בס"ד
קטע משעורי הרב יצחק גינזבורג בנושא - ארבעה עולמות
עשיה בתורה - תיקון, ומביא גם דוגמא מ"אשת יפת תאר"
עושה שלום
כאשר ישנו פרוד בעולם העשיה - שרובו רע ומיעוטו טוב, כמו בזמן הזה כאשר הרע מתגבר, השלום אינו מתגלה עדיין – אבל השלום יכול להיות רק כאן. ההסבר לזאת הולך ע"פ פסוק מישעיהו שאנו אומרים בתפילה "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום". אנו מסבירים שהסדר הוא - בורא חשך, יוצר אור, עושה שלום:
עולם הבריאה - בורא חשך - אפשריות המציאות.
עולם היצירה - יוצר אור - להאיר את המציאות הכללית.
עולם העשיה - עושה שלום - השלום אפשרי רק לאחר גלוי כל הפרטים.
נחזור - אנו מסבירים את ענינו של "עולם העשיה" - התחתון שבעולמות התחתונים בי"ע. ה"כלל" השני, שזאת ההתכללות האמיתית, יכול לבוא רק אחרי ה"פרט" - רק לאחר שכל הפרטים מתגלים. ישנו כלל ראשון בו עדיין כלולים כל הפרטים בהעלם - זהו "כלל שצריך לפרט". כאשר אנו רואים פרטים ואין זה ברור מהיכן באו - כלומר, הכלל אינו מורגש - זהו "פרט שצריך לכלל".
לאחר שישנם כלל ופרט - אפשר שתתגלה השלמות בסוף וזהו "כלל ופרט וכלל". וכאמור, הכלל השני שלאחר הפרט - הוא כלל במובן של התכללות המאפשרת שלום.
"עשיה" היא מלשון "תקון" ע"ד
"אשר ברא אלהי"ם לעשות" - "לתקן". - פרוש המילה "עשיה" בלשון הקודש הוא "תקון". הפסוק בסוף מעשה בראשית אומר "אשר ברא אלהי"ם לעשות" ופרושו - הוא ברא ואנחנו צריכים לעשות - לתקן.
הפועל הראשון בתורה הוא "ברא" וסיום מעשה בראשית הוא הפסוק "אשר ברא אלהי"ם לעשות". הפועל האחרון שבתורה הוא "עשה" - "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". ואם כן, כל התורה כולה מתחילה מבריאה - ומסתיימת בעשיה - בתיקון. תיקון אור העינים, תיקון עולם התהו שנשבר - הוא בלשון "עשיה". גם היחס בין היום הראשון של מעשה בראשית ליום השני של מעשה בראשית הוא אותו יחס. ביום הראשון כתוב "בראשית ברא" – וביום השני כתוב "ויעש אלהי"ם את הרקיע". מבואר בקבלה ובחסידות ששני הימים הראשונים הם כללות כל מעשה בראשית.
ראינו כאן שלושה דברים ביחס לבריאה ועשיה:
מעשה בראשית - מתחיל "ברא" - ומסתיים "לעשות".
התורה כולה - מתחילה "ברא" - ומסתיימת "אשר עשה משה".
שני הימים הראשונים במעשה בראשית - בראשון "ברא" - בשני "ויעש".
תופעה נוספת היא הסיום של ששת ימי הבריאה "וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי".
ואם כן, תחילת מעשה בראשית – "ברא".
סיום ששת ימי בראשית – "כל אשר עשה".
בסה"כ ראינו ארבע דוגמאות - והעולה מכולן ש"עשיה" היא סוף התיקון של "הבריאה" הראשונה.
ואם כן, זהו "כלל ופרט וכלל" - לגבי עולמות בי"ע:
בריאה - "ברא" הוא ה"יש" שלפני הכלל הראשון - זהו המצב ההיולי
שלפני הכלל הראשון.
יצירה - כלל - הכלל הראשון - מציאות כללית.
עשיה - פרט - מציאות פרטית.
תקון העשיה - כלל - הכלל השני. תפקידנו להביא להתכללות כל הפרטים
שנקראת "שלום".
יפת תואר - ואם כן, ב"עשיה" ישנה קודם כל התפרטות שעדיין אינה
אינה מביאה לידי "שלום" - ויכולה גם להתדרדר ל"אין שלום". זהו סיפורה של "אשת יפת תואר" בפרשת "כי תצא למלחמה", שעושה מעשים כדי "שתתנוול עליו" - ולא יהיה שלום בינהם, כדי שלא יהיה שלום בית. אצלה כתוב "ועשתה את צפרניה" - ואומר רש"י: תגדלם כדי שתתנוול. כלומר, ישנה אומנם פעולת עשיה שגורמת הפך השלום - אלא שעשיה זו הכרחית על מנת לבוא לידי שלום.
עימות או עמית - בספר יצירה כתוב - "תמורת שלום מלחמה" וממילא,
או שישנה מלחמה בין הפרטים או שהשלום שורר ביניהם. התגלות הפרטים מעמידה את המציאות בפני שתי אפשרויות - או מצב של עימות בין הפרטים שנקרא "מלחמה" - או במצב של עימות מלשון עמית, חבר, שנקרא "שלום".
"את זה לעומת זה עשה האלהי"ם" - ה"לעומת", או שהם בעימות של הפך השלום, או שה"לעומת" הוא בבחינת עמית שנקרא "שלום". וכאמור, השלום יכול להתגלות רק לאחר שלמות ההתפרטות - רק לאחר שנתגלו כל הפרטים בעולם העשיה.