מלחמת היצר

אדם מתאווה לאשתו לקיים מצוות פרו ורבו =
אדם המתאווה ללמוד תורה =
אדם הכועס על מחללי ה"   =
אדם המקנה בחברו שהוא יודע יותר ממנו=
אדם המתגאה שהוא יהודי =
אדם שהוא מתגאה שהוא בן תיירה =
וכו וכו וכו..

 ירוחם

אדם מתאווה לאשתו לקיים מצוות פרו ורבו = שקרן
אדם המתאווה ללמוד תורה = אין דבר כזה ( אם נגדיר מתאווה = חסר תחושתי )
אדם הכועס על מחללי ה"   = בהמה ( למה הוא כועס ? )
אדם המקנא בחברו שהוא יודע יותר ממנו= קנאה זוהי תחושה ולא תגובה
אדם המתגאה שהוא יהודי = הדיוט ( אולי מפונטז )
אדם שהוא מתגאה שהוא בן תיירה = טפש ( לכך נוצרת )
וכו וכו וכו..

שכליאל ויראיאל
דן על שילוב הידיעה ושמירת המורא בהתקדמות האדם
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=306153

להתגדר או להתגבר?
דן על שילוב הגידור החיצוני והתגברות השכל בהתקדמות האדם
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=202962

בברכה

יהוסף,
ועדיין אתה מתיחס לדחף מול שיקול דעת.

בעל בעמיו

אכן, הדגשתי שבשלב זה אני מדבר בשפת הפיצול, כביכול דחף ושיקול דעת מחולקים, וכביכול אין שניהם דרגות של פעולה בהתאם להכרה, מרחבי או מצמצם, מיידי או לאחר תהליך וכיו"ב.

תלמיד המלמד
אדם מתאווה לאשתו לקיים מצוות פרו ורבו = שקרן
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. 

• רש"ימלאו ימי - שאמרה לי אמי, ועוד מלאו ימי שהרי אני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים וזהו שנאמר ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך
  
  אדם המתאווה ללמוד תורה = אין דבר כזה ( אם נגדיר מתאווה = חסר תחושתי )

• תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד ב ר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה,

  
  אדם הכועס על מחללי ה"   = בהמה ( למה הוא כועס ? )

• (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ <מידו> מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:

  
  אדם המקנא בחברו שהוא יודע יותר ממנו= קנאה זוהי תחושה ולא תגובה
• קנאת סופרים תרבה חכמה
  אדם המתגאה שהוא יהודי = הדיוט ( אולי מפונטז )
• ....שלא עשני גוי
  אדם שהוא מתגאה שהוא בן תיירה = טפש   זה נכון

יהוסף,
(כבר שנים שאינך בפורום, או שמא לא בניק זה, ותמהני לאן נעלמת ומה עלה בגורלך).
התזה שאתה מציג בסוף דבריך היא התזה האפלטונית, שקרובה למדי לתזה התועלתנית. כלומר, בסופו של דבר האדם שואף להשיג הנאות ולהרחיק צער, ובזה כשלעצמו אין פסול (אין פסול כי זה לא פסול מצד עצמו או אולי מצד שאי אפשר אחרת). כמובן, אנחנו רואים את התזה הזאת מאוחר יותר בספרות המוסר - ואצל ר' ישראל סלנטר (שרוחו מרחפת מעל הודעתך).
הטענה היא שהשכל מורה לך לדחות את "הערב לשעתו" עבור הנאה גדולה יותר אך רחוקה יותר; ואילו הרצון, או היצר, מסתייע בדמיון, ומרחיק את האדם מנתוני ה"שכל".
ואמנם, אני נוטה להסכים איתך שהתזה הזאת, גם אם היא בסופו של דבר נכונה, איננה פשוטה ומובנת מאליה כל עיקר, ואכן הגבול בין שכל לרצון אינו חד-משמעי. אציג זאת בשתי טענות, שאותן אנסח בניסוח קיצוני ומטעה, אך נוח לזכירה:
א) גם השכל הוא רצון: כפי שרמזתי לעיל, השכל איננו כלי אינטלקטואלי טהור, אלא משמש בנידון דידן כאמצעי למימושו של הרצון - גם אם זה הרצון ארוך-הטווח יותר או האמיתי יותר או מה שלא יהיה; ממילא, "ביטול הרצון" (נוסח נובהרדוק) לא שייך.
ב)  גם הרצון הוא שכל:  האמנם השיקול הקובע כי יש להעדיף את ההנאה הקטנה-אך-הקרובה על פני ההנאה הגדולה-אך-הרחוקה מוטעה כל כך? כל החיים שלנו בנויים על חשבונות סיכונים מעין אלה, ובדרך כלל אנחנו מחפשים איזון בין שני הגורמים. הרי רובנו אינם שמים את כל כספנו בחסכנוות לפנסיה, אף שמצוקת הזקנה עלולה להיות גדולה מן המצוקה של אי-מימוש הנאותינו בהווה, אלא מוצאים לנכון להשתמש בו גם להנאות עכשוויות. יש בכך לא מעט הגיון: אולי עד הפנסיה נתעשר ממקור אחר? אולי בכלל נמות ולא נגיע לפנסיה? וכו' וכו'. וכנ"ל, בשינויים המחוייבים, לנדון דידן.

כאמור, את שתי הטענות אפשר לדחות, ואכמ"ל, אבל עצם היותן הווה אמינא חזקה מעלה הרהור על תקפה האינטואיטיבי של התזה האפלטונית ושל גלגוליה המוסרניקיים.

א"ג

הודעת יהוסף האחרונה -

19/11/2008

אופס, טעות שלי. הייתי צריך לבדוק.
 







ואולי זה מראה שאני עצמי כבר לא כל כך פעיל בפורום...)

הנני
א" ג היקר


הקרבה של ההבנה מהדברים האמורים [שנעלמתי לפיתוחם] לקביעת ההנאה כמניע, אינה הכרחית. שכן בהנאות כמו טעם ואולי גם ריח, אנו אכן מזהים את קנה המידה ההנאתי כראשוני ומתוך עצמו, מה שאינו [מחויב] כן בהקשר להנאות אחרות (כאינטלקטואליות, כחסד וכדומה) שהנן יכולות להיות תוצאה של מניע שאינו נהנתי, כדוגמת ההנעה ההכרחית למתאים יותר, להרמוניה, או אחדות, ללא שניכנס לזה, אלא לעיקרון האפשרי ובעייני כמוכח שההנעה הבסיסית אינה [רק] הנאה, אם כי לרוב היא גוזרת הנאה על התואם ומשתלב בתנועתה [מה שעשוי לבלבל] אך אינה נתלית בה יותר מכל ערך מכלל ערכי ההתחשבות של אותו מניע.