שחלק מחכמתו ליראיו/בשר ודם

מאיר, השאלה היא בהיקף החומר הנצרך. כמות המלל התורני שנכתב מאז ועד היום הוא בלתי ניתן להשתלטות לאדם אחד (אולי חוץ מהרב עובדיה ודומיו), אבל גם אין צורך אמיתי לקרוא כל ספר של אחרון כזה או אחר. מספיק שהרב יוכל לענות על כל שאלה הלכתית שישאלו אותו (בכל נושא שהוא) בצורה אמיתית ונכונה על פי ההלכה. קריטריון דומה ניתן להחיל גם על אנשי מדע - והאם אתה מכיר אנשי מדע שיכולים להשיב על שאלה מכל תחום שהוא במדע?

ר' מיכי

בהשקפה ראשונה, כך נראה לי.

בניגוד לברכות על אוכל שעניינה הוא הנאת שימוש (חומי ולכן מרבים בה), ברכה על הרואה חכמים משתייכת לברכות שיסודן - התפעלות - כעין הרואה את הים וכדו', לפיכך אלו נקבעו בגדר של שלושים יום / שנה וכדו', אמנם דומה שהסיבה להתמעוטן, הוא שינוי הנסיבות.
אם לא נהיה פומליסטים נבין שהיום המצב בו הציבור (ולאו דווקא הפרט) מגיע לים רבות / לחילופין הים נגיש לו ונקל לו להגיע כרצונו לים, יוצרת מצב בו ליבו גס בדבר -
דומני שהוא הדין לגבי הרואה חכמים - חז"ל לא העלו בדעתם שכל בוקר תלמיד יברך על רבו, כעין ברכת התורה. הואיל והיום המושג חכמים וחכמה מצוי - אנויברסיטה / ספרים / אוטסדרדות המידע - אין אדם הרואה חכם, עי רוב מתפעל מהתקבצות חוכמה באדם אחד.
מכאן נראה לענ"ד שהגיע הגדר של הרב טל שניסה להעלות את הרף.
(פרעתוני - הערה כללית: שמביאים הלכות נא לציין טעם - אין הסמכות מספקת לבדה)
לפיכך,
אם נישאר על העיקרון ולא נחדש גדרים יש לומר כך:

אם אכן ראית החכם היא נחשבת כ'פנומן' בעיני המתבונן ומסתבר שלאו דווקא בעיניו אל האדם אכן היה נראה כפנומן בעיני הציבור (לא  ציבור כחתני פרס נובל) המתבונן - שיברך /

והוא הדין חכמי תורה - לענ"ד דווקא כאן יותר קשה לברך כיום הואיל ואכן הלב גס בדבר ועוד יש לשים לב שלעתים חכם נחשב 'גדול' לאו דווקא מתוך גדלות תורתו אלא מנסיבות פוליטיות.
אך גם בזה אם נפגש בחכם גדול בתורה מישראל פשוט שיכול לברך.

לגבי שאלת חוכמה על חכם מישראל - אבדוק.

הנושא המעניין הזה צריך להידון במסגרת של התערערותן של ברכות הראיה (ככאלה) בכלל. אם נביט בברכות המובאות בפרק תשיעי של מסכת ברכות (במשנה, בתוספתא ובתלמודים), נראה שרבות מהן כבר לא מתפקדות כברכות ראיה במובן המלא של המילה. דוגמה אופיינית לכך היא ברכות השחר, שבמקורן היו ברכות על דבר פעולה (ורס"ג כינה אותן על כן "ברכות הפעולות), ואילו מאז ימי הגאונים, הן נכנסו לסידור ונאמרות ברצף בריחוק מן הפעולה ובלי קישור אליה.

שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן עד בדבר שאלתך אם יש לאדם לכבד למי שלמדו חכמת העולם, ואי יש לברך ברכת שנתן מחכמתו לב"ו על אדם מישראל שהחכים בחכמת אוה"ע ואינו חכם בתורה. ודייק מלשון המחבר א"ח סי' רכ"ד ס"ו שכתב הרואה חכמי ישראל אומר בא"י אמ"ה שחלק מחכמתו ליראיו, ודייק דלכאורה משמע דלאו דוקא חכם שגדול בתורה, אלא אפי' חכם בחכמת העולם, אלא שהביא מהעה"ש סי' רכ"ד ס"ו שכתב הרואה חכם מחכמי ישראל שגדול בתורה מברך בא"י וכו', וכ"כ בקצש"ע סי' ס"ט הרואה חכם גדול בתורה מישראל מברך בא"י, והרואה חכם גדול בחכמת העולם מא"ה מברך וכו', והח"א כלל כ"ג ס"ח משמע מדבריו שכתב הרואה חכם גדול בחכמות העולם מברך בא"י וכו', ומדלא כתב הרואה חכם עכו"ם בחכמת העולם כמ"ש המחבר משמע דס"ל אפי' חכם מישראל שגדול בחכמת העולם. .... ואומר אני אדרבה הרי הוא רשע שעבר על שלא למד תורה וגם אינו לומד תורה ואינו יודע תורה שחייב ללמוד תורה כדכתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך וגו' וכתיב והגית בו יומם ולילה, והוא לא למד ולא יודע ועובר בשאט נפש שחייב ללמוד תורה כל ימי חייו, עיין ש"ע יו"ד סי' רמ"ו הנ"ל ומצוה לקללו ולא לברכו.

בן איש,
תודה.
באשר לקללות, על כן נקרא שמו ר' מנשה 'הקטן'. אינני יודע אם על תורה כמו שלו הייתי מברך 'ליראיו' (על אף בקיאותו וחכמתו הרבה בתורה).
אגב, האם לשיטתו יש ללמוד מהפוסקים שמורים לברך על חכם כזה שלדעתם יש ערך בחכמתו? שמא תיתכן מחלוקת בזה לדעתו? בא לקלל ונמצא מברך.
מיכי