"פרוטוקולים עלובים".

במאמרה

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/435/655.html

תיארה רבקה לוביץ' את  הפרוטוקולים של בתי הדין:

"פרוטוקולים עלובים".

ועל סופרי בתי הדין והדיינים היא כותבת:

"הם משמיטים, מעלימים, משנים ומוסיפים כיד הדמיון. הם צריכים לדייק בעובדות ולשקף את מה שקורה בדיונים, אך במציאות הם רחוקים מזה מאד.

אחת הבעיות של בתי הדין הרבניים היא הפרוטוקולים. הפרוטוקול אמור להיות "צילום" מדויק של כל מה שנאמר בדיון, והוא כלי חשוב עבור בעלי הדין והדיינים. אכן, גם ההלכה וגם תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים במדינת ישראל מחייבים רישום פרוטוקול. אבל כל מי שנכנס ויוצא מבית הדין יודע שהפרוטוקולים רחוקים מאד מלשקף את שקרה בדיון.

...מכאן ניתן להבין מדוע הפרוטוקול אינו מוכן עם סיום הדיון, שהרי עדיין לא גמרו לכתוב אותו. ואם אכן הפרוטוקול אינו "משופץ" בידי הדיינים אין מנוס מלהעריך את כישרונו הנבואי של סופר הדיינים היודע לחזות מראש מה תהיה החלטתם של הדיינים, ומה כדאי להשמיט מן הפרוטוקול..."

כבר מראשיתו של המאמר, אפשר היה להבין, שרות לוביץ כחברת "קולך", "תכניס" בין דבריה סיפור עצוב על  "מסורבת גט" זו או אחרת, ואכן היא עשתה זאת לא אחת אלא פעמיים, היא ידעה  לספר שבמקרה קשה של אשה מסורבת גט ארבע שנים, הפעיל הסופר "שיקול דעת" כבר בתחילת הדרך, והשמיט את הודאתו של הבעל שרדף אחרי האשה עם סכין ביד. האשה עדיין מחכה לגט שלה.

גם יהיו שיאשימוה שהיא מחפשת פרסומת זולה, אך האם ניתן  להאשימה בהפצת שקרים?

אני הכותב, ראיתי פרוטוקול מישיבת בית דין, שנמסר באיחור, שכל  המדוייק בו היו שמות הצדדים ומספרי תעודות הזיהוי שלהם, בעוד תיאור הטענות והמענות אפילו לא היה קרוב למה שהיה בדיון,  וכהגיש אחד הצדדים  בקשה לתיקון הפרוטוקול, מפני שהודאות  הצדד שכנגדו  נעלמו מהפרוטוקול, הוא נענה, שהפרוטוקול תיאר את המציאות שהיתה בבית הדין.
 
וכשהוא לא ויתר ודרש:  תבדקו את ההקלטה, אמרו לו: אין לנו הקלטה, מפני שהיתה תקלה במכונה והיא לא קלטה.

אם אני לא משקר, האם זה אומר שרבקה לוביץ אינה משקרת?

היא לא משקרת רק אם הרב הראשי שיקר.

לפניכם פרוטוקול מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, הוועדה לקידום מעמד האישה, מיום שני כ"ז בסיוון התשס"ה (‎4 ביולי ‎2005), שהתקיימה בלשכת הרבנים הראשיים).

רחל עזריה (ארגון "מבוי סתום"):

"... במה החוק שונה בבית משפט לענייני משפחה לעומת בית הדין, לדוגמא בעניין של מתי ניתנים פרוטוקולים, בבית הדין לצערי הפרוטוקולים נכתבים בכתב יד שלא ניתן לקרוא ואלה פרוטוקולים שלא ניתנים מיד אחרי הדיון.

משה גפני:

למה?

רחל עזריה:

אולי משום ששוכרים אנשים שהם לא קלדנים , הרי אפשר לשכור קלדנים לעניין - - -

קריאה (סדרן):

ברגע שיביאו תקציב לבתי הדין - -

אתי לבני:

אל תיקחו את זה למקומות של תקציב, זה לא תקציבים זו הגישה והצורה שאתם מתנהגים.
...

היו"ר יורי שטרן:

אני לא נותן לך זכות דיבור. במדינת ישראל היום, למצוא מחשב, אפילו משומש, זה כמה מאות שקלים בלבד. להגיד שהנושא הוא תקציבי זו בדיחה. אנחנו מקיימים את הפגישה הזו במידה רבה לפי הצעתכם ובקשתכם בשביל להתייחס לאותם סוגיות שאינן מנהליות אלא דורשות החלטות של הרבנים הראשיים.
...

הרב שלמה עמאר:

דבר נוסף לסיום, דברו על פרוטוקולים ואני יכול להגיד לכם שברוב בתי הדין כבר יש פרוטוקולים מוקלדים שניתנים מיד בסיום הדיון. התחלתי לעשות ביקורים מסודרים בבתי הדין היינו בתל-אביב ובחיפה בנתניה, שם אני יושב עם הדיינים לחוד ועם העובדים לחוד וגם עם עורכי הדין שמעוניינים בכך, גם אתם אנחנו יושבים ורציתי להראות לכם מכתבים שכתבו לבית הדין בנתניה עורכי דין שונים מכל הסוגים. אני חושב ש- ‎80% מסודר גם בעניין הפרוטוקולים, ואותו דבר גם ברוב הדברים. האמת היא שרוב הביקורת מתמקדת על מקום אחד ואני לא רוצה לפרט כאן, אבל ברוך השם בכל הארץ הרבה יותר טוב וזה הולך ומשתפר. 

הרב עמאר אמר, רות לוביץ כתבה  ואני סיפרתי, וסיפורי מסתיים כשאמר להם, אם ההקלטה שלכם לא עבדה, שלי כן עבדה, ואתם מוזמנים לשמוע אותה, וכמובן  שהם  סרבו ואמרו לו: מכיוון שההקלטה לא היתה חוקית היא אינה יכולה לשמש כהוכחה.

האם  ההקלטה ללא רשות בבית הדין יכולה לשמש ראיה?

בתחומין כרך יא מעמוד 299 מתפרסם מאמרו של הרב ש. דיכובסקי: "האזנת סתר", שהוא מאמר/ פסק דינו בענין  צילומים של בגידת אשה, שהושגו בלא ידיעתה, ובסוף מאמרו (עמוד 311) הוא כותב:

ה.   קבילות הקלטות כראיה על פי חוקי המדינה

1. הקלטה קבילה כאשר נעשתה לצורכי הגנה וברשות ביה"ד

הבעיה המשפטית בערעור היא: כיצד שימוש בהאזנת סתר מתיישב עם סעיף 13 בחוק האזנת סתר שבו נאמר:

"דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראייה בבית משפט".
 
בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות נאמר:

"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר, מטעמים שירשמו, להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".
 
אף אם נניח שחוקים אלו מכוונים גם כלפי ביה"ד הרבני, אין מקום לערעור. בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות נקבעו שני סייגים לפסילת חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות מלשמש כראיה בבית משפט:

1. היתר של ביהמ"ש;

2. אם הפוגע היה צד להליך, ויש לו טענת הגנה או פטור.

יפה ציין ב"כ המשיב, כי גם בסעיף 13 לחוק האזנת סתר קיימים שני סייגים אלו, שכן בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מצויין:

2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה.
 
1....
 
2. האזנה האסורה על פי חוק.
 
אמור מעתה, כי שני הסייגים המתירים פגיעה בפרטיות, מתירים גם פגיעה בהאזנת סתר.
 
ההגנה הראשונה שבסעיף 32 אומרת: "זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שירשמו להשתמש בחומר". היות ולדברי ב"כ המערערת "בית המשפט" בחוק זה הוא גם "בי"ד רבני", הרי מוסמך ביה"ד הרבני גם להתיר שימוש בחומר. לא יעלה על הדעת שכלפי איסור האזנת סתר, יהיה ביה"ד הרבני כלול במונח "בית המשפט", ואילו לגבי המותר לא יהיה ביה"ד הרבני כלול. ועיין בפד"י ל"ח (2) 673 בעמוד 683, שבו עמד בג"ץ על הקשר בין סעיף 2 (2) לחוק האזנת סתר לבין סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות.
 
ההגנה השניה מתבססת על סעיף 18 בפרק ג לחוק הגנת הפרטיות. נאמר בו:

18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

1....
 
3. הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

א....
 
ב....
 
ג. הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע.
 
סעיף 32 לחוק הנ"ל קובע שבנסיבות אלו ניתן להשתמש בחומר שהושג כראיה בבית משפט. ואכן בנדון תיק זה יש למשיב הגנה לפי סעיף 18 הנ"ל, נוסף למה שבית הדין הרבני התיר לו להשתמש בחומר.
 
2. חוקי המדינה בדבר האזנת סתר אינם חלים על בה"ד הרבניים

אולם לגופם של דברים, אין ספק כי הוראותיהם של שני החוקים הנ"ל מכוונות לבתי המשפט, ולא לבתי הדין הרבניים. דיני הראיות בבתי הדין שונים במהותם ובאופיים מדיני הראיות שבבתי המשפט. ולפיכך דינים אלו אינם חלים כלל על בתי הדין הרבניים, זולת במקום שהדבר צויין במפורש בחוק. דוגמה לכך היא סעיף 52 בפרק ג לפקודת הראיות, המדגיש כי הוראות פרק זה יחולו גם על מסירת ראיות בפני בי"ד.
 
בנוסף: המונח "בית משפט" מוגדר בסעיף (א) של חוק יסוד: השפיטה, ושם נקבע במפורש, שהכוונה היא לבתי המשפט האזרחיים, בעוד שבי"ד רבני אינו נכלל בהגדרה זו.
 
ב"כ המשיב ציין שורה של חוקים, שבהם צויין במפורש שהם מכוונים גם לבתי דין. לשם הקיצור נסתפק בציונם בלבד: סעיף 7 לחוק שיווי זכויות האשה (תשי"א 1951); סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית (תשכ"ב 1962); סעיף 155 (כ) לחוק הירושה (תשכ"ה 1965); סעיף 19 (א) לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) (תשכ"ט 1959); סעיף 27 (ב) לחוק אמוץ ילדים (תשמ"א 1981); סעיף 13 (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל"ג 1973). כמו כן נזקקו להחיל בחוק מיוחד- חוק בתי דין דתיים (כפית ציות) (תשמ"א 1981) סעיפים מסויימים מתוך פקודת בזיון בית המשפט. אמור מעתה: כל שלא הוחלו במפורש הוראות חוק מסויים על בי"ד רבני, אין "בית הדין" כלול במונח "בית משפט".
 
דעתו של פרופ' אריאל רוזן-צבי במאמרו "פיצול השיפוט ופיצול הדין בעניני משפחה" ("תקדים", קיץ תשמ"ט, עמ' 29) כי חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות באים להשליט נורמות כלליות על בתי דין דתיים עקב הצורך לתת אחידות נורמטיבית למערכת השיפוטית, אינה מקובלת עלי לאור האמור לעיל. 

אלא שהאשה שלא היה איכפת לה אם  דעתו של הפרופ' אינה  מקובלת עליו, ערערה לבג"ץ על פסק הדין, והרי מפסק הדין בבג"ץ  6650/04  (פלונית נגד בית  הדין הרבני האזורי בנתניה/ בית  הדין הרבני הגדול בירושלים):

http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=17618&sivug_id=3

הנשיא א' ברק:

"בעל ואשה חיים בפירוד. הבעל הגיש תביעת גירושין נגד האשה בבית דין רבני. האשה מתנגדת לגירושין. להוכחת עילתו, מציג הבעל תמונות בהן נראית אשתו מקיימת יחסי מין עם אחר. את התמונות הוא צילם שעה שהוא נכנס עם שני אחרים לדירה המשותפת בה התגוררה האשה בלבד, בלא ידיעתה והסכמתה.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשל"א-1981, קובע:
 
"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".
 
האם חלה הוראה זו ("כלל הפסילה") בבתי הדין הרבניים? האם הראיה הושגה תוך פגיעה בפרטיות האשה? האם יש לבעל הגנה טובה? האם יש מקום להתיר את הראיה? – אלה השאלות הניצבות בפנינו בעתירה זו.

פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי.

בית הדין הרבני האזורי קבע כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר. הוא סמך, בעניין זה, את פסק דינו על התמונות שהוצגו בפניו. נקבע כי התמונות קבילות, גם אם הושגו תוך פגיעה בפרטיות העותרת (כאמור בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות). זאת, משום שלמשיב עומדות שתי הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.

האחת, כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בנסיבות בהן היתה מוטלת על המשיב חובה חוקית, מוסרית או חברתית (סעיף 18(2)(ב)). נקבע, בהקשר זה, כי על פי דין תורה, החל ביחסי הנישואין והגירושין שבין הצדדים, קיימת חובה לגרש אשה נואפת, ועל הבעל הנטל להוכיח טענתו זו.

שנית, שכן הפגיעה בפרטיות נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע (סעיף 18(2)(ג)). נקבע כי לבעל עניין אישי כשר בהוכחת בגידתה של אשתו. בית הדין הרבני האזורי הוסיף וציין, כי גם בלא התמונות היה מגיע למסקנתו. זאת, בשל האמון שנתן לעדות המשיב, לפיה "ראה אותה עושה מעשים מכוערים היוצרים חיוב בגט". עדות העותרת נדחתה. נקבע כי סירובה להתגרש מהמשיב אינו מחמת רצון לשלום בית, אלא בשל הרצון להשיג יתרונות כלכליים. 
 

פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול

על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. הערעור התמקד בשאלת קבילות התצלומים שהגיש המשיב. בית הדין הרבני הגדול (הנשיא ש' עמאר והדיינים ש' דיכובסקי וע' בר שלום) דחה את הערעור. ... בית הדין הגדול קבע כי חוק הגנת הפרטיות חל על בתי הדין הרבניים, ובכלל זאת סעיף 32 לחוק הקובע כלל פסילה ראייתי. זאת, למרות לשון הסעיף הקובעת כי הסעיף יחול בהליכים בפני בית משפט, ולא בפני בית דין. עם זאת, בית הדין הגדול ציין כי ספק בעיניו אם נתקיימה פגיעה בפרטיות, שכן העותרת לא צולמה בהיותה ב"רשות היחיד" כמצוות סעיף 2(3) לחוק. מדובר בבית המגורים המשותף הרשום על שם שניהם, מבלי שהוצא צו הרחקה כנגד המשיב. נוסף על כך, המשיב לא התפרץ לחדר השינה של העותרת, אלא מצאה במרתף, מקום שאינו מהווה רשות היחיד. גם לו היה מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי שהמשיב חוסה בצל ההגנות שמעניק החוק, ובפרט ההגנות בדבר "חובה חוקית או מוסרית" או "עניין אישי כשר". כך, משום שחובתו של בית הדין למנוע אדם מקשר אסור של נישואין, ולדעת בית הדין נוצר, בנסיבות העניין, איסור תורה; ובמקום שיש איסור תורה אין חולקים כבוד לאדם ואין מקפידים על פרטיותו. בשולי הדברים הוער, כי חוק הגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים בין בני זוג, לאור היעדר מושג של פרטיות נפרדת בחיי הזוגיות.

העתירה והתשובה

העותרת פנתה לבית משפט זה. בקשתה היא כי נורה על ביטול פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי ושל בית הדין הרבני הגדול. היא חוזרת על טענותיה, לפיהם התמונות אינן קבילות, ובתי הדין הרבניים טעו שעה שהחליטו לסמוך פסקן עליהן. נטען, כי אין לראות בפגיעה בפרטיותה על ידי המשיב משום פעולה מתוך חובה חוקית או מוסרית, או משום הגנה על עניין אישי כשר שלו. כן נטען, כי לא נתאפשר לה לטעון בבית הדין הרבני האזורי שהצגת התמונות מנוגדת לחוק הגנת הפרטיות. כן נמנעה ממנה האפשרות לחקור את המשיב על מנת לשלול את תום ליבו (כנדרש בסעיף 18(2)).

6.        המשיב התמקד בפסקי הדין של בתי הדין הרבני ומטעמיהם. הוא הדגיש כי בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על  פסקי דין של בתי דין רבניים. ביקורתו השיפוטית מצומצמת למקרים של חריגה מסמכות. אפילו טעו בתי הדין הרבניים בגישתם לחוק הגנת הפרטיות, הם לא חרגו בכך מסמכותם. הוא הוסיף והדגיש, כי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים לא הושתתו על התמונות בלבד, אלא על מכלול הראיות שבתיק. הם היו מגיעים למסקנתם גם בלא התמונות. לבסוף, המשיב מבקש כי נדחה הטענות של העותרת בדבר קיפוח זכויותיה הדיוניות. לטענתו, העותרת טענה ארוכות לעניין פסילת התמונות, והמשיב אף נחקר בחקירה נגדית על ידי בא כוח העותרת.
...

התוצאה

 37.      התוצאה הינה, איפוא, שאנו עושים הצו על תנאי למוחלט, במובן זה שפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ופסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מתבטלים. התיק מוחזר לבית הדין הרבני האזורי על מנת להמשיך בהליך במסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו בפסק דיננו זה.

השופט ברק  חשב, שהדיין דיכובסקי טעה כשהוא חשב, שדעתו של פרופ' אריאל רוזן-צבי, אינה מקובלת עליו, וחושב מי שחושב אחרון.

לא נכחתי בהרבה דיונים.
בקצת שכן נכחתי, בבית הדין אין פרוטוקולים. נקודה.
המזכיר רושם מלה פה מלה שם.
לםעמים המזכיר עסוק ואין פרוטוקול בכלל. וכו' וכו'.

בבית המשפט לעומת זאת, הקלדנית משתדלת להקליד הכל. מובן שאינה יכולה להקליד כל אות, אבל הפרוטוקול כולל כמעט את כל הנאמר.

שמיים וארץ.

עורכי דין שאיתם דיברתי הסכימו אתי שאם יהיו פרוטוקולים מסודרים כמו בבתי המשפט, איכות הדיונים תעלה. 

קריצה להשכן

היום קלדנית, מחר אם  בית דין.

כשכתבתי את האשכול, לא חשבתי אף לרגע, שהוא  נושא "רב מכר", וכי למי איכפת ממה שנעשה בבתי הדין הרבניים.

גם ידעתי שאשכול מעניין, הוא רק מסוג האשכולות העוסק  בריפורמים, נשים, חב"ד והוצז"ל.

נושאים שהקוראים יכולים להתחבר אליהם.
___________

קיבלתי בתיבתי  האישית שאלה ותשובה:

למה הם כאלה?

ואילו אני עניתי או שרציתי לענות:  רשעות או שחיתות אינם סיבה אלא תוצאה, וכשישנה הזדמנות יהיה מי שינצל אותה.

אך מה היא הסיבה?

ייתכן והיא "אדישות" הדיינים (שהחלה אולי לא באשמתם)  שלא רואים לפניהם בני אדם, (גברים, נשים וילדים), אלא רק "תיק בבית הדין הרבני", שיפחתו בבתי הדין הרבניים, רק אם (יותר מדוייק: כאשר) נישואין אזרחיים יהפכו לחוקיים במדינת ישראל.

ברצוני לציין לדברי הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה (מהדורת קאפח):

"והסיבה השנית:  כדי להשמיענו במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם מבחר המדות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם, כי אם לא ילמד ההמון מוסר אין הדבר מזיק לכלל, ולא הזיק אלא לעצמו בלבד, אך אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס, הרי זה אובד ומאבד את העם בנזקיו, ולפיכך  התחיל באבות במוסר לדיינים ...".

 עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 22/06/2006 7:08:42

נישט,
האם לדעתך שופטים רואים יותר את האדם שלפניהם ולא את התיק?
ולשכן, הנה לך עוד הודעה של 'בחדרי חרדים'.
אם הודעה ראויה להיות שם זה אינו פוסל אותה. כשאדם מתאר תמונה עגומה בבתי הדין, מן הראוי לציין שתמונה עגומה דומה מופיעה בבתי המשפט, שהרי זהו ציר הייחוס (לפחות המובלע).
לדוגמא, ההסברים שלך לסיבות שהשופט מכתיב את הפרוטוקול תקפים גם לבי"ד רבני. אם כן, ההשוואה שלי דווקא הועילה לדיון עצמו. כבר לא קשיא מדוע בבי""ד רבני הדיין מכתיב את הפרוטוקול, בדיוק כמו בביהמ"ש.
לגבי דיוק ומהירות מסירה אינני מכיר את המצב.
אכן, אני מסכים שאם התמונה בבתי הדין אפילו יותר גרועה מאשר הזוועה שבבתי המשפט (אני לא מכיר את שתי המערכות די כדי לדעת), אז באמת המצב חמור.
מעבר לשאלות האישיות, באופן מערכתי סביר מאד בעיניי שהמצב בבתי הדין גרוע יותר, וזאת בגלל שזו אינה 'מערכת' במובן המלא. אין פיקוח ובקרה של ממש, אין מערכות מקבילות של חקיקה ותקנות, ואין 'מלומדים' שיגיבו לנעשה שם, ובודאי לא חשיבה מערכתית מסודרת. הדבר נובע בעיקר בגלל שאין מחוייבות כלפיהם ואין להם סמכות אלא מכוח החוק לנושאים ספציפיים. במצב כזה קשה לבצע שיפורים מערכתיים יסודיים, כשכל המערכת היא משהו בדיעבד שכפוי על החברה ומתועב על ידה (במידה מסויימת של צדק).
מיכי

ואיך הדיינים מרגישים ביחס לעצמם?

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-16514-00.html?tag=5-41-53
שופטים כעדי שקר
"צריך שיהיה לו לשופט אמינוף מניע חזק ואפל במיוחד - וגם מידה הגונה של רשעות - כדי שכך ינהג בחברותיו להרכב, ותוך הפרת אמונן בו - יביאן לחתום על פסק דין בניגוד לרצונן ולהכרתן". 


http://www.nfc.co.il/archive/003-D-16500-00.html?tag=5-49-59
שאילתא לשופטות
שאילתא לשופטות נחמה צימרינג מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי: מדוע לא קפצתן על רגליכן האחוריות כאשר גיליתן כי הפיסקה האומללה נשארה במקומה, מדוע חתמתן עליה, בשלב שבו יכולתן למנוע את המשך המשפט, כל עוד לא נמחקה האיוולת?! 
  תוקן על ידי - נישטאיך - 29/06/2006 5:51:25