|
|
| נשלח ב-23/8/2006 13:52 |
 |
| |
מה שעושים בערב יום כיפור מעשר עד שלש.
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2006 14:53 |
|
| |
יאכלו?
ילכו למקווה?
יתפללו מנחה?
יקפצו להגיד שנה טובה להורים?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2006 23:33 |
|
| |
בעל בעמיו
איני מבין - האם יש לנו מטלה לדאוג לפרהסיא של הגברים ביוה"כ, מה יום מיומיים?
איני מבין כלל את השאלה - מה יעשו הציבור?
איזה דין / ענין יש שצריך לעסוק בשאלת מילוי הזמן לכלל הציבור.
מה יעשו? יצומו.
על הרעיון שהעיסוק בתפילה הוא כתרפיה ציבורית לגברים למילוי זמן, ניתן לומר:
למה לי רוב זבחיכם? - וכי התכלית היא להרבות זבחים=תפילות, העיקר שלא יעסקו בשום דבר אחר?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2006 02:17 |
|
| |
ייראה לי שיש שתי סיבות לרצון לספק תעסוקה.
א. כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וזה טעם מכובד מאד שמוכר היטב מן הגמרא. השאלה היא אם יש ליישמו כאן ודווקא בצורה זו.
ב. מפני שאנשים פוחדים שכעת הם בדין ולכן עליהם לעשות מאמץ מיוחד. אם לא כל היום יהיה מלא בקדושה, או מה שנראה כקדושה, או מה שהוא למצער לא ההפך מקדושה - אזי מי יודע אם יזכו בדין. ולכן הם מבקשים לעצמם תעסוקות. כדי לספק לעצמם בטחון שהם עושים את ההשתדלות המירבית.
בעוד הטעם הראשון הוא מניע של חכמים לדון ולחשוב מה לספק לציבור, הטעם השני מביא את העם לפנות לחכמים בבקשה שיתנו להם עוד "תעסוקות".
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2006 08:50 |
|
| |
.
חייבים להעסיק את הגברים כל היום בבית הכנסת.
אם הם יהיו בבית, הם עוד עלולים לגלות שזה לא כל כך פשוט להיות עם הילדים
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2006 09:22 |
|
| |
מימוני
דומה שנתהפכו ונתערבבו לך הטעמים.
א. מבחינה עובדית - הפיוטים ואריכות התפילה נתקנו ללא שום "ועדה מבקשת / מסדרת" - של העם, אט אט הם פשוט חילחלו בקהילות ע"י יוצרים / בעלי סמכות / רבנים וכדו' - ונתצבו לידי דפוס - זו הצגה נאביית כיאלו עם פנה להנהגה.
ב. טעם ב נכון גם ללא מעט ת"ח.
ולכן:
ג. הסיבה שההנהגה רוצה "להרחיק את העם מעבירה" - ביום הזה:
1) או קשורה לטעם ב בדברייך כפשוטו.
2) או קשורה למושג של התעצבות הריטואל (-מלה שאיני אוהב) / הנוהג של החיים הדתיים - כאשר יש יום הקרוי יום דין, מעצבים אותו בהתאם, ללא קשר כלל לטעם המסויים אותו ציינת, כדי לטעם בקהל את החוויה / הרגשה / תפישה / הכרה של יום דין. - ונראה שלכך רמזת בדבריך בטעם הראשון.
אלא שכפי שציינתי למיצער עם השתנות תנאי החיים ועליה במעמדה החברתי של האשה, נמצא שעיצובו של יום בעל משמעות מגדרית:
הבעל מתבודד לו בבית הכנסת, והאשה (ובנותיה) עוסקת כל היום ביום הדין של הילדים -
ולא מעט פעמים ביני לביני חשבתי לעצמי ששכרה ביום הזה גדול משלי שהיא בעיצומו של צום שומרת מידותיה למול הילדים ומתקיים בה "שבאה לידו וניצול הימנה" - ואילו "אני את נפשי הצלתי"....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2006 09:40 |
|
| |
.
ואני, של שרציתי הוא להבהיר כי יש מחיר לכך שמישהו מחליט כי התפילה תהיה יום תמים בתוך בית הכנסת.
וכשיש מחיר, יש גם מי שמשלם אותו.
משלמים אותו אנשים שאינם יכולים להתרכז כל כך הרבה זמן, ועל כן מנמנמים, מעיינים בעלונים שונים (וקוראים את האותיות הקטנות של כל פרסומת על קייטרינג חדש-חדיש לבר מצווה) או סתם בוהים.
משלמים אותו אנשים מבוגרים שבריאותם וכוחם אינם מאפשרים להם לשהות כל כך הרבה שעות בבית הכנסת.
משלמים אותו אנשים שבית הכנסת שלהם אינו ערוך לשהיה ארוכה, מבחינת צפיפות, נוחות הכסאות וכו'.
משלמים אותו ילדים שאף על פי שכבר הגיעו לגיל חינוך, ואולי אף לגיל מצוות, אינם יכולים להתפלל יום תמים.
משלמות אותו אמהות שמצוות היום - הצום - הופכת להיות קשה ביותר בעבורן, משום שהן צריכות גם להאכיל, להעסיק, להרגיע וכו' כמה ילדים קטנים - וזו אינה מלאכה של מה בכך ביום חול, על אחת כמה וכמה בעת צום.
וכעת שואל השואל:
מה יעדיף לעשות החניוק המצוי שאשתו מניקה וגם שומרת על ילדים קטנים ביום הכיפורים:
להשאר בבית ולהשגיח על הקטנים כדי שאשתו לא תגיע למצב בו תאלץ לשתות לשיעורים,
או לשהות יום תמים בבית הכנסת בתפילה ובתחנונים?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2008 11:34 |
|
| |
איזה אשכול מגוחך... זה לא רוצה לומר סליחות, זה לא רוצה לבוא לבית הכנסת... וביום כיפור, נעבעך, נמשכת התפילה כל היום... והצום במשך כל היום, לא מעצבן יותר? אל תצומו! אל תבואו! אל תגידו! מישהו מכריח אתכם? רוב האנשים נהנים למדי מן האווירה והחזנות, חוץ מזה שתמיד אפשר לבוא באמצע או ללכת באמצע. אבל הנה הצעה אחרת: בכל שנה מתפרסמות בעיתונים מודעות על זמני תפילה בקהילות הרפורמיות שבירושלים ובמרכז, ותמיד זה קצר בהרבה מהתפילות המסורתיות. אולי ילך הרב מיימוני לשם? דרשותיו על "למה לי רוב זבחיכם" וכיוצא, תתקבלנה בחוגים אלו בברכה, ובסוף התפילה תמיד יוכל להרביץ לילדים המפריעים; זבחים לא, מכות כן.
_________________
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 23/09/2008 22:14:47
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2008 15:17 |
|
| |
המלך בשדה, או שאנחנו בשדה של המלך?
כל כך הרבה ימים של סליחות יוצרים אצלי תחושה (רעה) של התייחסות פונקציונאלית לבורא.
אני צריך להגיד את המשפטים האלה והאלה, לצום כך וכך ימים, והופס, כל החטאים שלי ינוקו.
קצת קשה לי להביע במילים את הכוונה שלי, אבל זה יוצר אצלי תחושה של מכונה, שאני משחק קצת עם הכפתורים והופס, אני מתכוונן בדיוק על התדר הנכון ואני מקבל מחילה.
אין לי ספק שזה היפך מטרת המצוות, שתפקידן ליצור חיבור בין הבורא לאדם.
לדעתי עומס הפרטים הטכניים הללו גורם באיזו שהיא מידה דווקא להפרדה.
אני בפרשנות האישית שלי מתרכז בשינוי שהדברים והמעשים הללו גורמים לי.
מבחינתי ה' בכלל לא משתנה. זה רק אני שיכול להתקרב או להתרחק ממנו.
ולכן אני משתדל להמנע מתפילות שנהיות טכניות (בעיקר בבתי כנסת. לפחות מבחינתי זה כך).
|
|
|
|
| נשלח ב-23/9/2008 15:39 |
|
| |
קיבלתי באישי
_________________
מודה ועוזב
 |
|
|
|
|
|
