵּה. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲצֹר רוּחוֹ מִן
הַכַּעַס וְרוֹצֶה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בְּנֵי - בֵיתוֹ, וְאִם הוּא פַּרְנָס וְרוֹצֶה לִכְעֹס עַל הַצִּבּוּר שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב, כֵּיצַד
יַעֲשֶׂה? יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו בֵּינוֹ וּבֵין עַצְמוֹ, כְּאָדָם
שֶׁהוּא מְדַמֶּה שֶׁהוּא כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ - וְאֵינוֹ כּוֹעֵס. וּכְשֶׁהוּא מַרְאֶה כַּעְסוֹ עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ, יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא
יַעֲשֶׂה כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹרְחִים עֲנִיִּים, כִּי הֵם סְבוּרִים שֶׁהוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם, לָכֵן יַרְאֶה עַצְמוֹ שָׂמֵחַ בִּפְנֵיהֶם:
צִוּוּ חֲכָמִים לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיִּנְהַג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ בַּדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים אוֹתוֹ, עַד שֶׁיַּעֲקֹר הַכַּעַס
מִלִּבּוֹ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ טוֹבָה. וְדֶרֶךְ צַדִּיקִים - הֵם נֶעֱלָבִים וְלֹא עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים
מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא), "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שבת פח, ב):
אז כעס קשור לגאוה.
אבל:
רמב"ם יד החזקה - הלכות דעות פרק א
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי
הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו
תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס
ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה
כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר
צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב
מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי
שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו
ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית בינוניות ממוצעות נקרא חכם:
אז כעס מבטא חיים או עודף חיים.
או:
ספר מורה נבוכים - חלק א פרק כט
'עצב' - שם משתתף. הוא שם הכאב והחיל, "בעצב תלדי בנים". והוא שם הכעס, "ולא עצבו אביו מימיו"
- ולא הכעיסו; "כי נעצב אל דוד" - כעס בעבורו. והוא שם המרי, "מרו ועצבו את רוח קדשו",
"יעציבוהו בישימון", "אם דרך עוצב בי", "כל היום דברי יעצבו:
כלומר כעס = עצב = מקווץ. כלומר, תפיסת עולם מצומצמת שקולטת רק את עצמו (וכאן אולי הקשר
לגאווה), הוא מאוד מאוד חי, הוא מתרחב אך על חשבון המציאות ולכן היא מתכווצת.
כלומר, אכן יש הפרש בין הרצוי למצוי, הרצוי הוא שמלא כל הארץ כבודי אך המצוי הוא מלא כל הארץ
כבודו.
כך נראה ממבט ראשון.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2006 09:06 |
|
| |
כשאדם מסוגל לכעוס זה מראה שיש לו אני בריא.
שהוא יודע מתי פולשים לו, מתי פוגעים בו, לוקחים לו, נוהגים בו לא נכון, מקפחים אותו, מזלזלים בו.
מאידך, כשאדם מגזים וכועס על כל דבר - זה אומר שהאני שלו כבר לא בריא אלא מוגזם, ואז זו באמת גאווה יתרה או דרך הפוכה כלפי מטה של אני רמוס ולא בריא, שמתבטא בכעס הזה.
אנשים שאינם כועסים לעולם, חביבים ומסבירי פנים תמיד (דגש על תמיד) - יהיו ברוב המקרים חסרי אני בריא, חסרי זהות עצמית, מרירים בתוך עצמם, קורבניים וצדקניים ומסוגלים לפרצי שנאה ואלימות כלפי מישהו חלש מהם, שאף אחד אינו יודע ואינו מאמין מאיפה זה הגיע פתאום.
ולצערי הרב הרבה פעמים זה יופנה נגד הילדים שלהם.
ואם הם חביבים גם כלפי הילדים שלהם, אז דיכוי האני שלהם יתבטא באלימות כלפי עצמם - היינו - ימשכו מחלה קשה.
טוב לכעוס.
כשצריך.
וטוב גם לדעת איך לכעוס.
לשים גבול ומידה לכעס, לבטא אותו במילים קצרות וחריפות - מאפשר גם לצאת ממנו בזריזות.
אבל בשום פנים לא לדכא כעס כדבר אסור, או חטא גאווה, או כל חטא אחר.
ובמיוחד לא אצל ילדים. כשילד כועס על משהו, כשהוא כועס או רוטן בשעה שהוא עושה משהו שציווינו עליו - אבל עושה -
נהדר. תנו לו. מותר לו להרגיש מה שהוא מרגיש.
הוא חייב לעשות מה שהוא חייב. אבל הוא לא חייב להרגיש את מה שאנחנו רוצים. מותר לו לעשות בפנים חמוצות, או בטענות, כל עוד הוא עושה.
וזה מתחיל מגיל שנתיים. תנו להם לכעוס, תנו להם לגלות שיש להם אני.
רק תראו איזה אנשים נפלאים יצא מהם בסוף.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2006 12:26 |
|
| |
ספר ויקרא מדבר על כל מיני קרבנות שאנחנו מקריבים לה'.
אחד הקרבנות הוא שור.
בעבודת האדם מדובר על כעס.
כעס הוא התפרצות של הנפש בחזקה אל [ועל..] העולם.
קרבן הוא מלשון התקרבות אל ה'.
כעת, האנרגיה הזו היורדת אל העולם בשעת הכעס היא שור זועם שניתן להקריבו לה'.
אנו עושים זאת על ידי כך שאנו פשוט מרוממים את האנרגיה ונותנים לה כלים עדינים יותר מאשר
הכלים הטבעיים שלה.
כגון, מי שרוצה להרביץ - שימצא את הדרך לומר את דבריו ולהביע את עצמו בדיבור ולא במכות.
זה קורבן.
וזה נכון גם כשמישהו מעצבן אותך בפורום.
לקחת את האנרגיה ולמצוא לה אופן מעודן יותר של ביטוי - זה קרבן של פר
שמוצא את ההזדמנות שלו דווקא כשאנו עצבנים.
|
|
|
|
|
|
