|
|
| נשלח ב-11/6/2006 02:48 |
 |
| |
דוד, הגבעונים וחלק מזבח
בכמה אשכולות נדונו לאחרונה שאלות מוסריות והיחס התורני אליהם (גם כשאלה מטא תורנית וגם בפרוטרוט), ושאלת יחודו של עם ישראל ואפשרות ההצטרפות אליו. סוגיית הגמרא ביבמות ע"ח ע"ב מהווה לענ"ד סוגיית מפתח בשני הנושאים הללו. קטעי המקרא שהיא מבוססת עליהם נמצאים ביהושע פרק ט' ובשמואל ב'. לסוגיא יש כמה מקבילות בגמרא ובמדרשים, אבל זו הגרסא המלאה. הנה הסוגיא מחולקת לקטעים (את הגמרא מומלץ לקרוא בעיון):
א. אמר רב חנא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו' מאי טעמא גזר עלייהו דכתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי ע"ז יש בכם דכתיב ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו' בדקו ולא מצאו.
ב. שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו' בדקו ולא מצאו.
ג. שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדקו ולא מצאו.
ד. אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד את פני ה' מאי היא אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים מאי משמע א"ר אלעזר אתיא פני פני כתיב הכא ויבקש דוד את פני ה' וכתיב התם ושאל לו במשפט האורים לפני ה'.
ה. ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו אמר דוד שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה נתינים ניקרינהו ונפייסיהו (=נקרא להם ונפייס אותם).
ו. ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו' מיפייס ולא פייסינהו אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנין דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו.
ז. ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי מאי שנא הני אמר רב הונא העבירום לפני ארון כל שארון קולטו למיתה כל שאין ארון קולטו לחיים מתיב רב חנא בר קטינא ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון.
ח. והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.
ט. ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר ודלמא ישראל הוו לא סלקא דעתך דכתיב ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד ודלמא דוגזר בעלמא (=שכירים סתם) אלא מהכא ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [וגו'] וימצאו מאה וחמשים אלף [וגו'] ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר.
י. ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך משה גזר לההוא דרא דוד גזר לכולי דרא ואכתי יהושע גזר עלייהו דכתיב ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר להם רבי חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חלק עדה לעולם אסור חלק מזבח בזמן שבית המקדש קיים אסור אין בית המקדש קיים שרי:
כמה הערות:
ראשית כל יש לומר שהנידון המוסרי שבענישת בנים על עוול (בעקיפי עקיפין) שגרם אביהם אינו נוכח בפני עצמו בסוגיא. השאלה המוסרית מתמצית ב"והא כתיב לא יומתו אבות על בנים" (שהגמרא בהמשך מגדירה בהקטנה כ"אות מן התורה"), ואם הבעיה אינה מוסרית אלא "הלכתית", כזה הוא גם הפתרון שלה, מניעת חלול ה', או קידוש ה' חיובי עדיפים על אות מן התורה.(השתיקה של הגמרא כאן גם על עצם הריגתם הישירה של כוהני נוב מלמדת שהנדון איננו מוסרי סתם, הרי העוול ההוא נראה חמור לאין שיעור מן העוול העקיף של מניעת הפרנסה מהגבעונים).
בולט גם הקושי לקבוע אשמים בלתי אפשרי ממש להניח אצבע מדוייקת על מקורו של העוול. עוול תמיד גורר תגובה, בדרך כלל חריפה יותר ממה שהיה בתחילה וכך הלאה. אפשר רק לנסות להפסיק את המעגל. ומסתבר שהפסקה כזו איננה לעולם צודקת אבל היא נבונה (והיעילות שלה מקנה לה בדיעבד תוקף מוסרי).
ויש גבול גם לערכים המוסריים. אם קני המידה להתנהגות הוגדרו מראש כרחמנות ביישנות וכו', ההתנהגות בפועל מתעלמת מהם. לא כל מקרה מתאים לרחמנות. הגמרא מדגישה את עניין הגבול בשאלותיה "וכי יש משוא פנים" שנפסקות פתאום ללא סיבה נראית לעין. אפשר להמשיך ולשאול עד אין סוף, אבל יש גבול, לעולם יהיה גבול (שרירותי כמובן כטבעם של גבולות).
והעיקר הוא חילופי התפקידים של המעוולים וקורבנותיהם. אתה קורא את הגמרא ומוצא את עצמך שואל מידי פעם, רגע, מי הקורבן בנקודה הזו, הגבעונים נענשים, עם ישראל מעניש. העונש הוא על חוסר מידתיות בעונש שבקשו הגבעונים על העוול שעם ישראל מצדו עשה להם, אבל בכלל הם וחוסר תומת הלב שלהם בימי יהושוע גרמו לתסבוכת כולה... (דוגמא אופיינית לחילופי התפקידים: הקריטריונים למי הוא יהודי שקובע דוד אינם חלים על היהודים דווקא, בסיפור נוב עיר הכוהנים מתחילתו לא התגלו בושה או רחמים ובוודאי שלא גמילות חסדים. בהמשך ישתכנעו המועמדים להצטרפות לעם ישראל, שאמורים להיות ניחנים במידות הנאצלות הנ"ל להתרשם מהעונש האכזרי למשפחת שאול!). מיד בתחילת הסוגיא מצהירה הגמרא על כך: שאול הוא זה שהיה צריך להספידו טוב יותר מצד אחד, וההספד שלא כהלכה הזה הוא הגורם לבצורת, שמצד שני נגרמה בגלל עוולותיו שלו עצמו. ועל מי היה להספידו? על דוד כמובן, שבעקיפין גרם למותו. כאילו אומרת הגמרא: בבקשה, נסו לפתור מין תסבוכת כזו בכלים מוסריים רגילים. העצה שלנו היא לעקור אות מן התורה, לקדש שם שמים. ההלכה הופכת פתאום למין עוגן ברור מאוד.
גם מעגלים אחרים ממשיכים להסתובב. הגבעונים נידחים מעם ישראל? מעז יצא מתוק. מאה ושמונים אלף מצטרפים חדשים, שהלקח כבר מופנם אצלם, בדרך. ההם היו חוטבי עצים ושואבי מים למקדש? גם אלה יהיו. (וכאן החרות שהתלמוד נוטל לעצמו לספר את הסיפור המקראי מחדש מפליאה ממש).
כנגד שלושת שנות הרעב בודק דוד שלוש סיבות אפשריות, השתיים הראשונות מקבילות לשתיים מן העברות החמורות שבתורה. עבודה זרה וגילוי עריות. השלישית מקבילה לשפיכות דמים? ואם כן, מנין הבטחון שאין בעם ישראל עושקים וחומסים סתם עד שצריך לחפש "פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים". יתרה מכך, הפגם המשתמע בפוסקי צדקה וכו' איננו הפגם המוסרי-חברתי הרגיל, הוא פגם אישי של זה שאיננו עומד בהבטחתו (כאילו לא הנפגע הוא ה"תובע"). התלמוד קורץ בשתי עיניו יחד.
"אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה'... שאל באורים ותומים". אם אתה חושד בעצמך מה עניין האורים ותומים? מה עוד שהאורים ותומים יגלו מה היה פגום באחריותו של שאול לגבעונים. (את הבעיה השניה – ההוקרה של שאול, ההספד כהלכה, מאוחר מדי לפתור. כמה אירוני).
[אושר ע"י מיימוני]*:namespace prefix = o />*:namespace prefix = o />
תוקן על ידי - bt77 - 11/06/2006 3:45:55
גודל הפונט תוקן ע''י מנהל תורן
תוקן על ידי - עצכח - 11/06/2006 18:05:07
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2006 23:22 |
|
| |
מתוך: תשע קריאות תלמודיות "אל עבר הזולת" ע' 26 - עימנואל לוינס
פרק כא שמואל ב מספר שהיו שלוש שנות בצורת בתקופת מלכות דוד. המלך שאל את פני ה', ושמע שסיבת הדבר היא "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגיבעונים". אלה דברי נבואה סתומים. הגבעונים הם עם כנעני הנזכר בספר יהושוע. הם ניצלו כשהתחזו לתושבי מדינה רחוקה והשיגו בעורמתם שבועת ברית, ומשנתגלתה תרמיתם נידונו להיות חוטבי עצים ושואבי מים. כך נתקיימה השבועה, אבל אין במקרה זכר למעשה אלימות נגדם מצד שאול. הפסוק אומר: "ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני ישראל ויהודה". התלמוד מסביר לנו כאלף שנה לאחר מכן, מה היה חטאו של שאול. אבל דוד לא חיכה זמן רב כל כך, הוא הזמין את הגיבעונים ושמע את תלונותיהם. הם טענו, שהמלך שאול היצר את רגליהם מעל אדמת ישראל, רדף אותם וביקש להשמידם. הם לא רצו לא זהב ולא כסף, הם לא רצו שילומים! לא היתה בליבם שנאה לבני ישראל. הם רק ביקשו שימסרו בידיהם שבעה מצאצאי שאול, שאותם יוקיעו על גבעת שאול. דוד נענה להם ואמר : אתן אותם
"ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי <עבודת כוכבים> {עבודה זרה} יש בכם דכתיב (דברים יא) ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו' בדקו ולא מצאו שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב (ירמיהו ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו' בדקו ולא מצאו שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר בדקו ולא מצאו אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד את פני ה' מאי היא אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים מאי משמע א"ר אלעזר אתיא פני פני כתיב הכא ויבקש דוד את פני ה' וכתיב התם (במדבר כז) ושאל לו במשפט האורים לפני ה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (צפניה ב) בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו אמר דוד שאול נפקו ל " (יבמות דף עח)
דוד לא חיכה שלוש שנים עד שחקר את סיבות הרעב שפקד את ארצו. תחילה תלה את סיבת האסון בשחיתות התושבים. האם בא הרעב להעניש על עבודה זרה? בדקו ולא מצאו פולחן זר בישראל. או אולי בשל הזימה? לא מצאו בכל הארץ אישה פרוצה. ואז חשבו שמא יש בישראל - מה שאינו פחות חמור, גם אם הוא פחות גלוי מעבודה זרה וניאוף - אנשים שמבטיחים ולא מקיימים. דרשות נאות בלי מעשים, ועדות קבלה שאינן מקבלות פני איש. לא נמצאו ועדות קבלה כאלה בישראל. ואז חשב דוד: האסון לא בא בשל רפיונם של בני האדם. יש כנראה חטא פוליטי, עוול שאינו תלוי באנשים פרטיים. המלך שואל את ה' ומקבל תשובה כפולה. הפסוק הסתוםעל חטא שאול מגנה שני מעשי עוול שטרם באו על תיקונם: האחד ביחס לגבעונים שהושמדו על ידי שאול, והשני ביחס לשאול עצמו שלא זכה לקבורה מלכותית. לא קברו עצמותיו כיאה למלך.
אבל החטא של שאול לגיבעונים, שלא נשאר ממנו זכר במקרא, ידוע לתלמוד. מדובר בחטא עקיף: כשהרג שאול את כוהני נוב, הוא השאיראת הגיבעונים שיהיו משרתיהם ללא אמצעי מחיה. על פי המדרש, חטא ההשמדה מתחיל לפני הרציחות, הדיכוי והעקירה הכלכלית הם התחלתן[ חוקי נירנברג כבר מחילים את זרעי הפורענות של מחנות ההשמדה ושל "הפיתרון הסופי"
הגמרא טוענת שם, שחטא אינו מבטל זכות קודמת, ולכן יש כאן קובלנה נגד שאול וגם הזכרת זכותו. הזכויות והחטאים לא נכללים בחשבון סתמי כדי להתבטל בו או להצטרף בו. הם קיימים בפני עצמם, מחוץ לכל השוואה, וכל אחד דןרש את תשלומו.
כיצד יכול דוד לחוס על מפיבושת? האם אין הרחמים מביאים לסטייה מן החוק, לשרירות הלב, לעוול? התלמיד מרגיע אותנו: דוד לא נשא פני איש כשבחר את הקורבנות. על ארון הקודש הוטל התפקיד לבחור בין בני שאול מי אשם ומי חף מפשע. זה היה עיקרון אובייקטיבי. ומה על רחמי דוד המוזכרים במקרא? היתה זו תפילה כדי להציל את מפיבושת. נבטא את כל זה בכלל אחד: ההכרה בקדימותו של האובייקטיבי אינה מבטלת את תפקידם של בני האדם, אין לב בלי תבונה, אין תבונה בלי לב.
שאלה שניה: האם מותר להעניש ילדים בעוון הוריהם? תשובה: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיה (יבמות, דף עט ע"א, דברי רבי יוחנן)
הענשת ילדים בעוון הוריהם פחות נוראה מההסכמה לפטור מן העונש את מי שפוגע בזר. למען יידעו כל עוברי אורח: בישראל מתים נסיכים מוות נורא, מפני שזרים נפגעו על ידי המלך. הכבוד לזר וקידוש שם ה' שקולים זה כנגד זה באופן מסתורי. כל השאר הוא אות מתה. כל השאר ספרות. חיפוש הרוח מעבר לאות, זו היהדות עצמה. לא חיכינו לאוונגליונים כדי להבין זאת
נותרה עוד שאלה: כיצד, בניגוד לאיסור מפורש בתורה, הוארו במשך חודשים גופות אדם תלויות, וחולל כך צלם ה'? אותה התשובה: "מוטב תיעקר אות אחת וכו'..(דברי רב שמעון בן יהודה, יבמות שם) צלם ה' נשמר טוב יותר בצדק שנעשה עם הזר, מאשר בסמלים. האוניברסליות קודמת לאות הכתובה! או ליתר דיוק, היא מנפצת את האות, מפני שהיא היתה רדומה בה כחומר נפץ.
הנה איפוא סיפור מקראי שהמדרש(יבמות שם) מפנים ומגלה בו את רוחניותו, אבל גם שומר על עוצמתו המדהימה ועל האמת הקשה שבו. דוד אינו יכול לעמוד בפני הקורבן הזועק לצדק, גם אם מעשה הצדק אכזרי. למי שתובע "חיים תמורת חיים", דוד משיב: אתן.
....[סוף דבר]... התלמוד מלמד אותנו שלא ניתן לכפות מחילה על בני אדם המבקשים נקמה. הוא מלמד אותנו שעם ישראל אינו שולל מן האחרים את הזכות המוחלטת הזאת. אבל בעיקר הוא מלמד אותנו שעם ישראל, בהיותו מכיר בזכות הזאת, אינו דורש אותה לעצמו. להיות ישראל פירושו לא לתבוע את הזכות הזאת.
ומה שנותר אחרי המראה הקודר הזה של המצב האנושי ושל הצדק עצמו, מה שעולה מעל האכזריות המהותית של הסדר הרציונלי (או אולי הסדר בכלל) הוא דמותה של האשה הזו, רצפה בת איה, שעמדה על המשמר במשך שישה חודשים להגן על גופות ילדיה וגופות אלה שלא היו ילדיה מפני עופות השמיים וחיות השדה. להגן על קורבנות הצדק הבלתי מתפשר של בני האדם ושל ה'. מה שנותר אחרי כל כך הרבה דם ודמעות, שנשפכו בשם עקרונות נצחיים, זו מסירות הנפש האישית, אשר מוצאת בין כל התהפוכות הדיאלקטיות של הצדק וכל תפניותיו המנוגדות, בלי היסוסים, דרך ישרה ובטוחה.
תוקן על ידי - riv - 11/06/2006 23:36:16
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2006 23:44 |
|
| |
ריב,
לא ראיתי את לוינס, או שראיתי פעם ושכחתי. מי יבוא אחר וגו'.
ובכל זאת, אם אפשר להדגיש נקודות מעט שונות ממה שהדגיש הוא, נקודות שנראות לי כעיקרי הסוגיא: עושה העוולה וקרבנו מתחלפים כל הזמן כך שהשיפוט המוסרי נעשה בלתי אפשרי. ההלכה או דבר ה' באורים ותומים הוא קרן אור באפילה. ויש גם לדעתי ערך אסתטי ספרותי גדול מאוד לדף הגמרא הזה, מבחינת צורתו בלבד, עוד לפני התוכן.
בכל מקרה תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2006 00:28 |
|
| |
ילדים צעירים נענשים בעון הוריהם. וביאר הרמב"ם שזה משום שילדים נחשבים כנכסיו של האב ועל כן הם משועבדים לעבירות שלו. וכן כתב ברש"י כמדומה לי ביחזקאל, ועוד ראשונים.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2006 22:23 |
|
| |
ברשות החכמים שבכאן אני מבקש להוסיף קטע קצר מגמרא ידועה מאוד (בבלי חולין ק"י) בעל מטען מוסרי חברתי גדול ששמעתי בהרצאה אחת כשנכחתי בה כמה שאלות עליו.
אולי יהיו מישהם כאן לעזר ואקרא תשובות חדשות. הקטע מתורגם כולו לעברית.
בסורא נהגו שלא לאכול עטינים (בשר וחלב).
בפומבדיתא נהגו לאוכלם.
רמי בר תמרי [הוא רמי בר תמרי מפומבדיתא] נקלע לסורא בערב יום כיפור.
הוציאו כולם את עטיניהם וזרקום .
הלך הוא ואכלם.
הביאו אותו בפני רב חסדא.
אמר לו: מדוע עשית כך?
אמר לו: ממקומו של ר' יהודה אני שמתיר לאוכלם.
אמר לו: ואין אתה מקבל שנותנים עליו חומרות המקום שיצא משם וחומרות המקום שהלך לשם?
אמר לו: אכלתיו מחוץ לתחום.
(אמר לו:) ובמה צלית את העטינים?
אמר לו: בחרצנים \ ענפים של גפן.
(אמר לו:) ושמא הם מיין נסך?
אמר לו: מדובר בחרצנים \ ענפים שלאחר י"ב חודש.
(אמר לו:) אולי הם גזולים?
אמר לו: צמחו בהם עשבים, משמע התייאשו מהם הבעלים.
ראה שאינו מניח תפילין. שאל אותו: מדוע אינך מניח תפילין?
אמר לו: מחלת מעיים יש לי ואמר ר' יהודה חולה מעיים פטור מן התפילין.
ראה שאין לו ציצית. שאל אותו: מדוע אינך לובש ציצית?
אמר לו: טליתי שאולה ופטורה מן הציצית.
תוך כדי המו"מ ביניהם הביאו מישהו שלא כיבד את אביו ואמו וכפתוהו.
אמר להם: שחררו אותו, הרי כיבוד אב היא מצוות עשה שמתן שכרה בצדה ואין בית דין מוזהרים עליה?
אמרו לו: רואים אנו שאתה חריף.
אמר להם: אילו הייתי במקומו של ר' יהודה הייתי מראה לכם את חריפותי.
ע''כ הגמרא.
הנושאים שמזדקרים מיד לעין עם הקריאה הם העימות בין גישה מקילה למחמירה, כמראה נושאו העיקרי של הקטע המלמד שחריפות מעטה, של גולה ממקומו, מספיקה להכריע בסוף הכרעה ברורה (הלכתית, וגם רעיונית. אין במקילות שיטתית בכדי לפגוע בכבוד ה'אב', על כל פנים ודאי שאין 'בית דין מוזהרין' על כך). ועימות בין תושבי המקום לזרים (''חוץ לתחום", "מקומו של ר' יהודה" ועוד). למיטב ידיעתי הערות אלה הוערו פה ושם. אבל השאלה שאני מבקש לשאול היא מוסרית.
ערב יום כיפור, זמן דמדומים בין קודש הקודשים לחולי החולין של הסביאה (כולם שוחטים, משליכים את עטיניהם) הוא זמן מלא מתח קדוש שעשוי להתפרק בקלות. (לעגנון יש סיפור או שנים שמיטיבים לתאר את ההיבט הזה של ערב היום הנורא).
ובכל זאת, מגיע לעיר אדם זר, לבוש בגדים שאולים (עני), נובר באשפתות למצוא מזון (מאוד עני אפילו), חולה מעיים (כתוצאה מנבירת האשפתות?), וחכמי העיר כל עניינם בחרצני ענבים של יין נסך?
מה עם להציע מזון (כשר למהדרין)?! הרי היום הקדוש מתקרב וחולפות השעות האחרונות בשיחה המרתקת כשלעצמה הזו, (למרות שנדמה לי שריחו של העובש של 'שנים עשר חודש' בכל זאת נדבק גם בה) אבל מה עם דאגה אלמנטרית לזר, לאורח הבודד?
והאם יש קשר בין התנהגות לא אנושית זו לגישה הכללית המחמירה?
אם יש קשר כזה, מוכרח שיהיה כך? אי אפשר אחרת? האם לא נהפכים היוצרות, בהנחה שקשר כזה אכן הכרחי, בין המקילים (בבן אדם לחבירו) למחמירים (שמקילים דווקא ביחסי האנוש שלהם)?
והחשוב ביותר: מה עמדת הגמרא?
תוקן על ידי - bt77 - 13/06/2006 22:35:08
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2006 22:30 |
|
| |
צ'אוט,
לא הבנתי מה אמרת. הרי יחזקאל טוען שאין זו הדרך הנכונה והמוסרית, שאבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.
האם תוכל להסביר את כוונת דבריך?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2006 00:27 |
|
| |
צ'אוט,
בנים (לאו דווקא צעירים) נענשים בעוון הוריהם - וביאר הרמב"ם בשמונה פרקים, שתפקידו העיקרי של ההורה הוא לדאוג לבריאות נפשו של ילדו ,ולשמש לו כמעין רופא נפש, כי מי כהוריו של ילד קרובים רגישים וערים לנטיותיו ולהלכי נפשו . כך שמעצם העובדה שההורה פיספס איזה תיקון שיכול היה לתקן - הוא בעצם הזיק לו, והילד ישלם את מחיר הנזק בשלב מסויים בחייו.
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיכהנה, מוסב על מצב בו השלכות חטאי האב משפיעות על ילדיו, בבחינת מידה כנגד מידה בצדק האלוהי הבלתי מתפשר (= אבשלום שהיה בן ליפת תואר, סופו שהיה בן סורר ומורה) - ועל אותו משקל שהילד משלם עבור חטאי אביו - ישנה המימרא 'מעשה אבות סימן לבנים' - שהילד מקבל זכויות מעצם העובדה שהיה בן לאב ששימש לו כדוגמא אישית.
ואולי זאת כוונת יחזקאל שמן הראוי שיתקיים 'מעשה אבות [ודבריהם]סימן [והוראה] לבנים' - שזאת הדרך הראויה והמוסרית - לעומת מה שמצוי שילדים משלמים עבור חטאי אבותיהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2019 20:14 |
|
| |
הקפצה לצורך שיחזור תוכן מחוק. (למנהלים: ניתן למחוק הודעה זו, כך שהיא תימחק והתוכן ישאר.)
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
