יום ירושלים

אפילו הירדנים, כאשר החזיקו ככובש את ירושלים, לא עשו אותה בירתם, ושום מנהיג ערבי לא ביקר בה. בימי השלטון הירדני חוללו המקומות הקדושים ליהודים ונמנעה מהם הגישה אליהם. ירושלים מוזכרת במקרא 667 פעם ובקוראן המקודש למוסלמים, אף לא פעם אחת. לעומת זאת מוזכרת בקוראן מכה, העיר הקדושה למוסלמים, מאות פעמים וכך גם העיר מדינה.כאשר שלטו כאן הרומאים כונתה ירושלים יודיאה. גם השם אל קודס, כינויה של ירושלים בפי המוסלמים בא מהמילים העבריות – עיר הקודש, כפי שמכונה ירושלים במקרא 37 פעם.

כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, שני המבנים המקודשים למוסלמים על הר הבית מזה כ-1400 שנה נבנו בפאר ובהדר כדי להנציח את ניצחון האסלאם על הדתות הקיימות ולהתחרות במראה החיצוני של הכנסיות הנוצריות המפוארות. הפרופ' מנשה הראל ציין פעם כי אל אקצא וכיפת הסלע הוקמו בין היתר כתוצאה ממלחמות פנימיות בין מוסלמים, מבלי לתלות שום קדושה בירושלים. בכיפת הסלע, ציין הפרופ' הראל, פרוסים 240 מטר של פסוקים מהקוראן, אך אף לא אחד מהם מזכיר את ירושלים, ואין זה מקרה. מכה שבמדבריות ערב היא העיר הקדושה למוסלמים ואין לה קשר לירושלים.

ומדוע כל זה רלוונטי היום? והרי המציאות, כבר השתנתה?

ובכן, הסכסוך על ירושלים אינו נסוב על שאלות חומריות או פוליטיות בלבד. אין מדובר רק ב'שלילת זכויות', ב'כיבוש' או ב'קיפוח'. אלא בעימות דתי-רוחני. מי שניזון מהשקפת עולם חילונית יתקשה מאד להבין, כיצד זה מייחסים המוסלמים משמעות רוחנית ודתית לריבונות על ירושלים. אבל תפיסת היסוד של המוסלמים את ירושלים, היא גם תפיסת היסוד שלהם את מדינת ישראל. בתורתו של הנביא מוחמד הפכו היהודים סמל לעם המקולל על ידי האלוקים, משום שסילפו את תורתו. היהודים אמנם נסבלו בעולם המוסלמי, אך הם נסבלו כעם נחות, ללא זכויות של מעמד מדיני, או של השתתפות בחיים מדיניים, ועל רקע זה היה העימות בין העולם הערבי – מוסלמי לבין המדינה היהודית, כמעט בלתי נמנע.

המזרחן פרופ' משה שרון קבע בעבר, כי "בעיני האסלאם, הקמתה של מדינת ישראל הפרה את כל הכללים בנוגע לשטח איסלאמי, למקומות קדושים איסלאמיים, ולמעמדם המשפטי של היהודים לפי האסלאם. מדינת ישראל הוקמה על שטח השייך ל"דאר אלאיסלאם', שבו מצויים מקומות קדושים איסלאמיים... היהודים אינם נחותים כפי שנגזר עליהם להיות, והחמור מכל הם שולטים במוסלמים ומצב זה אינו נסבל כלל ועיקר".

בעשרות פאתוות שפרסמו אנשי דת מוסלמים מאז 1967 הוגדרו היהודים כאויבי המאמינים וכמי שמטמאים את איסלמיותה של ירושלים", ומכאן כבר הייתה הדרך קצרה להמצאת בדיות היסטוריות, ושכתוב ההיסטוריה, במטרה לשכנע את העולם הערבי והמוסלמי כי ירושלים, הינה שלהם מדור ודור, וכי אנו, היהודים, איננו אלא אורחים ופולשים כאן.

העובדות הידועות פשוטות להפליא: בקוראן אין ירושלים נזכרת כלל אלא ברמז פרשני, בפסוק הראשון של סורה י"ז. הפרשנות המוסלמית העתיקה זיהתה את אלאקצא (הקיצון, המרוחק ביותר), שממנו עלה מוחמד כביכול השמימה, לא בהר הבית שבירושלים, אלא במקדש שמימי, שהרי בימיו של מוחמד לא היה כלל מסגד על הר הבית. ירושלים לא הייתה חלק מעולמם של מוחמד והמוסלמים הקדומים. הכול התרכז בחצי האי ערב. עד לשנת 622 היו תושבי מדינה עובדי האלילים פונים בתפילות לכעבה שבמכה, והיהודים היו פונים צפונה לכיוון ירושלים. למשך תקופה קצרה של 16 חודש הורה מוחמד למאמיניו לפנות בתפילתם לעיר ירושלים. בדרך זאת קיווה מוחמד לשכנע שבטים יהודיים בעיר להתאסלם. כאשר נוכח בכישלונו, נקבעה הקיבלה (כיוון התפילה) אל הכעבה שבמכה, אך כינויה של ירושלים במסורת המוסלמית נותר 'הקיבלה הראשונה'.

דווקא קדושתה של ירושלים ליהדות, היא שהצמיחה כנראה את המסורת המוסלמית שהר הבית היה מקום עלייתו של מוחמד לרקיע השביעי. הקוראן עצמו מספר רק כי באחד הלילות עלה מוחמד לשמים על גבי סוס פלאי בעל כנפיים, זנב טווס ופני אישה, שכינויו בורק. על פי האגדה, הוא נלקח תחילה למקום המכונה בקוראן 'המסגד הקיצון'– אל מסג'ד אל אקצא. ירושלים, כאמור, אינה מוזכרת כלל בסיפור הזה, מה גם שלא היה בה כל מסגד באותה עת. לא מסעו הפלאי של מוחמד על גבי בורק האציל קדושה על הר הבית וירושלים בעיני המוסלמים. ההפך הוא הנכון, דווקא קדושתם של ירושלים והר הבית ליהודים, 2000 שנה לפני מוחמד, היא שהביאה את המוסלמים לראות בו את המקום שממנו עלה מוחמד לשמים. על כל פנים, על אגדה זו נשענת תביעת המוסלמים לבלעדיות הן על הר הבית והן על ירושלים, וכך גם נעשו כיפת הסלע ומסגד אל אקצא למקום השלישי בחשיבותו לאסלאם (אחרי מכה ומדינה). בפועל כאמור, פרט למסורת המוסלמית, אין בידינו כל עדות לכך שמוחמד הציב אי פעם את כף רגלו בירושלים.

בניגוד לזיקה היהודית הרציפה לירושלים, הרי שהעיר כמעט ולא מילאה בעבר תפקיד בחיים המדיניים והתרבותיים של הערבים. דמשק, בגדאד קהיר – כן. ירושלים – לא. רמלה למשל, העיר היחידה בארץ שנוסדה על ידי מוסלמים (בכיבוש הערבי הראשון) הייתה לבירת מחוז, אך לא ירושלים. גם תחת השלטון המוסלמי, היה בירושלים במשך תקופות ארוכות רוב נוצרי, ולאורך השנים היא לא הפכה בירה לאף אומה, מלבד ליהודים. רק כאשר נפלה ירושלים בידי שליטים לא מוסלמים, בין אם היו אלה הנוצרים הצלבנים בתחילת האלף הקודם, או היהודים בסוף האלף הקודם, הקפיצו המוסלמים בבת אחת את ירושלים ממעמד של סמל דתי, משני בחשיבותו, למעמד של סמל לאומי דתי מן הדרגה הראשונה. ראשי המוסלמים ניצלו את שלטון הצלבנים בעיר להאדרת מעמדה של ירושלים בעיני העולם המוסלמי, כפי שעשו זאת, גם כאשר שב עם ישראל לירושלים. ירושלים שמעמדה בימי ירדן עורער על ידי בית המלוכה הירדני, קפצה לפתע שוב במעלות הקדושה והחשיבות הפוליטית. שירי געגועים וכיסופים לירושלים המוסלמית התפרסמו בעולם הערבי, וכמעט כל שליט ערבי המכבד את עצמו הקים ועדות מיוחדות לעניין ירושלים והר הבית.

מי מבין המוסלמים, אשר ניסה לתהות לפשר השינוי במעמדה של העיר, כמעט ונסקל באבנים. בספרו 'מיתוסים פוליטיים ערביים', גולל המזרחן פרופ' עמנואל סיוון את סיפורו של צאדק ג'לאל אלעזם, הוגה סורי צעיר, שחיבורו "ביקורת עצמית לאחר התבוסה", ביקש להתחקות אחר הסיבות למהלומה שספגו מדינות ערבי מידי ישראל. אלעזם הסעיר את העולם המוסלמי, כאשר טען, כי אבי אבות התבוסה הוא השפעתה העמוקה של הדת על הנפש הערבית, ובין שאר הראיות לתפיסתו זו הציג את "האובססיה הערבית עם נפילת ירושלים בידי ישראל", ושאל: "מדוע הרמנו קול זעקה מיוחד על כיבוש ירושלים?".

השדרוג שביצע האסלאם לירושלים, והתביעה העכשווית, להופכה לבירת 'המדינה הפלסטינית', הביאה בשנים האחרונות למסכת כזבים ובדיות חדשה. הד"ר יצחק ריטר שבדק אוסף של פסקי הלכה של מופתים מרכזיים בעולם המוסלמי, ואתרי אינטרנט של תנועת אסלאמיות ואף העמיק ברבים מספרי העיון הפופולריים בערבית, העוסקים בירושלים, קבע במאי 2004 כי "בדור האחרון הולכת ונכתבת מחדש היסטוריה איסלאמית ערבית של ירושלים" (ד"ר יצחק רייטר, "מירושלים למכה ובחזרה: ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים", מכון ירושלים לחקר ישראל).

רייטר מצא כי "במרכז הכתיבה עומדת הזכות ההיסטורית של הערבים על ירושלים ופלסטין, וכי הטיעון המרכזי הוא, שהערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל. לצד הבניית הקייס הערבי אסלאמי, פיתחו היוצרים המוסלמים את הכחשת ושלילת הנרטיב היהודי– ציוני, ובמסגרת זו ביצעו דה יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל"

"בהדרגה", קבע רייטר, "נטשו המוסלמים את שמו של מתחם הר הבית, אל חרם אל שריף, זה שהקנה לו את מעמדו כשלישי בקדושתו לאסלאם, ושבו להשתמש באופן בלעדי בשם הקודם יותר – אל אקצא – המופיע בקוראן". רייטר אף מצא כי בניגוד להיסטוריה הידועה שלפיה הוקם מסגד אל אקצה במאה השביעית, מחוזקת בשנים האחרונות מסורת עתיקה מראשית האסלאם הגורסת כי אל אקצה נבנה 40 שנה לאחר שנבנה המסגד הראשון במכה על ידי האדם הראשון, כלומר – סמוך לימי הבריאה. מסורות אחרות, שהופיעו באתר האינטרנט של הנהלת הוואקף בירושלים, ייחסו את בניית אל אקצה לאברהם ולשלמה, כדמויות אסלאמיות, ללא קשר ליהדות. שר הוואקף הירדני לשעבר עבד אל סלאם אל עבאדי, ראש התנועה האסלאמית השיח ראאד צלאח ואתרי אינטרנט איסלאמיים, הזכירו את אברהם כמי שבנה את מסגד אל אקצה לפני 4000 שנה

גם הפסוק מהקוראן שמזכיר את מסגד אל אקצה וממשיך ומפרט "אשר ברכנו את סביבותיו", זכה לפירוש מרחיב. "סביבותיו" של אל אקצה לא הוגדרו עוד בצמצום, כפי שהיה בעבר והן שימשו עתה פתח לפרשנות, שלפיה מדובר בכל ירושלים ואף בכל פלסטין. אישים מבית המלוכה הסעודי, ארכיאולוגים פלסטינים, אישי דת סוריים ואחרים החלו מזהים את היבוסים כשבט ערבי קדמון שנדד מחצי האי ערב יחד עם הכנענים כ-3000 שנה לפני הספירה הנוצרית, ובכך קדם לבני ישראל בארץ.

אבל ההיסטוריה החדשה, המקוממת ביותר, התייחסה לבית המקדש, כאל שקר שהומצא על ידי היהודים. בשיח הציבורי הערבי מוסיפים בשנים האחרונות דרך קבע את המילים 'אל מזעום', דהיינו – המתיימר, או השקרי, כאשר מתייחסים למקדש היהודי. הארכיאולוג המצרי עבד אל רחים ריחאן ברכאת, מנהל אתר העתיקות באזור דהב שבסיני, כתב ש"האגדה על המקדש השקרי היא פשע זיוף ההיסטוריה הגדול ביותר". פתווה שפורסמה באתר האינטרנט של הוואקף בירושלים קבעה כי דוד, שלמה והורדוס לא בנו את ההיכל, אלא רק שיפצו משהו שהיה קיים שם עוד מימי הבית הראשון, והמופתי הנוכחי של ירושלים השייח סברי קבע כי אין שום שריד שמוכיח את טענת היהודים, שבמקום היה מקדש. גם הכותל המערבי, הוגדר בשיח הדתי והציבורי הפלסטיני של השנים האחרונות, כמתחזה בלבד למקום יהודי קדוש. לאמיתו של דבר, כך נטען בשיח הזה, מדובר במקום חניית אל בוראק, סוסו האגדי של הנביא, שממנו עלה השמיימה, בעוד שעל אבן השתייה עצמה נותרו עקבות הנביא עצמו (את השלט 'אל בוראק' שנקבע לצד הכותל המערבי, הסירה ישראל ב – 1967).

אם בעבר, ניתן היה להתייחס למסכת בדיות מסוג זה כאל חריג איזוטרי, הרי שמאז ועידת קמפ דיוויד 2000, לא ניתן עוד להתייחס לכך בסלחנות. הטענה, כי ליהודים אין זיקה אמיתית לירושלים ולמקומות הקדושים, לא זו בלבד שעברה תהליך של הפצה והטמעה בקהילות ערביות ואסלאמיות והפכה נחלת השיח הציבורי הערבי, אלא שגם ההנהגה הפלסטינית, ולא רק יאסר ערפאת, אימצה אותה. ימים רבים אחרי שסיים את תפקידו כשר חוץ בממשלתו של אהוד ברק, כתב היסטוריון פרופ' שלמה בן עמי, כי "בחודשים אוגוסט וספטמבר 2000, הר הבית כבר לא היה בריבונות ישראלית ונאמנות פלסטינית, אלא לגמרי בריבונות פלסטינית. כל שאנו דרשנו הוא ריבונות במעבה האדמה, אבל הפלסטינים זלזלו לחלוטין בדרישה שלנו. הם אמרו שוב ושוב, שאין שם שום דבר, ולא היה שם שום דבר. הם כפרו בכך שיש לנו איזו שהיא זכות בהר הבית".

הנה כי כן מול הבדיה והכזב, הכרח הוא לשוב אל ירושלים שלנו, אל הצדק שלנו. אל הבסיס. הבסיס לא יוכל להישען רק על הצורך הקיומי– בטחוני, ויש להשתיתו על מחייבות לצדק היסטורי ועל תודעה ותרבות לאומית. המחויבות הזאת חורגת בהכרח מן הדאגה, החשובה כשלעצמה, לקיום הפיסי. למרות המרידה של הציונות החילונית באורח החיים הדתי מסורתי, שררה בעבר הסכמה שלא ניתן להחיות את ההיסטוריה של עם ישראל ולקיים את התרבות הלאומית במדינת ישראל מבלי להישען על המסורת ההיסטורית והדתית, זו שהזינה את התודעה הלאומית במשך דורות. ירושלים, היא אחד הגורמים המרכזיים, שמונעים עדיין את הצטמצמות התודעה הלאומית רק אל המובן מאליו – מקום הלידה. בכל מדינה אחרת, די בקשר טבעי וראשוני שכזה, אבל לא במדינת ישראל, שקמה מתוך העבר, וללא ההיסטוריה והתרבות הנשענות על הדת היהודית, אין לה זכות קיום דווקא כאן בארץ ישראל. אם עברו של אדם אינו משתרע אלא על פני ימי חייו, ואם אין משמעות לרקע ההיסטורי והדתי שלו, אלא רק למקום הולדתו, מדוע להניח שזכותו של היהודי, כאן בארץ ישראל, ובירושלים, עדיפה על זכותו של הערבי והמוסלמי?

סוד הקשר, הוא אפוא הזיכרון, ומהו הזיכרון היהודי, אם לא זיכרון ירושלים, שעליו מתבסס גם ההווה והעתיד בירושלים. מי שמעלה על דעתו להתרחק שוב מירושלים, מהעיר העתיקה, מהר הבית, מתרחק בהכרח גם מזיכרון עברו, שהוא מבחינות רבות כידוע, גם קורות ההווה והעתיד שלו.

הביטחון והשלום הם יעדים לאומיים חשובים, אך הם יעדי עזר וכלי להשגת המטרה העיקרית, ישוב מחדש של עם ישראל בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. זאת הייתה פעם תפיסת היסוד שבמסגרתה התנהל הויכוח הפוליטי על הגבולות הגיאוגרפיים שבתוכם ניתן לממש את החזון. שאלת המפתח כיום היא מה עיקר ומה טפל? מה המטרה ומה האמצעי? האם הארץ היא המטרה, והמדינה היא כלי בלבד, שבאמצעותו מיישבים מחדש את ציון ביהודים, שהרי זו מהות הציונות? או שהמדינה היא המטרה והארץ אינה אלא הטריטוריה שלה?

אם למדינה אין תכנים ומהות ואין לה אלא היא בלבד, הרי שמדובר בריק אחד גדול, אבל אם למדינה יש ערך דתי, היסטורי, תורני, ציוני, ואחד מתפקידיה המרכזיים הוא ליישב יהודים בכל מרחבי ארץ ישראל וירושלים ולהחיל בהם את הריבונות הישראלית-יהודית, אזי גם למסגרת – למדינה – יש תוכן והוויה יהודיים לאומיים. מי שויתר ביוני 1967 על דגל ישראל בהר הבית ומי שבקיץ 2000 היה נכון לוותר על ליבה של ירושלים, העיר העתיקה, ועל חלקים נכבדים של הר הבית, דחק את המדינה אל ראש סולם הערכים שלו והסיג את הארץ לתחתיתו. העיסוק בבעיה הביטחונית, שהשתלט כמעט בלעדית על השיח הציבורי, הוא מובן. אלא שבשנים האחרונות הוא מכסה על המהות – תפקיד המדינה ויעוד העם. לביטחון הרי זכאים בני אדם בכל מקום אחר בעולם. אם הבסיס היחיד של הטיעון מול הפלסטינים ומדינות ערב הוא זכותנו לביטחון, איזו זכות יש לנו דווקא על הארץ הזאת בכלל ועל ירושלים בפרט?

באייר תשכ"ז (יוני 1967) מששוחררה ירושלים, כתב נתן אלתרמן כי "הניצחון עניינו לא רק בכך שהחזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים שבקודשי האומה, את אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל. עניינו של ניצחון זה", זיהה אלתרמן נכוחה, "הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו, חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".

מהרעיון ומהחזון, מהזכות מהצדק ומהיעוד, נדון בחלק הבא של המאמר אל 'היש שהושג' בירושלים ב-1967 ולאחריה, ואל המציאות המורכבת השוררת כיום בעיר, שעימה אנו נדרשים להתמודד. ממחוזות אלו, כשלנגד עינינו האינטרסים הקיומיים והייעודיים של העם היהודי בארץ ובירושלים, נדע מנין אנו באים ולאן אנו הולכים, ונתבונן על גבולות המצוי והרצוי. נתחשב, כאנשים וכבני אדם בשכננו הערבים, אך לא נתיימר למצוא עבורם 'פתרון' פוליטי. לא כאן בירושלים.