כבוד
וכך היתה דרכם של החסידים הראשונים: שומעים חרפתם ואינם משיבים. ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו.
וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים, שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודם - וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה.
במה דברים אמורים? - כשביזהו או חרפו בסתר,
אבל תלמיד חכם שביזהו או חרפו אדם בפרהסיה [ שגם אחרים רואים ושומעים] - אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל - נענש, שזה בזיון תורה [ ועל כבוד התורה אינו יכול למחול ואסור לו למחול],
אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.
עד כאן לשון הרמב"ם [ חוץ מהסוגריים שכתבתי לצרכי הבהרה].
יש פרשנים על הרמב"ם המתייחסים למילה נחש ומפרשים שכוונת הרמב"ם היא
שלא יהיה התלמיד חכם נוקם ונוטר לכבוד עצמו, להנאתו ולסיפוק רוחו, אלא נקימתו ונטירתו יהיו לכבוד התורה, על עלבונה וחילול כבודה, כאותה נשיכה של נחש שאינה להנאתו של הנחש, אלא למלא שליחותו של ה'.
וכך כתוב במדרש: לעתיד לבוא מתקבצות החיות ובאות אל הנחש ואומרות לו : האריה דורס - ואוכל, הזאב טורף ואוכל, ואתה? למה אתה נושך? מה יוצא לך מזה?
אומר להם הנחש: האם ישוך הנחש בלא לחש? [ פסוק בקהלת פרק י פסוק י"א]
נראה לכם שאני נושך מישהו בלי שיצוו אותי מלמעלה לנשוך?
 |
|
|
