משה, פרעה, בארס ואני

אני חושב שעכשיו תורך

הקטע המוזיקלי TING 1   יפה מאד, מזכיר לי מוזיקה יפנית אבל עם תוספת נקישות במבוק אפריקאי..

תודה...שמח שמצא חן בעינייך.


שאלת הרצון החופשי והבחירה החופשית (וסוגיית החופש בכלל) היא שאלה מסובכת.
מה זה חופש? ואיך בכלל יכול להתקיים חופש בעולם שבנוי על עקרונות מוכתבים מסויימים (עולם החומר וגם עולם הרוח)?
האם משמעו של החופש הוא לעשות מה שרוצים?
אז התשובה היא כן ולא.
אי אפשר לעשות כל דבר שרוצים
אבל
אפשר לעשות את מה שעושים מתוך רצון ומתוך בחירה.
לשם כך דרוש שיהיה לאדם רצון...
אבל למען האמת ע"פ רוב אין לאדם (לנו) באמת רצון, אלא...רוב הדברים שהוא עושה או שקורים לו בחיים קורים מעצמם במעין מערכת של תגובה אוטומאטית לכוחות הפעולים בתוכו ומחוצה לו...בערך כמו שהגשם יורד כשהטמפרטורה יורדת ויש עננים בשמיים. כל הדעות שלו והפעולות שלו הן תגובות די צפויות שמוכתבות לו ע"י התנאים...והבחירה לו מה לעשות או במה להאמין היא אשליה.

עכשיו...העולם נברא ככה במכוון.
למה?
אפשר לומר שהעולם שלנו הוא מעין מעבדה או מפעל לייצור בריות עצמאיות, בריות אינדיוידואליות בעלות רצון עצמאי ובחירה חופשית....נאמר שזו מטרת העולם.
בני האדם נולדים לעולם כשהם חסרי אינדיוידואליות והתגבשות ורצון עצמאיים, פועלים בתגובה לצרכים שעולים בהם. אבל במובן מסויים הם משועבדים לצרכים האלו.
ברגע שאדם מגלה שבעצם הוא נמצא בעבדות...עשוי להתעורר בו רצון להשתחרר ממנה
אז ...אז נכנס משה לתמונה ומסע יציאת מצריים מתחיל.
כל התהליך של ההכרה בעבדות והמאבק להשתחרר ממנה והדרך עצמה נועדים כדי לפתח  ולגבש באדם עצמאות.
למה בורא העולם רוצה לברוא בריות בעלות עצמאות ורצון חופשי זו שאלה שאין לי תשובה עליה...אבל בורא עולם מתכוון לזה במלוא הרצינות ובמלוא המשמעות....הוא רוצה שלברואים שלו יהיה רצון עצמאי לגמרי.
אז הוא ברא בשבילם גם את מצריים...הוא נותן כוח גם למשה וגם לפרעה....וזה התפקיד של האדם לתת את עצמו לזה או לזה.

באיזה שהוא שלב הבן אדם מגלה שהוא משועבד לצרכים שלו...

אחר כך הוא רוצה לצאת מזה...

ואז מתחיל המסע..

ואז מה? הוא מפסיק להיות משועבד לצרכים שלו?

זה לא קורה ביום אחד אבל...כן.
הוא מפסיק להיות משועבד להם.
וזה לא אומר שהצרכים שלו נעלמים או חדלים להתקיים...בכלל לא,
רק שהוא כבר לא משועבד להם.

אבל מה המשמעות האמיתית של השעבוד ל"צרכים"?
 ומה המשמעות של החופש מהשעבוד להם?
תוקן על ידי - בארס - 02/05/2006 12:31:11

נו?

נו...נו..

העניין קשור בזכירה ובתודעה.
זכירה של "עצמו"...ושל המקור שלו....תודעה לעצמו ותודעה למקור שלו ומתוקף כך קשר ישיר איתם.

כדי להבין למה אני מתכוון צריך לחקור מה קורה לנו ברגע שאנחנו נסחפים עם הצרכים והדחפים שלנו...
מה בדיוק המצב שלנו כשאנחנו שבויים בתוך מחשבה מרתקת או בתוך רגש סוער?....מה המצב שלנו כשאנחנו פתאום רואים עוגת קצפת ודובדבנים?

ברגע כזה...למעשה אנחנו מאבדים כל "זיכרון" של עצמנו.
מאבדים את צלמנו....שוכחים מאין באנו ולאן אנו הולכים.
זו העבדות והעבדות משמעה בתכלס שאלוהים הופך לעוגת קצפת.

החופש מהשעבוד ל"צרכים" ולדחפים שלנו הוא לא ללכת לאיבוד....לא לאבד את הצלם, ואז... אם אנחנו גם זוכרים את עצמנו וגם זוכים לטעום מהעוגה...אז בעצם כל העולם והבורא שלו טועמים מהעוגה בו זמנית.

אולי [ובהמשך לדבריך הנפלאים] אפשר לומר קצת אחרת?

אולי השכחה [את עצמנו תוך כדי היסחפות] נובעת מצרכים שהם צרכים מסוג מסויים..

רצוני לומר שיש לאדם צרכים אמיתיים

וגם דמיונות.  הדמיונות הם צרכים שנראים לאדם כצרכיו אבל הם לא באמת צרכיו.

ולכן כשהוא נמשך אחרי הצרכים שהם לא צרכיו האמיתיים, אזי נאבד הקשר לעצמו [כי באמת הוא עצמו לא קשור לצרכים אלו אלא רק שזה היה דמיון התחלתי שהוציא אותו מעצמו]

אבל, כשהוא מממש את צרכיו האמיתיים, אזי אין הוא מנותק מעצמו בזמן המימוש.

ואז נקודת המוצא מהעבדות אל צרכיו הלא אמיתיים משיקה למודעות של צרכיו האמיתיים ולניפוי הצרכים הדמיוניים?  

לא הייתי מגדיר את זה ככה....כי תיכף נרצה לערוך רשימה ולהגדיר מהם צרכים אמיתיים ומה הם לא ("עוגת קצפת כן עוגת שוקולד לא").
אבל כדי להעמיק את התמונה בנושא יש צורך להבין ...מהו צורך?

צורך...הוא עניין תכליתי והוא תמיד עומד ביחס למטרה ספציפית.
מה זה אומר?...זה אומר שאם מישהו רוצה לבנות בית הוא צריך לשים לבנים אחת על השניה בצורה שתיצור מבנה שאפשר להכנס אליו. היינו צורך הוא תמיד ביחס למטרה.
כך שלענייננו אנחנו צריכים להבין שהצרכים של הגוף שלנו הם להתקיים ולשם כך אנחנו צריכים להזין אותו...אם אנחנו רוצים לחשב משהו אז צריך להשתמש במחשבה וכיו'ב..
עכשיו, זה קל יחסית להבין את הצרכים של הגוף הביולוגי שלנו אבל מהו הצורך הרוחני?
מה משרתת עבודת השם? מה משרתת הזכירה העצמית?....למה יש בה צורך?

אני הייתי אומר שהעבדות, קרי השיכחה העצמית...משרתת את המוות...את הכיליון....כל מה ש"צועד" בכיוון של ההתמסרות וההעלמות בצרכים ה"בהמיים" הוא למעשה שימוש לריק בכוחות הבריאה...זה בעצם כמו לשים גז בניוטראל ולשרוף מיכל דלק שלם בלי לזוז מטר מהמקום.
הזיכרון העצמי והקשר לבורא בעצם משרתים את החיים...ברגע שאדם 'מודע' בזמן שהוא מתקיים הרי אנרגיית הבריאה משמשת לבניינו הרוחני.

אי לכך הייתי אומר שאם לאדם יש רצון למה שקראתי לו 'בניינו הרוחני' (של עצמו) אזי הצורך האמיתי היחיד שלו הוא זכירת עצמו ושמירה על קשר עם מקור החיים....מה שמשה קרא לו: "שריתי עם עצמי".
במצב הזה של "זכירה עצמית"....כל שאר הצרכים הקיומיים מקבלים טעם חדש ויחס חדש....אין כבר צורך להבדיל מהו צורך אמיתי ומה הוא צורך לא אמיתי....כל דבר תופס את מקומו ומידתו הראויים.

לנושא ה'דמיון' יש כמובן משקל גבוה בכל התהליכים שאנחנו מדברים עליהם כאן...כי למעשה אדם גם יכול לדמיין לעצמו שהוא נמצא בזכירה של עצמו או אפילו שהוא מאמץ לעצמו מערכת חוקים מסויימת שאמורה להיות נאמנה לצרכים האמיתיים שלו בזמן שהוא חולם בהקיץ....אבל זה נושא שלם ונכבד בפני עצמו
:)
תוקן על ידי - בארס - 02/05/2006 13:25:34

טוב, אז אתה תולה את הכל בזכירה עצמית. אוקי.

1) מה היא בדיוק זכירה זו? כיצד נזכרים?
2) כיצד שומרים על זכירה זו ומדוע בכלל שוכחים ?

1). זו שאלת השאלות.
להבנתי...זה הנושא למחקר של כל שואף רוחני, של כל מחפש ומבקש אמת באשר הוא.
כאשר כל הדרכים הרוחניות והדתות (האמיתיות...אלו שפונות בכיוון מקור כל הדברים) פיתחו אמצעים, טכניקות ועזרים שונים בכדי לעזור לאדם לזכור את עצמו....אם לדבר על היהדות אז לגישתי...כל הכללים שמבקשים מהאדם לברך לפני שהוא טועם דבר מאכל ולפני שהוא עושה כל דבר בעצם, מטרתם (אחת מהעיקריות לפחות) היא לעורר אותו ולעצור אותו מהסחפות אוטומאטית אחר דחפיו הבסיסיים ולאפשר לו רגע של זכירה...וכן הלאה.
העניין הוא שגם הכללים הדתיים יכולים להפוך עד מהרה למערכת התניות אוטומאטית בעצמם....ואם האדם לא באמת חוקר את משמעות הזכירה העצמית שלו והזיהוי שלה....אם הוא לא לומד להכיר את "טעם עצמו" אז הערך של הפעולות האלו הוא נמוך יחסית.
אני יודע שלא עזרתי בלהסביר מהי הזכירה העצמית אבל לדאבוני (וגם לשמחתי) לא ממש ניתן להסביר אותה...יש הכרח להכיר אותה באופן עצמאי....אז אני רק אחזור שאם אדם חוקר את מצב ההכרה שלו כשהו נסחף בלי להיות מודע אחר דחפיו הבסיסיים וחוקר את המצבים שבהם הוא פחות נסחף ויותר מודע לעצמו אז הוא יכול לקבל תמונה די טובה על העניין הזה של תודעה עצמית וזכירה עצמית אל מול "שינה" ושיעבוד.

2). מדוע בכלל שוכחים?...שוכחים כי בתכלס מדובר כאן על מאבק של כוחות.
כוח אחד פועל על האדם בכיוון של היסחפות....וכוח אחד בכיוון של זכירה.
האדם בשלבי חייו הראשונים אינו מגובש דיו בכדי לעמוד בפני שני הכוחות האלו והם פועלים עליו לסירוגין...אי אפשר לברוח מיזה...עד שיגיע אדם לכדי התגבשות מלאה הוא נידון "ליפול" חזור ושוב אל השיכחה.
כאשר ההיסחפות והפעולה עם הכוח הראשון (של השיכחה) אינה דורשת מהאדם שום מאמץ אישי...היא מתנהלת מעצמה....זה הזרם הטבעי של כל הדברים אל עבר הכיליון, ואילו הפניה בכיוון הכוח השני לא דורשת מהאדם פעולה מיוחדת מלבד נתינת עצמו מרצון וקבלה של פעולת הכוח השני עליו...כמו שכבר ציינתי מקודם...הפניה בכיוון זה תלויה בבחירתו החופשית של האדם....וכך התהליך של המאבק בעבדות ויציאת מצריים מגבשים באדם את האינדיוידואליות שהבורא מעוניין שתתפתח בו.