סיפורה של אוטובוס

היום עמדתי ליד תחנת אוטובוס בשכונה חרדית. היה תור ארוך מאד, אני משער בערך כמאה איש. הגיע אוטובוס ארוך, כזה שיש לו תוספת מאחורה, ואנשים החלו לעלות. אנשים נכנסו נדחפו ונכנסו שוב, עד שכבר לא היה מקום. הנהג סגר את הדלתות בעוד שכמה אנשים עדיין בחוץ. בחלוף האוטובוס על פני, שמתי לב שבעוד שהצד הקדמי של האוטובוס דחוס מאד, בצד האחורי יש מקום ברווח. האנשים שבאמצע האוטובוס לא נכנסו עד הסוף למרות שזה דבר קל לעשות. בגלל שאנשים אלו לא נכנסו לסוף האוטובוס אז היו כמה אנשים שהיו צריכים לחכות עוד הרבה זמן. (אני בכלל חיכיתי לאוטובוס אחר.)

שאלתי היא, למה אנשים אלו לא נכנסו לבסוף. אני רואה פה שלש אפשרויות, ואפרטם מן הקל אל הכבד.

1. חוסר מודעות (היו מתעמקים בסוגיא קשה ולא שמו לב בכלל שאפשר ליכנס עוד).

2. חוסר התחשבות (ידעו שאפשר ליכנס עוד, אבל לא חשבו שאולי יש אנשים בחוץ).

3. חוסר איכפתיות (ידעו שיש אנשים בחוץ אבל לא היה איכפת להם).

האם ישנו דרך אחרת להבין תופעה זו? האם דברים אלו קורים בכל ציבור, חילוני כחרדי כדתי, או שזה מהדברים שמאפיינים את הציבור החרדי? אם אחד נמצא בתוך אוטובוס כזה, האם יש לו להעיר לאנשים ליכנס פנימה בכדי לפנות מקום לאלו שעומדים בחוץ?

תנוח דעתיה דמר, שמא היה זה מאוטומובילי 'מהדרין', ולאו כל כמיניה דגברא למיעל ברשותא דנשייא, שהוא בזיבולא בתרייתא דאוטובוסא.

מ"מ, סיפורא סיפורא הוא.

אני לא בטוח למה, אבל כשקראתי את הדברים עלה בדעתי שהנושא קשור מאוד לחינוך שלנו,

אני חושב שדברים מעין אלו כגון לכלוך, דחיסות, ריח רע פחות מפריעים לחרדים נראה לי שאפשר להציג בערך 7,8 נקודות וכיוונים למחשבה, אך ארצה להתמקד באחד שבעיני הוא חשוב ומעניין ואולי אף אפשר לפתוח עליו אשכול שלם.
אני מתנצל מראש, אבל מפאת השעה אקצר בדברים ואני מקווה שהמבין יבין לעומק כוונתי ולא יתפס לדברים שלא כיוונתי אליהם, ויטעה בגלל קיצור הדברים

אני מדבר על החינוך לשמירת הלכה כחינוך בלעדי,
הרגשה חזקה מאוד שלי היא שבעולם החרדי כמעט ולא קיים ערך אחר חוץ משמירת סעיפי השולחן ערוך אני מאמין ומכיר במקצת את העובדה שכמעט ולא מתעסקים עם פיתוח הרגש הטבעי של המוסר ודרך הארץ, מצד אחד הדבר נראה מצויין, הרי ההלכה היא רצון ה' ומה שלא רצון ה' אין צורך להתעסק בו. ומה שכלול במוסר ממילא יהיה בהלכה ומה שלא - לא צריך אותו.

אלא שלענ"ד החינוך ההלכתי הוא חינוך ללא רוח, הוא חינוך לפורמליות, הוא חינוך ליציאה ידי חובה ואפילו אם מדובר על גלאט, עדיין מדובר על יציאה ידי חובה ולא על רוח. החינוך ההלכתי החרדי הוא יותר שהתפילין יתחילו בדיוק במקום שורשי השיער ובאמצע מאשר שתתחשב בזולת.

בהגדרה יותר מדוייקת, החינוך הוא שלא תפריע לזולת מכיון שזהו אחד מן הסעיפים ולא שתפתח בעצמך את ההרגשה שהפגיעה בזולת היא דבר רע, מביש, שגוי.

החינוך הוא יותר, הזהירות של המסל"ש ולא החסידות שלו.

הדבר הזה מוביל לכך שאנו עושים רק מה שאמרו לנו, כמו גבר שמבקשים ממנו לשטוף כלים, אז הוא לא שוטף גם את הכיור, הוא מנקה רק מה שאמרו לו ולא נסחף ברוח הדברים ומנקה כבר את הכל.
ממילא, לכלוך, ריח רע וכו, מכיון שהדברים לא כתובים במפורש בהלכה תמצא כמעט בכל בתי המדרש(אולי חוץ משל האמריקאים) ריח נוראי של זיעה.

טוב, אני עייף נמשיך ביום אחר... מקווה שהובנתי

לילה טוב

עוד אפשרות

4. סוג של אגואיזם.   בבחינת אני כבר בפנים, יש לי שתי אפשרויות האחת להדחק פנימה כדי לאפשר לעוד אנשים להכנס, השניה לא להדחק ולנסוע בנוחות יחסית.

ובנימה פייסנית יותר, הדחקות בסוף האוטובוס זה מעשה חסד ממעלה גבוהה יחסית, העושה את החסד אינו יודע במי הוא עושה את החסד וזה שזכה לעלות בזכות ההדחקות לא יודע בזכות מי הוא עלה.

לא כולנו נמצאים ברמה כזו של חסד.

ואולי מעשה שהיה כך היה. מה הופך היתקלות במקרה בודד לתופעה שניתן ללמוד ממנו על האופי האנושי, הישראלי או החרדי?

מציץ אתה שואל אם יתכן שזה מקרי פרטי, יחידאי, יוצא דופן? אם כן, אני נוטה לחשוב שאינך נוסע באוטובוסים... שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

יכול להיות שזה נובע מטעמי צניעות ובושה שישראל זכו ביתרונות אלו.

במרכז האוטובוס נעמד לו אדם זקן שכבר אין לו כח לעבור לסוף, או בחורה צעירה שמבחינה שיש מקום לעבור לידה.
זה שבא מאחוריהם מתבייש להדחף או מחשש נגיעה ונעמד במקומו במבוכה, לחזור קדימה כבר אינו יכול, ההמון דוחק וכך נתקע במקומו עד התחנה הבאה שהעמדות משתנות.

יש להבחין שאת הפקק הזה בתוך האוטובוס הצר גורם אדם אחד בלבד!
ולא "כל נוסעי האוטובוס" כפי שמצתייר מדבריכם.
סביר להניח שגם אם הניתוח שלכם צודק ואני טועה בכל זאת מדובר תמיד על אחד או שניים מבין עשרות שנעמדים, והשאר פשוט מתביישים להדחף.

משה שטרן ברוך הבא אל הפורום. נראה לי שעמדת על נקודה חשובה מאד. ואבאר מה למדתי מדבריך. מבנה האוטובוס השכיח הוא מעבר בין שני ספסלים דו מושביים, אחר כך מקום מרווח יותר, ולבסוף עוד מעבר בין ספסלים, מהדלת האמצעית ועד הסוף. באמצע האוטובוס יש יותר מקום. בסוף אין הרבה מקום, וקשה לעבור בין אנשים. כיון שהתופעה שתוארה בידי צ'וטנג קיימת גם באוטובוסים בהם נוסעים אלו שאינם נזהרים מלעבור ליד אשה באוטובוס, מסתבר שהטעם שלה שונה. אך הרעיון הכללי נראה לי נכון. אנשים עוברים את האמצע, ונעמדים קצת אחריו, בדרך אל סוף האוטובוס. עכשו - 1. הם עצמם אינם מתקדמים הלאה, כי אינם רוצים למקם עצמם לגמרי בסוף. צאו וראו שיש מקרים שבהם נותרים מושבים ריקים בסוף הסופי. ויתכן שדי להם במה שהתקדמו "קצת". 2. אלו שיכולים לעבור אותם, אינם רוצים לעשות זאת, מכמה סיבות. ראשית, נראה להם במבט שטחי שהמעבר חסום. שנית, גם הם אינם רוצים "להיתקע" בסוף ולטרוח להגיע לתחנה שלהם. ויש לציין שזה חשש אמיתי באוטובוסים מלאים עד אין קץ. צריך לטרוח ולהידחק בין אנשים, שאינם מקבלים זאת באהבה ובסבלנות יתרות. אולי הארכתי בתיאור תופעה שכיחה, ומי יודע אם הפעם קלענו אל ההסבר הנכון, אך סבורני שיש כאן תופעה מעניינת והתקדמנו לעבר הסבר של מה שמתרחש בפסיכולוגיה האנושית במצבים אלו. האם בעולם אידיאלי, בו אנשים היו ערים יותר לצרכי הזולת, והיו מוכנים להתאמץ קצת יותר למען ה, האם אלו שיורדים אחרונה היו מתאמצים לעבור אחורה? (בהנחה שבעולם אידיאלי כזה עדיין יש כאלו שנוסעים באוטובוס,). שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מותר רגע להוריד אתכם מן האולימפוס?
לפחות מחצית מן האנשים מתעכבים קרוב לנהג ולדלת-   בשביל למצוא את הארנק / לחפש את ה"חופשי חודשי" /  להכניס את העודף( מחק והוסף כמתבקש). והא לכם פקק באוטובוס בקלי קלות.